בכלבו, בטיול על קו הרפת או בהליכות מוקדמות בבוקר בפרדס, חבורה מלוכסנת עיניים וקצת ביישנית, עם חיוך נעים ו"סוואדיקפ". שהם סמית מגבעת חיים איחוד מכנה אותם "הציונים החדשים"
בניגוד למקומות אחרים בארץ, העובדים הזרים מתאילנד, שמונה במספר, לא ברחו עם פרוץ המלחמה. הם נשארו איתנו בגבעת חיים איחוד, הבינו את המשמעות וגודל האירוע והניפו בגאון דגלי ישראל על הטרקטורים.
שבוע לאחר 7 באוקטובר הצטרפו לחבורה שני תאילנדים נוספים- ווד ואו, שהגיעו מנתיב העשרה אחרי התופת שעברו שם והתאהבו בקיבוץ, בעבודה ובחבורה שנמצאת פה. הדי המלחמה וקשיי החקלאות הגיעו עד למחוזות מרוחקים בתאילנד ויחד עם הקלות מצד משרד החקלאות ביקשו שלושה תאילנדים ותיקים (צ׳יט, בי וביאה) לחזור והצטרפו לפלגה הקטנה שליד המתבן.
כבר יותר משנה שאנו עובדים ביחד כתף אל כתף בזמן מלחמה. בער בי לנסות להבין את הקולגות שלי ולכן החלטתי ללמוד תאילנדית – כי הרי איך יכול להיות שתאילנדים עובדים בארץ 30 שנים וכמעט אף אחד לא טרח ללמוד את שפתם? צוהר נפתח לעולם שנמצא ממש פה ליד.
אושיות רשת שעושות הסברה
בערבוב של תאילנדית, סלנגים בעברית, אנגלית וגוגל טרנסלייט, גילינו הפתעות: בקבוצה שלושה רתכים ונגר, בוי היה נזיר ומכונאי ספינות בחיל-הים התאילנדי וצ׳יט (המבוגר בחבורה, בן 45) קצין "גולני תאילנד"; אס היה נזיר לתקופה ואו חולם לבנות חוות בופאלו; נוי הספיק להתחתן ארבע פעמים, בי אינטליגנט לא נורמלי, אבל המשאלה שלו זו משאית כדי לשווק את התוצרת החקלאית של משפחתו; אטיט שטותניק לא קטן ומסתבר שהוא שף הדואג שלכולם יהיה אוכל בוקר-צהריים-ערב; טאי (הצעיר מכולם, 28) הגיע ממשק אחר שם לא היה לו טוב ופה הוא פרח וממש גילה את עצמו.
החבר׳ה של הרפת (ביאה, וויצ׳אי ונוי) מצחיקים חבל על הזמן. אושיות רשת שבמתקפה האיראנית האחרונה היו בחליבת לילה וצילמו את המטח לרשתות החברתיות (לא מומלץ! נא להישמע להנחיות פיקוד העורף) ודאגו לעדכן שהכל בסדר ושכל עוד זה לא פוגע פה אז הכל טוב. והייתה גם את הפעם ההיא שהם הלכו לבית העלמין כי הם חשבו שזה פארק שאפשר להסתלבט בו עם בירה, אבל גילו שפחות…
החבר׳ה עושים הסברה יפה ברשתות החברתיות, מסבירים למה יש מלחמה ולמה הם לא מוכנים לחזור הביתה למרות הפחד. "הבעיה של ישראל היא בעיה שלי" אומר טון, "אני אוהב לעבוד פה והכסף טוב, למה צריך לפחד מכמה טרוריסטים? הם לא מחליטים עלינו".
"עבדתי כמכונאי אופנועים בימאהה והונדה וקיבלתי שכר של 1,200 ₪ בחודש" מוסיף אס. "פה המלחמה לא כמו בדרום ובצפון ואין למה לפחד – אבל אם יש בום פאם (אזעקה בסלנג תאילנדי. ש"ס) ישראל חזק, יש איירון-דום. תאילנד וקמבודיה עושים 'בום פאם' אבל אין איירון-דום". כן, מסתבר שיש מלחמה על שטחים גם בין תאילנד לקמבודיה.
או אומר: "נתיב העשרה קשה. סווה אדום (צבע אדום) כל יום 'בום פאם', אבל למה אתם עובדים עם ערבים? זה לא טוב". היחס שלו לערבים אחרי 7 באוקטובר נע לכיוון אחד, הייתי אומרת שהוא ימני מאוד.
כמובן שהמשפחות המודאגות מפצירות בהם לחזור, אבל לחבר׳ה פה חשוב יותר שהמשפחות שלהם יחיו שם בכבוד וגם מציינים שפה לא מסוכן ושהתקשורת סתם מלחיצה (נשמע לכם מוכר?).
טאי אומר: "אני רוצה שהבייבי שלי ילכו לבית-ספר טוב ושלא יהיה קשה לאמא ואבא, זה חשוב יותר מפחד".
חלק על באמת
אני דואגת, המיגון הקרוב שיש להם הוא בברכה. אבל ווד ואו, שורדי נתיב העשרה, מרגיעים אותי, הם לוקחים פיקוד כשיש אירוע, הם כבר מומחים במה עושים בזמן אזעקה.
