"המיכלים מלאים ב- 2000 מ"ק מים, בקוטר של כ- 20 מטר ובעומק של 9 מטרים שקועים באדמה. כל מתקן כזה ייצר עד 15,000 טונות סלמון כל שנה"
מעשה בישראלי, יליד ירושלים בירת ישראל ללא ים, שהשקיע בלימודיו בחקלאות ימית דווקא, פתר את תעלומת רביית דגים בתנאי שבי ורשם פתרון ייחודי, עולמי, ללא תקדים שהביא עימו תרומה כלכלית אדירה לעולם הנאור -גידול דגי סלמון ביבשה במיכלי ענק.
פרופסור יונתן זוהר חתום על מחקר רב-שנים שהחל בו במרכז הלאומי לחקלאות ימית של המכון לחקר ימים ואגמים באילת, והתמיד בשלושת העשורים האחרונים באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית. המחקר היה פורץ דרך וחדשני עד כדי כך שהאוניברסיטה האמריקנית השקיעה 160 מיליון דולר בהקמת מכון לביוטכנולוגיה לנושא חקלאות ימית, שבו ניהל פרופסור זוהר את המחקר וגם ניהל את המכון לאורך 14 שנה. בימינו אלה פעילים במכון שהוקם בעיר בולטימור 200 אנשי מחקר, 23 מהם פרופסורים.
בשיחת טלפון ממשרדו באוניברסיטה במרילנד ציין פרופסור זוהר באוזניי כי "מראשית הדרך התמקדתי בצוואר הבקבוק שנוצר בשלבי הרבייה של דגי דניס ולברק, שלא היו מסוגלים לסגור את מעגל החיים ולהטיל ביצים בתנאי שבי, במיכלים, מפני שאין זו הסביבה הטבעית המוכרת לדגים". ללא סגירת מעגל החיים לא ניתן לפתח חקלאות ימית של הדג המבוקש.
פרופסור זוהר מדגיש בפנינו: "החשיבה שלי הייתה שחסר סביבתי בשבי מוביל לכשל הורמונלי בדגים. לפיכך בתחילת הדרך פיתחתי שיטות למדידת כל ההורמונים על הציר מוח-רבייה מה שאיפשר לי להשוות את התהליכים ששולטים על תהליך הרבייה בדגים מטילים בטבע לעומת דגים בשבי, שאינם מטילים.
"גיליתי שיש הורמון אחד במוח של הדג שמתחיל את כל התהליך ההורמונלי ששולט על הרביה, בשם GnRH, שבתנאי שבי אינו מתפקד. בעזרת מימון מקרן המחקר החקלאי המשותפת לארצות הברית וישראל (BARD) בודדנו ואיפיינו באמצע שנות השמונים את ההורמון שעשוי מעשר חומצות אמינו. סינתזנו אותו במעבדה והזרקנו לדגים בשבי, והתברר שההורמון מתפרק מהר אצל הדג ולכן אינו מביא להטלות. מצאנו שההורמון מתפרק בשתי נקודות ברצף חומצות אמינו שלו, ובעזרת שיטות של הנדסת חלבונים יצרנו אנלוגים אלטרנטיביים של ההורמון שעמידים לפרוק. אבל גם ההורמונים העמידים עדיין לא היו יעילים מספיק בהשריית הטלות ".
השלב הבא במחקר המעמיק לפתרון הטלת ביצי דגים בתנאי שבי נהגה בפגישה בין המדען הישראלי והפרופסור בוב לנגר מ-MIT – בעל שיעור קומה עולמי, שזכה עד כה בכל פרס שהוא, להוציא פרס נובל – שפיתח שיטות למתן מתמשך של הורמונים בעיקר לצרכים רפואיים.
"בחנו חומר שנראה כמו שתלים, 2-3 מילימטר בקוטר, שעשוי מפולימר שאליו הטמענו את ההורמון העמיד לפרוק. שתלי הפולימר מתפרקים ביולוגית בצורה איטית לאחר השתלתם בגוף הדג ומשחררים באיטיות ולזמן ממושך את ההורמון, מה שמעצים את פעילותו הביולוגית. עם השתלים ההורמונליים ערכנו ניסויים רבים על דג הסלמון, זה היה בשנים 1988/9 במדינת מיין בארה״ב, אחר כך גם בדניס ובלברק באילת ומאז בהרבה דגים נוספים כדוגמת לוקוס ובאס הסלע וקיבלנו הטלות מצוינות, כלומר השתלים ההורמונליים פתרו את בעית הרביה בשבי. אחר-כך התקבלו הטלות ראשונות בדגי טונה באמצעות הטכנולוגיה שלי.
"הטכנולוגיה אכן פתחה את צוואר הבקבוק של יצור ״זרעים״, כלומר ביצים ודגיגים בתנאי שבי, מה שאפשר סגירת מעגל החיים והוביל לפיתוח חקלאות ימית יעילה של הדגים האלה ונוספים. זה כמובן הוסיף ערך עצום לתעשיית חקלאות המים בעולם, ששוויה מוערך בכ- 250 מיליארד דולר".
