מדריך ההדרים שנחשב למומחה עולמי בדישון הדרים, נפטר בגיל 84 * יצחק היה ממקימי קיבוץ פלמחים וממייסדי ענף ההדרים בלכיש ובנגב. איש חם, חכם, ידען, חוקר, צנוע מאוד ועם חוש הומור * אנחנו מביאים כאן את ההספד שנשא לו בנו הדר חורש ליד קברו
אבא,
יש תרבויות שחוגגות את יום הקבורה. העצב על ההולכים מפנה את מקומו לשמחה על חייהם. אנחנו אבלים היום על מותו של אבא, אבל חייו היו סיפור הצלחה מעורר השראה ותקווה.
הוא נולד באירופה מלאת התקווה שבין שתי המלחמות, למשפחה בורגנית משכילה. בספטמבר 1939 הפך הילד שאמור היה ללכת לכיתה ג', ליעד למכונת הגירוש וההשמדה. אבי היה לפליט, ניצול שואה, בערבות קזחסטן התייתם מאביו שנשלח לעבודות כפיה בסיביר, ובהמשך היה מעפיל בלתי חוקי לארץ ישראל, אסיר מחנות המעצר הבריטים בקפריסין. כששוחרר הצטרף, כמעט ללא הכשרה צבאית, כלוחם במלחמת העצמאות. הוא נשא כל חייו צלקת מהקרב על הגנת קיבוץ עין גב, ובשוך הקרבות נמנה עם מקימי קיבוץ פלמחים, שם נישא לאמא, בת למשפחה שבורה שעלתה מעירק והקים משפחה משלו. בהמשך נמנה, כמדריך חקלאי, עם מייסדי ענף ההדרים בנגב ובחבל לכיש. הוא היה מומחה עולמי בתחומו, דישון הדרים, ולאחר שפרש ממשרד החקלאות הדריך חקלאים בחמש יבשות, באוסטרליה מצרים ועד קזחסטאן.
הנדודים, המלחמות ונסיבות חייו מנעו מאבא להגשים את חלומו הגדול, לרכוש השכלה גבוהה ולעסוק במדע. התכונה הבולטת והמקסימה ביותר שלו, היתה סקרנותו האינסופית. כל מי שפגש בו מצא לפניו איש מחונן, רחב אופקים, שידיעותיו הקיפו כל תחום אפשרי, היסטוריה וספרות, מתמטיקה פיסיקה וכימיה, בצד שליטה בשלוש שפות ברמת שפת אם, ומהצד יכולת פטפוט בערבית, קצת בשביל לדבר עם חבריו הבדואים וקצת בשביל לדבר עם אמא כדי שהילדים לא יבינו. איני מחשיב את האנגלית בין ידיעותיו למרות שאוצר המילים שלו בשפה זו היה כמעט אינסופי. אבל את הידע העצום הזה הוא רכש מקריאה, ולא היה לא מושג את יש להגות חלק גדול מהמילים שהכיר, ולמרבה הצער ניסה להשתמש בהן.
החמצת מערכת החינוך הפורמלית, בנסיבות המלחמה והפליטות, כרסמה בו. בגיל 40, הוא היה נחוש לסגור את החשבון הישן. הוא נרשם ללימודים אקסטרנים בבית ספר ערב בתל אביב הרחוקה, ובחירוק שיניים החל ללמוד לתעודת בגרות, כשהוא מקריב את כל שעות הפנאי, חלק ניכר משעות השינה וכן, גם את הזמן שאמור אב למשפחה צעירה להקדיש לביתו וילדיו. הוא כמובן צלח את בחינות הבגרות, מיהר להירשם לפקולטה לחקלאות כשהוא עוצר רק בתואר השני. אכן, מקצת מידיעותיו והשכלתו אכן נרכשו באוניברסיטה העברית. אבל נדמה לי שהוא חש שמלאכתו הושלמה באמצעות שליח, רק כשנדב קיבל את תואר הדוקטור ממכון וייצמן.
