הלוויה קשה מנשוא, מסע משפחות שכולות במדינה שאוטמת אוזניה, רגשות אשמה ורגעים של חסד בבריכה
*תמונה ראשית: יובל אור מרעים, אביו של דרור אור מבארי, מדבר בצעדת המשפחות
רק ככה אפשר לחזור
שוב ושוב חוזרים מתינו הביתה. הניחו אותם במקום שקט ורחוק, וכעת, עדיין בצל המלחמה, הם חוזרים לנוח בו.
מאז שנודע על הלוויה בשבוע שעבר התחילה ההתכוננות. ידיעה שלפנינו לוויה מהקשות. מתחת למצללה גדולה הובאו חמישה בני משפחה, משפחת בירה, אל האדמה שלנו, ודרכם אליה הפעם היא בטקסים שלנו. רק ככה אפשר לחזור.
ענן אבק עלה בזמן השתיקה, כשמכסים את הארונות. מעגל גדול של אנשים עמד סביב חמש תלוליות, כולם בוכים. בני הנעורים שאיבדו חברים עמדו קרוב, שייכים. הנעורים שלהם מדגישים את הנעורים של חברותיהן שאבדו. מדברים נורא יפה, ההספדים הם שירה והשירים המנוגנים יפים ובת כיתה אמיצה וחזקה שאיבדה את החמישה עומדת ואומרת שלא נדע מה נכון, שלא יהיו תשובות, אבל צריך לתת להן לבוא, והן יבואו.
שורה של תלוליות, ממש כמאמר המשורר "הינה מוטלות גופותינו", והרגע הקשה מגיע כשהדיבורים נגמרים וקהילה שלמה מכסה את תלוליות העפר בפרחים, מקימה מהן לתחייה גן פורח.
בדרך חזרה לא ממש מדברים, עוברים ליד הבתים החרבים שמתו ועוד לא הובאו לקבורה, או בדרכם – להריסה. החיים שבתוכם נקברו. תפסתם, תופסים? משהו עדיין לא מתחבר לי. מצידי עוד אי-אפשר לתפוס.
להביא את הצער
בערב כבר צללתי, כהמשך ישיר, לשלושה ימים עם מסע המשפחות השכולות הקוראות לוועדת חקירה, שהביאו את הצער לכל מקום אליו הגיעו. נסענו והלכנו במחוז ילדותי, הכבישים, העצים, השמים, וכבישי העפר. בשבילם הוא מחוז הצער והכאב, השמים כאן בשבילם אחרים. לי היה פה חופש. הם הולכים כאן בכאב גדול של מי שלא יכלו להציל. והמדינה אוטמת את אוזניה וליבה בפניהם.
כמה מעט ייתן להם הצדק. יקיריהם לא יחזרו. אבל מה מלבדו נותר להם לבקש, ובלעדיו לא יוכלו להמשיך. לא ניתן להשאיר את זכר הילדים שאבדו במדמנת הסתמיות והשרירותיות. במחיר כוחותיהם המעטים הם דורשים שיימצאו האשמים ויעמדו לדין על השמים שעמדו ריקים באותו היום, בו לא נמצא מי שיציל ויעזור, על שלא נתנו לבנותיהם להתריע, על ששנים לא דאגו מראש. הם הולכים בצידי הדרך בצל העצים, מדברים בעצרות. בערב יחזרו הביתה שבורים וכואבים.
ארץ של "אחרי מות".
פרץ שמחה קטן
אחרי ארבעה ימים של "צער ה-7 באוקטובר" חזרתי הביתה, אכלתי, ישנתי , ומתביישת לומר – לבינג'. המוח עיסה ועייפות. שואלת את עצמי אם בלילה המוח יפריד בין העיקר והטפל, בין החיים עצמם ועלילת סרק אינסופית ריקה ובדויה. הלכתי אליה כמו לשתות מים מתוך צמא, באמת שהגיע לי, אבל המים מזויפים וההרגשה לא נעימה.
ועוברת בי גם המחשבה שהאנשים שהייתי איתם בימים האחרונים לא יכולים ללכת הביתה, או למקום אחר נפרד מהכאב כמוני. המחשבה נוגעת ברגשי אשמה, ואני דוחה את המזיקים האלה על הסף, שלא יפריעו לעשות את מה שצריך. מי צריך אותם? לא מספיק מה שקרה לנו?
