ארבע דורות חוגגים 75 לקיבוץ רבדים: "אנחנו שומרים על רוח המקום וקולטים בנות ובנים"* חברים בקיבוץ מתארים את רוח החג וגם עונים לטענות על הפגיעה במניות החברים הוותיקים
בערבו של יום שישי, ה-23 ספטמבר, התכנסה אוכלוסיית רבדים בדשא המרכזי המכונה אצלם הדשא של שבועות, וצפתה במופע חג ה-75 לקיבוץ. החג היה בנוי כולו על כישרונות מקומיים, כל המעורבים במופע – כותבים, במאית, שחקנים, כוריאוגרפיה, רקדנים, זמרים, סאונד-מן, צלמים וכיו"ב, היו חברי וילדי הקיבוץ.
"פעם בחמש שנים עושים אצלנו חג יותר גדול והפעם עשינו חג מאוד גדול" אומרת שני עזריה רכזת התרבות מפיקת האירוע. "האירוע מיועד לקהילה, הוזמנו מעט אורחים מבחוץ, והוא התקבל בהתלהבות. זה היה מפגן כוח קהילתי עוצמתי. למחרת, בשבת, הייתה פה הופעה של פול טראנק, אלה ששרים את סתלבט בקיבוץ, והיה ערב מטורף. השיר סתלבט בקיבוץ זכה בתואר שיר השנה במצעד השנתי של גלגלצ ועוד כמה, אבל אנחנו הזמנו אותם עוד לפני שנודע על הזכייה הזו, הצעירים אמרו לנו שזו להקה מגניבה. אחרי שני הערבים האלה, אנשים, מרוב אושר, הלכו פה בגובה מטר באוויר".
נושאת הדגל
קיבוץ רבדים בגלגולו הראשון, הוקם בפברואר 1947 בגוש עציון, על ידי גרעינים של השומר הצעיר. לאחר שאושרה באו"ם תכנית החלוקה הטילו הערבים מצור על יישובי הגוש וב-13 במאי 1948, יום לפני הכרזת המדינה, נפל כפר עציון במחיר דמים כבד. לאחר מכן הוחלט על כניעת שלושת היישובים האחרים בגוש. במסגרת הסכם הכניעה עם הלגיון הירדני, נלקחו חברות וחברי רבדים לשבי בירדן. הנשים שוחררו לאחר מספר שבועות, הגברים נותרו בשבי במשך 10 חודשים.
אחת הבחורות שהלכו אז לשבי, נעמי שור, היום בת למעלה מתשעים, חברת רבדים, צלולה ורהוטה, מספרת: "אחרי הטבח בכפר עציון, הודיעו לנו שאנחנו צריכים להיכנע. אני הייתי אז קשרית. הסיכום היה שהבחורות יועברו לירושלים והבחורים ילכו לשבי. ידענו שלא נחזור, אז לבשנו כל מה שיכולנו, ואני לתומי, לקחתי את הדגל של הקיבוץ והתעטפתי בו, וככה הצלתי את הדגל של הקיבוץ. הייתי קטנה, אז יכולתי להתעטף בו. השתמשתי בו הרבה ככרית לראש.
בשבי הירדני
"היינו עשרה ימים בחברון ואחר כך בבית לחם. לקחו אותנו במשאית פתוחה, בעמידה, והסיעו אותנו גם בחברון וגם בבית לחם. ספגנו הרבה יריקות והרבה ירקות ופירות שזרקו עלינו. מה ששמענו היה – דיר יאסין. אחרי זה שיכנו אותנו בבניין המשטרה בחדר של השוטרים. חדר של אולי ארבע על ארבע, עשרים וארבע בחורות, כולנו באותו חדר, עם שירותים סתומים. הבחורים היו באגף אחר, אבל בשביל לקחת מים הם היו צריכים לעבור ואנחנו מהמרפסת ראינו אותם ויצרנו אתם קשר.