ועדה כלכלית של ה-BARD בחנה לאחרונה את הערך הכלכלי של מחקרים חקלאיים שהיא מימנה לאורך 40 שנות קיומה וקבעה שהתרומה הכלכלית מהטכנולוגיה שפיתח פרופסור זוהר מוערכת בכ-12 מיליארד דולר, יותר מזו של כל פרויקט אחר שמימנה.
בימים אלה מוביל המדען הישראלי פרויקט ענק משותף לאקדמיה ולתעשייה בארצות הברית, שעיקרו גידול של דג סלמון על היבשה. במבנים המשתרעים על 100 דונם ויותר מגדלים את הסלמון במיכלי ענק מלאים ב- 2000 מטרים מעוקבים מים, בקוטר של 21-20 מטר ובעומק של 8-9 מטרים שקועים באדמה. כל מתקן כזה ייצר 10,000 עד 15,000 טונות סלמון כל שנה. זו תכנית לאומית במימון ממשלת ארצות הברית.
פיתוח משנה מציאות
פרופסור יונתן זוהר בן 70. נשוי לאיה, אדריכלית בהכשרתה, עובדת כעצמאית בתחום במרילנד. את התואר הראשון והמאסטר עשה באוניברסיטה העברית בירושלים. זוהר הוא ירושלמי שהפך לביולוג ימי. כסטודנט לתואר שני עבד במכון לחקר ימים ואגמים באילת, אח״כ יצא לעשות דוקטורט בצרפת וחזר למכון לחקר ימים באילת שם עבד כמדען בכיר במשך עשר שנים. אחר-כך "נסעתי לשנתיים לארצות הברית, תחילה ל- MIT ואח״כ לאוניברסיטת מרילנד, ונשארתי שם 30 שנה". מדינת מרילנד גובלת עם וושינגטון בירת ארה״ב. מכון המחקר שבו פעיל זוהר ממוקם בעיר הגדולה, בולטימור.
במהלך עבודתו זכה במענקי מחקר רבים ובפרסים והוקרה מהממשל האמריקני על פעילותו המדעית יוצאת הדופן והייחודית. במסגרת מחקרי ה- BARD זכה כאמור בקטגוריית התרומה הכלכלית הבולטת על "ביות דגי ים ופיענוח שלבי היעדר פוריות בשבי". החוקרים הראשיים, נוסף על פרופסור זוהר, הם פרופסור יצחק קוך ממכון וייצמן למדע ברחובות והפרופסור רוברט (בוב) לנגר מ-MIT.
פרופ' יורם קפולניק, מנכ"ל קרן BARD
זוהי דוגמה מאוד מוצלחת לתרומה של קרן BARD למו"פ הישראלי והאמריקאי והייתי משווה אותה לקופקסון שנתגלה במכון ויצמן ועוד פיתוחים "משני מציאות" שידעה האקדמיה הישראלית להוציא מתוכה במהלך השנים. העובדה שקרן BARD הייתה כמעט היחידה שמצאה לנכון לתמוך במחקר הנוכחי בשלביו הבתוליים מלמדת על החזון והראייה ארוכת הטווח שבאמצעותה ממוינות הצעות המחקר ומדדי המצוינות שהקרן עובדת על פיהם. הקרן היא מקור התחרותי הגדול למחקר תשתיתי יישומי בתחום החקלאות המתנהל בהצלחה בשיתוף פעולה בין ארצות הברית וישראל כבר 40 שנה. במשך השנים תמכה הקרן גם במחקרים שהתמקדו בהשפעת החקלאות על הסביבה וכן במחקרים שהובילו לפיתוח ידע ופתרונות חקלאיים בני קיימא, אשר שומרים על משאבי הטבע והסביבה (קרקע, מים, מגוון ביולוגי ועוד). במקרים רבים קיים קושי להמיר את התמורות הללו למונחים כספיים או לייחס אותם כולם לקרן BARD לבדה אך אין ספק שהקרן תורמת במשך שנים לפיתוח ידע חקלאי ובמה להאדרת ישראל כמעצמת מחקר ופיתוח בחקלאות כמו גם לחיזוק הקשר בין האקדמיה הישראלית לאמריקאית.
העובדה שבמקרה הזה חלק ניכר מהתרומה לכלכלה הינה דווקא למדינות נוספות (לא רק ישראל וארה"ב) מוסיפה רבות לתרומה של שתי המדינות לאנושות בכלל. אני לא רוצה להמעיט בערכה של התרומה הכלכלית לעולם (אחרי הכול 12 מיליארד דולר לא הולך ברגל!) אבל התרומה הממשית היא להזנת מיליוני אנשים שקודם לכן היות תלויים בזמינותם של הדגים בטבע ובנזק הביולוגי והסביבתי שהדייג בים מסב. אין ספק כי הטכנולוגיה שפותחה כאן ע"י המדענים בפרויקט זה חשובה לעולם כולו, משנה פני אנושות וראויה לציון בדרגות הגבוהות ביותר – לא הייתי פוסל הענקת פרס נובל לממציאים ואני קורא מכאן לעמיתי המדענים לעשות מעשה ולהתאחד מאחורי פיתוח מזהיר זה.
