ברית דמים או ברית חיים? 

מי שיזמו את חוק הלאום ביקשו להצהיר כי הזכויות הלאומיות של בני העם היהודי גוברות על הזכויות הלאומיות של מיעוטים אחרים. מבחינת הדרוזים זו יריקה בפרצוף 

לאחרונה, בעקבות נפילתם של מספר חיילים דרוזיים בקרבות ברצועת עזה, שוב צף ועולה הוויכוח סביב "חוק הלאום", בנוסח שנחקק בכנסת. לאוויר עלתה הצעה לחוקק חוק נפרד שייקרא: "חוק יסוד העדה הדרוזית". בעלי ההצעה מבקשים כי החוק האמור יעגן את "מעמדה החשוב של העדה הדרוזית במדינת ישראל". בעלי ההצעה אינם מכחישים את התנגדותם הנמרצת לכל שינוי ב"חוק הלאום" הקיים. הם רק מחפשים דרך אלגנטית, לכאורה, לעקוף אותו. טעות. לא נדרש שום חוק חדש, ייחודי לעדה הדרוזית. ומה עם הצ'רקסים והבדואים, מיעוטים שאף הם משרתים בצה"ל? האם גם לכל אחד מהם יחוקק חוק נפרד?  

מאחורי האמור לעיל מסתתרת סוגיה סבוכה וארוכת שנים. האם מדינת ישראל היא אך ורק מדינתו של העם היהודי, או שמא היא "מדינת כל אזרחיה"? כל סקר שנערך אי-פעם מצביע על כך שרוב מוחץ מקרב האוכלוסייה היהודית תומך בקביעה הראשונה: מדינת ישראל היא מדינה יהודית ובעלת צביון יהודי. יש לכך ראיות חד-משמעיות על תקפותה הממלכתית של קביעה זו: ההמנון הוא יהודי ("נפש יהודי הומיה" וגו'), דגל המדינה הוא יהודי (בצבע צבעי הטלית ומגן דוד באמצעו), סמלה הרשמי של המדינה, המנורה, הוא סמל יהודי מובהק ועתיק יומין, החגים היהודיים הם חגיה הרשמיים של המדינה, השפה העברית היא השפה הרשמית, חוק השבות הקובע את זכותו של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, מעמדה של ירושלים כבירת ישראל ועוד.  

שוללים את רעיון "מדינת כל אזרחיה" 

חוק הלאום שנחקק ב-19.6.2018, קבע את רכיב הזהות הלאומית של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. יוזמי החוק, בין אם הצהירו על כך ובין לאו, התכוונו לקבע את החוק באופן שהוא ישלול לחלוטין את הרעיון שישראל היא "מדינת כל אזרחיה". במילים אחרות, על פי המשתמע מלשון החוק, מדינת ישראל איננה, וגם לא תהיה לעולם, מדינה דו-לאומית או רב-לאומית (כמו, בלגיה ושוויץ, למשל). רק לעם היהודי ורק לו בלבד, ניתנה לעולמים הרשות לממש את זכותו להגדרה עצמית במדינת ישראל. אף לאום אחר החי במדינה, גם אם ירצה בכך, לא יוכל לממש את זכותו הקבוצתית להגדרה עצמית. הערבים המתגוררים במדינת ישראל, למשל, אינם זכאים לכפות את הצביון הלאומי שלהם. 

מי שיזמו את החוק ביקשו להצהיר כי ברמה הקבוצתית-קולקטיבית, הזכויות הלאומיות של בני העם היהודי גוברות על הזכויות הלאומיות של מיעוטים אחרים. ללאום היהודי ורק לו, יש עדיפות חד-משמעית בכל הקשור לזכויות שנוגעות לסמלים, תוכני תרבות, עלייה לארץ ומערכות החינוך. בכל הנוגע ל"זכויות לאומיות" לא קיים שוויון. עם זאת, ברמת זכויות הפרט, כולם שווים בפני החוק. 

יש מי שמתנגדים לחוק, בטענה שהחוק הוא גזעני ומפלה מלכתחילה לאום ספציפי אחד על פני כל לאום אחר. אחרים, הגם שאינם שוללים לגמרי את הרעיון המרכזי שמאחוריו, טוענים כי החוק הוא מיותר, לא נחוץ ומעורר תחושות קשות בקרב מיעוטים לא-יהודיים שונים. לדבריהם, אין שום צורך בחוק שמקפל בתכניו רכיבים של הדרה כלפי מי שאינו נמנה על הקולקטיב היהודי. לדעתם, כל מה שנחוץ להיאמר נאמר כבר במגילת העצמאות, וכל מה שעדיין לא נאמר (למשל: הצהרה שישראל היא מדינה דמוקרטית), אמור לקבל ביטוי ותוקף כאשר כנסת ישראל תחוקק יום אחד חוקה לישראל. לחילופין, עד אז מוצע לבטל את החוק הקיים, ובמקומו לחוקק חוק יסוד חדש, שיגדיר שכל מי שהם אזרחי המדינה שווים בפני החוק.  

חללים סוג ב' 

מי שנושא כיום בעיקר הביקורת נגד חוק הלאום במתכונתו הנוכחית, הם בכירי ובחירי העדה הדרוזית, חלקם מי שהגיעו לדרגות קצונה בכירות מאוד בצה"ל. אלה שבים ומצהירים שאין להם שום בעיה עם היהודיות של המדינה, שהם תומכים במדינת ישראל כבית לאומי יהודי, אך יחד עם זאת, הם רוצים לדעת שהמדינה היא גם שלהם. הם רואים במדינת ישראל את מולדתם, נוטלים חלק אינטגרלי בבניית המדינה ובהבטחת קיומה, ומבקשים לחיות בה את חייהם כשווים בין שווים. שהרי, לדבריהם, אם היא לא שלהם, מדוע הם צריכים לשרת בצבא, להקריב עצמם ולהיהרג למענה. בלקסיקון הדרוזי של הימים האלה נשמעים ביטויים ש"החללים הדרוזים הפכו לחללים סוג ב'". 

אכן, יש לומר בכנות כי חוק הלאום שעבר בכנסת ברוב זעום ביותר (62 בעד), הוא חוק מפלה, שלוקה בחסרים מהותיים המתעלמים מעקרון השוויון ומזהותה הדמוקרטית של מדינת ישראל. המנהיגות הדרוזית רואה בחוק הקיים יריקה בפרצופה של העדה וזלזול בבני ברית, שהפגינו את נאמנותם ההיסטורית למדינת ישראל מאז מלחמת השחרור. החוק נתפס על ידם כעלבון במובן הסימבולי וגם במובן המעשי – בעיות היומיום המטרידים כיום את העדה: שיכון ודיור, תעסוקה וכיו"ב. ראוי להוסיף כאן, כי על פי סקר שנערך לאחרונה על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוב הציבור הישראלי תומך בשינוי מהותי של חוק הלאום והכללה בו של סעיף השוויון. 

ביטויים שגורים שמושמעים תדיר על ידי המנהיגות הישראלית הם "אחים לנשק", "שותפות גורל" ו"ברית דמים" שנכרתה בין העם היהודי לבני העדה הדרוזית. אלה האחרונים, אינם מחפשים רק "ברית דמים". הם מבקשים בכל תוקף לדבר על "ברית חיים", שתכלול גם אותם ב"תעודת הזהות" של מדינה יהודית, שוויונית ודמוקרטית. מלחמת "חרבות ברזל" היא הזדמנות למפנה המבוקש. ראוי שהצדק עימם ייעשה.