"אחרי חברון ובית לחם, החליטו שמעבירים אותנו לירדן, למפרק, כפר לא גדול על גבול עיראק. העבירו קודם את הבחורים ואחר כך אותנו. מסביב למחנה היו עמדות שמירה גבוהות עם תאורה. את קיבוץ רבדים, כמה חודשים לפני כן, השלימה חברת נוער של יוצאי שואה, מבולגריה ופולין. כשהגענו בערב למחנה והבחורות מהקבוצה הזו ראו את הגדרות ואת עמדות השמירה, הן הרגישו איום ונורא, כאילו חזרו לשואה.
"התחלנו להתארגן במחנה. היו חוגים, מישהו לימד אנגלית, מישהו לימד מתמטיקה, מישהו לימד תנ"ך. בארץ לא ידעו איפה אנחנו. האיש שלי ידע ערבית טוב, הוא יצר קשר עם אחד השובים, ונתן לו פתק למסור בקיבוץ גלאון, שהיה היישוב הכי קרוב לחברון. הפתק הגיע ליעדו וככה נודע איפה אנחנו.
"היינו שם שלושה שבועות או משהו כזה, שבעים בחורות. בתיווך הצלב האדום הייתה עסקה וסוכם להחליף אותנו בחמשת אלפים שבויים. ככה שוחררנו. בדרך הביתה ישבנו באוטובוס, ובדרך הוא נעצר. בחורה שידעה ערבית הבינה שמי שעצרו אותו היו קצינים עיראקיים שנסעו בג'יפ. היא שמעה שהם דיברו שהם רוצים בחורות. אבל מכיוון שהעסקה בוצעה דרך הצלב האדום הם לא קיבלו את מבוקשם. האוטובוס היה צריך להגיע לכפר יונה בצהריים, ההורים שלי חיכו לי שם, אבל בגלל העיכוב הגענו רק בערב. לקחו אותנו לסרפנט, חיילו אותנו ושחררו אותנו וכל אחד נסעה למשפחתה.
להתחיל מחדש
"כעבור כמה ימים התאספנו בקיבוץ שריד והחלטנו שאנחנו רוצים להקים את רבדים מחדש. צירפו אלינו גרעינים מקריית חיים ומפתח תקווה, הציעו לנו כמה מקומות, היו כמה הצעות שפסלנו, ובסוף הציעו לנו את המקום שבו רבדים נמצא היום. מצא חן בעינינו, באנו הנה והתחלנו קיבוץ חדש. זהו".
ברבדים הקימה נעמי לול ומשך 25 שנה הייתה לולנית. במקביל מילאה תפקידים נוספים: אקונומית, סדרנית עבודה ועוד. שלושה ילדים, שש נכדות ונכד, ושלוש נינות.
לשאלה איך היא רואה את השינויים שעברו על רבדים היא משיבה: "רבדים הוא קיבוץ מאוד ליברלי. יש פה מגוון אנשים ומגוון דעות. יש פה עזרה הדדית מאוד טובה וקהילה אכפתית. יש לי פה ילדים ונכדים ונינים. מה צריך יותר? הבת הבכורה נמצאת ברבדים, ממנה יש לי שלוש נינות. גם הנכדה שלי גרה כאן. המעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מופרט? אם רצינו להמשיך להיות קיבוץ, היינו חייבים לקבל מה שהבנים רצו וזה מה שהם רצו. לא הייתה לנו ברירה, אחרת היינו נשארים פה מושב זקנים. טוב לי בקיבוץ. אני מטפחת את הסביבה שלי, את חלקת אלוהים הקטנה שלי, לא חסר לי כלום. אני מאושרת".