העובדים מתאילנד מעורבים במה שקורה, שואלים למה, מתעניינים איפה ומשתפים ברשתות החברתיות פוסטים פרו-ישראליים. אפילו הייתה התלהבות קלה באזעקה הראשונה שהם חוו, "עכשיו אנחנו חלק על אמת".
הם שואלים על החטופים ומתי ישחררו את כולם, כי יש גם שישה חטופים תאילנדים ושניים שאינם בין החיים. ווד ואו מסבירים יחד איתי לשאר החבר׳ה את חשיבות המרחב המוגן והנחיות פיקוד העורף, כי קל להיות שאננים בבועה שלנו. טון מתעדכן בחדשות כל בוקר ומתעניין מי יורה עלינו ומתי. אטיט קצת מפחד אבל סומך על ווד ואו. ליינג המנהיג (המכונה "הדיקטטור"), שתמיד נראה זועף, כלום לא מזיז. אכפת לו רק לעבוד טוב ומהר, שכולם יהיו מאוחדים ומה שיגיע יגיע.
והכי חשוב, הם שואלים כל בוקר "מתי מנו חוזר ארמי?" (מילואים). הם מעריכים את הישראלים שלא משנה באיזה גיל, כשקוראים למילואים, כולם מתייצבים.
אין יום שאני לא מתגעגע למשפחה
"קומנדו תאילנד" מונה 13 גברים. עובדים מדהימים, מוכשרים, בעלי מוסר עבודה גבוה וטובי לב. לרובם יש משפחות בתאילנד, כך שהגעגוע קשה אחרי חמש שנים, ולעיתים יותר, הרחק מבני משפחתם.
"זה הסבב השני שלי בישראל", מספר צ'יט. "הסבב הראשון היה קשה אבל בניתי בית יפה וראוי למשפחתי. עכשיו הבנות המתבגרות שלי רוצות אייפון אז הן שלחו אותי לכאן שוב", הוא מחייך. ״אין יום שאני לא מתגעגע למשפחה ואני אפילו נרדם בשיחת וידיאו הביתה, אבל ההקרבה שווה את זה וכיף פה" אומר טון.
בוי כבר יודע שישוב הביתה בתום חמש שנים "למרות שטוב בישראל", אס ייסע לחופשה בתאילנד אם יהיה קשה ואטיט מתגעגע לחגים "הם הכי טובים בבית".
שכר ממוצע בכפרים הנידחים בתאילנד עומד על 1,500 ש״ח לנפש ולכן רבים בוחרים לעבוד במדינות אחרות במשך כמה שנים, כשישראל בראש המדינות המבוקשות בגלל התמורה.
לצד הגעגוע הם יצרו לעצמם קומונה בוויב תאילנדי, עם גידולים מהבית, ברווזים ותרנגולות ומלא סטיקי רייס שעוקף כל מסעדה של מחתרת או בית תאילנדי.
הנגרים והרתכים דאגו לשפץ ולארגן את המגורים עם כיסאות ושולחנות, גשר וערסלים מבמבוק, חדר כושר מאולתר ואפילו נחל קטן בגינה הסודית. טלוויזיה משדרת ערוצים תאילנדים ואיכות החיים הגבוהה נשמרת (כולל תמי-4 ומפיצי ריח) -ממש גיחה לתאילנד.
עם אופניים חשמליים ומפה והם מגיעים לים ולאירועים במושבים הסמוכים. חלקם משוגעים על שופינג בגן שמואל, בעוד האחרים קונים בעלי-אקספרס.
שותפי גורל בטוב וברע
שהם סמית (27) בת קיבוץ גבעת חיים איחוד, האחראית על התאילנדים בענף החקלאות בקיבוץ, נולדה בוויטנאם ואומצה כשהייתה בת חודשיים
סבא רבה וסבתא רבתא של שהם היו ממקימי הקיבוץ. אבא שלה מנהל את ענף האבוקדו בקיבוץ. בשנת 2018 יצאה למסע בעקבות אימה הביולוגית לויאטנם בתוכנית "פנים אמיתיות" של אמנון לוי (רשת 13) ואף פגשה אותה.
"כשהייתי קטנה נעלבתי כשחשבו שאני עובדת זרה" מספרת שהם, "ראיתי בזה משהו שקוף, אולי נחות, וממש סלדתי מכל אינטראקציה עם עובדים זרים, שחלילה לא יחשבו שאני זרה.
היום אני מבינה שהם לא נחותים וממש לא זרים (לפחות לא לי) ואני מכבדת אותם ואף שוקלת לעשות הסבה לתאילנדית – כי בשבילי זו מחמאה.
אני מעריצה את העובדים הזרים ואת הכוח שיש להם, ההקרבה למען המשפחה ומוסר העבודה, שאני לא מגיעה לרבע ממנו. אני גאה בהם, הם ראויים להערכה והם ממש הפכו להיות כמו אחים עבורי.
הצצה קטנה לקומונה התאילנדית בקצה הקיבוץ משקפת את העובדה שהם שותפי גורל שלנו בטוב וברע ובלעדיהם היה ענף החקלאות קורס מזמן בכל הארץ, כי אין מספיק צעירים או בעלי זיקה לחקלאות שיחזיקו אותו. אז תנו הרבה כבוד וקפונקה (תודה) לתאילנדים ושרק נהיה שמחים בחלקנו ונחייך, כמו שהם אומרים".