תשאלו, ואולי כבר הבנתם, איזה איש משפחה היה אבא. אני סבור שהוא אהב את משפחתו ודאג לה, הקדיש לה מאמצים וסבר שעליו לוותר על חלק מחלומותיו על מנת לדאוג לרווחתנו ובעיקר להבטיח את הצלחתנו, לפעמים הישרדותנו, במוסדות הלימוד. טעויות נעשו, ודאי. למי מאיתנו אין חשבון מדמם עם הוריו, בצדק או שלא בצדק?
אשר לי, בחרתי כשהגעתי לסוג של בגרות, להשאיר מאחור את העבר, ולבחור בהוריי. אני יודע היום שהם נתנו לי הרבה יותר משהבנתי אז, כשהכאב הצליף. עולמי הרוחני הוא תבנית נוף שיחותינו הרבות, והדיבידנדים שהן נשאו. ביתנו לא היה ככל הבתים ואבי לא היה כרוב האבות. כשצעק בשנתו לא ידעתי מהו הלם קרב.
הוא גינה את מרבית ספרי הנוער שרווחו באותה תקופה, וסירב להכניס אותם לביתנו. הוא חשב שילדים צריכים לשמוע סיפורים "עם ערך" ולא סתם סיפורי ילדים עם מכשפות ודרקונים. כשכל ההורים בקיבוץ סיפרו לפני השינה כיפה אדומה ועמי ותמי, יצחק חורש סיפר לבנו הפעוט את סודות האבולוציה, על סטיבנסון והמצאת הקיטור, ומשם התקדמנו לעקרונות מנוע הדיזל ופסגת הטכנולוגיה, ארבע הפעימות של מנוע הבנזין.
ספרי ילדים כמו קופיקו דנידין וחוברות טרזן יכולתי לקרוא בהיחבא רק כשביקרתי חברים. בבית בלעתי תפריט אקלקטי שכלל את המניפסט הקומוניסטי של מרקס ואנגלס, הנסיך של מקיאבלי שמשון של ז'בוטינסקי, מי מריבה ומעש של שמחה בלאס, כמה מ-32 כרכי האנציקלופדיה העברית והגיונות ראשונים של רנה דקארט. פעם סיפרתי לאבא שיש בספר של דקארט הוכחה לקיומו של אלוהים. לימים חיפשתי את הספר ולא מצאתי. כנראה עבר למדף גבוה. הספרים לימדו אותי משהו על עולמם המוזר של המבוגרים, אבל לא הפכו אותי פופולארי במיוחד בחברת הילדים.
וגם את סוד הרפתקת המסע למדתי ממנו. במסעות שערכנו ביחד, בג'יפ או בטנדר הישן של הקיבוץ, עקבנו בדבקות אחר בניית נמל אשדוד, דהרנו בכבישים הצרים והישרים ברחבי הנגב עד לשדה בוקר, נסענו לחיפה רק כדי לעלות ולרדת שוב ושוב בכרמלית שזה עתה נפתחה. היום, כמעט כל טיול לחו"ל אינו אלא שחזור של אותה חוויה עצמה במסע במכונית בנוף חדש לעבר יעד לא תמיד ברור. ערכי הליברליזם, השוויון, האחריות החברתית והדמוקרטיה שלי, הם ערכיו שניטעו בנו ומנחים אותנו, ואולי אין זה מקרי שאני עובד בעיתון שקרא מדי בוקר במשך עשרות שנים. מאבא למדתי גם כמה קשה ואולי בלתי אנושי לחיות על פי ערכים נעלים.
בשנה האחרונה ליווינו את אבא למסע פרידה ארוך וכאוב. מעט מאד שירים נכתבים על הדרך בה עוזבים החיים את הגוף המתרוקן, מעט מאד רופאים מתמחים בפרק חסר התקווה של החיים. עשינו כל מה שיכולנו להקל על אבא את סוף הדרך. לא תמיד הצלחנו, ולעתים נחלקו דעותינו בשאלה מהו הדבר הראוי לעשות. אבל תמיד עשינו רק את מה שחשבנו שיהיה הטוב ביותר עבורו. לא יכולנו כמובן לגבור על המוות, אבל חייו של אבא הם סיפור גדול של ניצחון, שגם המוות לא ימחה.