"מאושרת מהמצב שאני ורבדים נמצאים היום"
אירוע של יום אחד בחייה של נדין אברהמי, העביר אותה מתמיכה בלתי מסויגת בקיבוץ השיתופי, אל התובנה שאין ברירה, הקיבוץ חייב להשתנות. היא הייתה אז אחראית על ועדת המינויים בארגון משקי הדרום, והמנכ"ל, אבנר ברזילי מנגבה, ביקש ממנה לאתר בקיבוצים אנשים עם פוטנציאל למלא בעתיד תפקידים נדרשים. היא שלחה מכתב לכל 35 הקיבוצים הרלוונטיים וביקשה לקבל שמות של חברים מתחת לגיל 60 שיוכלו בבוא העת להשתלב בארגון. רוב הקיבוצים ענו, שניים לא, והיא החליטה להגיע אליהם ולהבין מדוע. בקיבוץ אחד, בסמוך לחדר האוכל הנטוש והמוזנח, היא פגשה את המזכיר שאמר לה – יש פה עשרים חברים, כל יתר הדירות מושכרות. אין פה מועמדים לארגון שלך. בקיבוץ השני הסבירה לה מנהלת משאבי אנוש – ביקשת אנשים מתאימים מתחת גיל 60, אין לנו כאלה, כל הצעירים הלכו מפה.
"חטפתי את ההלם של חיי", אומרת נדין, "אמרתי – רבדים לא יגיע למקום הזה. לא למצב של יישוב נטוש ולא למושב זקנים. על גופתי המתה. הבנתי שצריך לשנות פה משהו יסודי, הצטרפתי לצוות השינוי ותמכתי בלב כואב בתהליך. הפרידה מהקיבוץ השיתופי הייתה לי מאוד קשה, עברתי ממש תהליך של אבל, אבל הבנתי שאין ברירה. יחד עם זאת חשבתי, שגם בתהליך השינוי חשוב לשמר את רוח המקום."
היא נולדה בפריז בתום מלחמת העולם השנייה, לזוג הורים שהיו חברי המחתרת הצרפתית. השם שניתן לה, נדין, היה שם אמה במחתרת. עלתה לארץ בגיל 3 עם המשפחה לתוך מלחמת העצמאות ועד גיל 18 גדלה ברמת גן. לרבדים הגיעה ב-1965 עם גרעין של השוה"צ. יצאה ללמוד הוראה ב"אורנים" ולימדה בכיתות יסוד, אחר כך חינכה חברת נוער ואז החליטו בקיבוץ שהיא תלמד ברופין כלכלה ומנהל ותחזור להיות מרכזת משק. הייתה מרכזת משק קצת יותר מארבע שנים וניהלה לאחר מכן את מפעל התכשיטים של הקיבוץ. השלב הבא היה במועצה האזורית יואב, בה הקימה וניהלה את היחידה לתכנון אסטרטגי משך כמעט עשר שנים, עד שהרגישה שהיא לא קמה לעבודה עם שיר בלב ואז הודיעה על פרישה. בעקבות משבר במרפאה פנו אליה שתהיה מזכירה רפואית, ולמרות שלא הכירה את התחום הסכימה "עד שעניין משפחתי חייב אותי להיות סבתא מגויסת. שני הילדים שלי פה וחמשת הנכדים, אין מאושרת ממני בעולם. אני מאושרת מהמצב שאני ורבדים נמצאים היום".
לדאוג קודם כל למי שכאן
"לפני 22 שנה אפשר היה לסמן מי יהיה האחרון שיכבה כאן את האור" אומרת נדין. "אנחנו היום במקום לגמרי אחר. יישוב חי, תוסס, מלא ילדים, שמחה, חגים, אירועים, כיף של מקום להיות בו. בדקתי – מתוך בני הקיבוץ של החברים שחיים כאן היום, מגיל הפנסיה ומעלה, או כאלה שנקברו פה, 65 אחוז מהבנים הם פה. יש לנו פה למעלה מעשרים נינים למשפחות ארבע-דוריות. זה ממיס את לבי, לראות את ההמשכיות הזאת. כשעבדנו על מתווה השינוי, החלטנו להזמין את כל הבנים לחזור. זה הצליח ברמות. ממצב שבו בנים לא חזרו לרבדים, באופן גורף, בנים התחילו לחזור ואז גם התחלנו קליטה של אנשים מבחוץ. יש פה לא מעט אנשים שאינם בנים, אנשים נהדרים. כיף לי שהם חולקים אתנו את המקום הזה. בנים שבחרו לא לחזור, זו הבחירה שלהם וזה לגמרי בסדר. אני מרגישה, שהאחריות שלי כלפי המקום הזה וכלפי הילדים שלי, היא לדאוג קודם כל למי שכאן. זה אומר בין היתר, שלכל מי שפה יהיה גם חלק מהנכסים של הקיבוץ וזו המשמעות של השינוי האחרון. החברים החדשים מצטרפים לבעלי המניות, מבלי לקפח את הוותיקים".