דווקא לכן אני רוצה לדבר על שמחה. כשהתעוררתי בבוקר של 8 באוקטובר חשתי פרץ שמחה על שאני, הילדים שלי ובני משפחתי מוגנים ובחיים. הוא נמשך אולי כמה שניות ואני לא אחביא אותו. אחרי זה חשבתי שהשמחה תתרחק ממני חודשים ארוכים, וכך היה. היה עוד פרץ שמחה קטן אחרי כמה זמן. ומאז אני לא שמחה. אני מתכוונת לשמחה אמיתית. היא עוד לא יכולה לבוא. אבל אני מקווה שתבוא יום אחד, ושאני מוכרחה להרשות לעצמי את התקווה דווקא בימים קשים.
למוחרת המסע נפל לי עוד אסימון: במסע המשפחות סופר שוב ושוב על הרגע קורע הלב שבו הגיעו הטלפון או ההודעה מהילדים בבוקר 7 באוקטובר שהם בסכנת חיים. ולוקח לי לפחות חצי יום להבין שהוא קרה גם לי. עוד לפני שנכנסנו בעצמנו לאירוע בו אנחנו במציאות חלופית שאי-אפשר להשתחרר ממנה, ומתרחשת בבית, בתפאורת חיינו הרגילה, קיבלתי טלפון מבתי הבכורה ששכרה חדר בכפר עזה. "אמא, יורים פה מסביב".
ומה את עונה? ומה את יכולה לעשות?
כשהטלפון נותק (הילדים האחרים אמרו שכל התקשורת נפלה) שמענו יריות גם סביבנו.
זאת הייתה ההתחלה, הסוף הטוב שלנו הוא שמסגר את הסיפור אחרת.
במרחבי אי-הידיעה שביניהם עבדו כל כך הרבה גורמים, והנפש – עשתה כל שהיא יכולה, ומתוך היכרות פנימית, כדי להגן על עצמה.
אצלי פעלה האופטימיות. לבת הצעירה שהייתה איתי אמרתי: בסוף זה ייגמר ונצא מפה. למרות שכמאמר השיר "מה ידעתי? לא ידעתי…".
בין קיבוץ וקיץ
צריך להמשיך הלאה, וביום ראשון יש עוד לוויה, של נרקיס. אבל בשבת אחרי הצוהריים אני מגלה שהבריכה פתוחה ונכנסת. עשרות אנשים, מעגל של בני נוער משחקים בכדור. הבריכה פתוחה, מתיישבת ככתם כחול, במקומה הטבעי בין קיבוץ וקיץ.
הרכב האנשים מזכיר לי את השעה הקלאסית של פעם, של בוגרי הצבא ביום שישי באחת בצוהריים. לפני ילדים, בלי אוכל, מועדון סגור של שכבת גיל, השנ״צ יכול להידחות לטובת שעה- שעתיים של בין לבין, מול הנוף הגלוי מזרחה.
שכבת הגיל הדומיננטית כעת התבגרה ב-40 שנה, ועדיין עונה על הקריטריונים הלא כתובים של המשוחררים מעול גידול ילדים, הפעם מצד ה"אחרי". נוסף אליה קריטריון ה"גרים בבארי", שאולי פעם נדון בו. ההרגשה שלי ברגע הראשון שכולם יצאו מחדריהם הממוזגים והתקבצו פה. גם כאלה שלא נראו כמעט בבריכה, נמצאים.
יחד של צוהריים, בשבת – שבימים אלה בבארי בדרך כלל נפרדים המעטים פה לפרודות וקבוצות פרטיות לאחר ארוחת ערב שישי המשותפת, וחוזרים ליחד רק בראשון.
נדמה לי שבן שבת אחת נוצרה לנו מסורת חדשה ונחוצה.
הנערים המשחקים בצד הם שינשינים ונערי כיתת במבוק, שבאו במסגרת חג המחזור להתקבל יותר מאוחר בפאב בארוחת ערב עם כמה דברים ספונטניים. כיתה, ששנת הסיכום שלה במערכת החינוך זרקה אותה באכזריות מתום הנעורים. לאירוע הזה באו כמאה איש, אולי יותר. ילדים כמעט ואין. זמנם עוד יבוא, וכשהם יגיעו אני מקווה שנתחיל לצמוח. בינתיים אפשר לשחות.