אתם במקום אחר תודות למי?
"כשהיינו בשיא השבר, התגייסו ארבעה מבני הקיבוץ להרים את העסק – גיורא מרקר, ניתאי קרן, גלעד מינץ ואלון ענבר. הם עד היום סוחבים את העגלה הזו על הגב שלהם. אני מברכת ומודה להם. בלעדיהם לא היינו מגיעים למקום שהגענו. הם ראויים בעיניי להערצה".
מה הלאה?
"הבת שלי גדלה בקבוצה של שתי בנות. כשהלכתי ללוות את הנכד הבכור שלי להסעה לבית הספר, ראיתי שני אוטובוסים עומדים ומחכים. אני נשפכתי מזה, הפכתי לשלולית. אני עוברת ליד הכלבו כשהם חוזרים מבית הספר, המשטח מלא ילדים. איזה אושר, איזו שמחה. אני מאחלת לרבדים עוד 75 שנים כאלה".
ברבדים ישנם היום 363 חברים. 118 מהם חברי השותפות ו-245 חברים חדשים. לקיבוץ גד"ש בשיתוף עם ארבעה קיבוצים נוספים, תחת האגודה השיתופית חקלאית צבר קמה. בנוסף מתפרנס הקיבוץ מרפת, מפעל תכשיטים ושטחים מושכרים לתעשייה. קיבוץ שמעולם לא היה עשיר, אבל מתאזן ומשאיר רווחים.
הוותיקים הצביעו בעד דילול המניות
בעקבות ריאיון עם יחיאל פרנקל, חבר ותיק ברבדים, שהתפרסם ב"זמן קיבוץ" ב-8 בספטמבר, הפנינו שאלות לצוות המעבר בקיבוץ. פרנקל טען שהמהלך עליו הוחלט ברבדים, דילול המניות של הוותיקים לטובת החברים החדשים, פוגע בוותיקים. השיבו על השאלות חברי הצוות – אייל שמיר לוריא, שני עזריה, עדי אילת, ניתאי קרן, גיורא מרקר ונד כהן.
מה הרציונל שעומד מאחורי ההחלטה לדלל את המניות של הוותיקים. מה המטרה?
"מטרת השינוי היא חיזוק יסודותיו הערכיים, הקהילתיים והכלכליים של הקיבוץ כך שיוסיף לפרוח ולשגשג עבור ותיקי הקיבוץ בראש ובראשונה ועבור ילדיהם, נכדיהם והנקלטים החדשים. בשנת 2006 'היום הקובע', חולקו מניות לחברים בחברות מלאה, בהתאם לוותק. נקלטי הקבוצה האחרונה רכשו מעט מניות ולקליטות קודמות ולמרבית הבנים והבנות החיים בקיבוץ, אין מניות כלל. כמות המניות נשארה סטטית למועד השינוי, ללא היכולת לצבור מניות באמצעות שנות ותק וכך קובעו פערים, הולכים וגדלים, בין חברים ותיקים וחדשים.
"המודל הדינמי אושר ברוב גדול, ראשית בקרב החברים הוותיקים כאשר 76 אחוזים מהם הצביעו בעד, ולאחר מכן בקרב כלל החברים בעלי המניות ש-78 אחוזים מהם הצביעו בעד. במודל זה כל חבר/ה צוברים שנת ותק כל שנה עד גיל 70 או עד 47 מניות. חברים בחברות מלאה בגיל עבודה יקבלו מניות נוספות עבור השנים שחלפו מ'היום הקובע' וכל חבר/ה בעצמאות כלכלית המעוניינים בכך יוכלו להצטרף לחברות מלאה, לקבל מניות ולצבור גם הם מניה בכל שנת חברות נוספת.
"הצוות השקיע מחשבה רבה כדי לא לפגוע בחברים הוותיקים ככל הניתן. על פי המודל, החברים הוותיקים יפוצו במזומן על הרווחים העתידיים של המניות ובנוסף הם יישארו עם המניות שברשותם. אפשרות נוספת – מי מהחברים הוותיקים שלא יהיה מעוניין בדילול יוכל להישאר במצבו הקיים, ויונפקו לו מניות נוספות".
בריאיון נטען שערך המניה אחרי הדילול יפחת ב-80 אחוזים.
"הנתון אינו נכון. עם השלמת המהלך צפוי דילול של כ-18 עד 35 אחוזים (תלוי כמה חברים חדשים יצטרפו), ועל כן יש פיצוי במזומן לוותיקים בו יוענקו להם רווחים עתידיים של כעשור קדימה. לאחר מכן ולאורך שנים, צפוי דילול נוסף של כ-1.5 אחוז בשנה. הסכומים שהוזכרו בריאיון לגבי שווי המניה מופרכים".
בריאיון הוזכר מכתב נגד המהלך, עליו חתמו 22 ותיקים.
"הצוות נפגש מספר פעמים עם הוותיקים כדי להקשיב, להסביר ולחשוב על מתווה הוגן והגון ומתוך חשיבה על עתיד מפעל חייהם. שיעור ההצבעה והתמיכה בקרב החברים הוותיקים מעיד כי הרוב המוחלט של החברים הוותיקים הצביעו בעד, כאשר היו לבדם מאחורי הפרגוד ברגע האמת".
נטען שמההחלטה על הדילול נפגעים פחות מי שכל הבנים שלהם נמצאים ברבדים. מופיעה טענה ישירה כזו כלפי גיורא וכלפי ניתאי.
"רוב מוחלט מבתי האב בשותפות נשכרים מההחלטה, למעט חברים ספורים, שכל ילדיהם חיים מחוץ לקיבוץ. ככל שיש לבית האב יותר ילדים בקיבוץ, הוא יוצא יותר נשכר. האשמה המרומזת כלפי גיורא אומללה במיוחד, מכיוון שהוא חבר השותפות היחיד ששני הוריו לא היו בחיים ב'יום הקובע' והוא אינו זכאי לירושה כלל – לא של בית ולא של מניות. צר לנו על הבחירה לציין בריאיון באופן אישי את גיורא וניתאי, להם חלק משמעותי ביציאת הקיבוץ מהמשבר הכלכלי של סוף שנות ה-80, קליטת החברים החדשים ומצבו המצוין היום".
כתוב, שהקיבוץ מוכן לשלם פיצוי למי שיהיה מוכן לדלל את מניותיו, "אף אפשרות להישאר במצב הקיים". מה פירוש להישאר במצב הקיים?
"משמעות הדבר היא שחבר ותיק יכול לוותר על הפיצוי במזומן ולבחור לקבל עד אחרית ימיו את אותו שיעור בדיוק מחלוקת הרווחים, מבלי להיות מדולל – כלומר שומר על שיעור אחזקותיו כפי שהיו לפני מהלך הדילול".
מה לגבי הטענה שהמהלך פוגע בירושה?
"בכוונתנו לבחון בהמשך מהלך משלים של שינוי פדיון מניות היורשים שמחוץ לקיבוץ (בודדים ספורים – נכון להיום), על מנת להימנע מהמורכבות של החזקת מניות של יורשים חיצוניים ללא הגבלה בסכום ובזמן. אחזקות היורשים בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ (היום ובעתיד), אכן נשחקות בגלל תוספת המניות".
נאמר שהתקנון החדש לא אושר על ידי הרשמת. בינתיים נמסר שאושר.
"התקנון אכן אושר ע"י רשמת האגודות השיתופיות, באופן פרדוקסלי זה קרה ביום פרסום הריאיון, ומהלך ההצטרפות לחברת מלאה יצא אל הפועל ומשתלב היטב בחגיגות ה-75 של הקיבוץ".
