שאלה: עזבתי את הקיבוץ בשנות התשעים המוקדמות. הקיבוץ היה במצב כלכלי מסובך. לא קיבלתי דמי עזיבה וגם לא את הזכויות הפנסיוניות שלי. אומרים לי שאיני זכאי כיום לקבל דבר כי זכות התביעה שלי מהקיבוץ "התיישנה". האמנם?
תשובה: עו"ד ניצן טבנקין (קופרשמיט את גולדשטיין ושות') אומרת, שזכויות חברי קיבוצים שעזבו את קיבוצם מעוגנות ב"כללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מהקיבוץ" ("כללי העזיבה"). כיום, כללי העזיבה הם חלק מ"תקנות האגודות השיתופיות – חברות".
מאופי השאלה, ממשיכה עו"ד טבנקין, ניתן להניח שהחבר השואל עזב בשנים 1985 – 1994. באותה עת היו בתוקף "כללי העזיבה – 1985" (שהוחלפו ב-1994).
ככלל, מסדירים כללי העזיבה את זכות העוזב לקבל מקיבוצו "מענק עזיבה" ו"גמלה" או "קצבה פנסיונית". עוד ניתן להניח שחלפו לפחות 27 שנים מעת העזיבה (כלומר החבר השואל עזב לכל המאוחר בשנת 1994). האם בחלוף השנים, אכן "התיישנה" תביעתו של החבר מהקיבוץ לשלם לו היום דמי עזיבה או פנסיה.
טבנקין מסבירה, ש"חוק ההתיישנות" קובע שתביעה כספית שלא הוגשה, מתיישנת בתוך שבע שנים מ"המועד בו נולדה עילת התובענה". כדי לבחון אם "התיישנה" התביעה של החבר, יש לבחון מתי "נולדה עילת התביעה", כלומר מהו המועד בו היה "בכוחו של החבר" לתבוע לראשונה את זכויותיו, ובמילים אחרות: מתי בָּשְׁלָה זכות התביעה?
אשר לדמי העזיבה – בהתאם לכללי 1985, על הקיבוץ היה לשלם לחבריו את דמי העזיבה "במזומנים" ובמועד העזיבה, ולכן עילת התביעה של החבר לקבל דמי העזיבה, 'נולדה' ביום בו עזב את הקיבוץ.
המשמעות היא, שבהיעדר הסכמה בין החבר לקיבוץ על מועד תשלום מאוחר יותר – התביעה לקבלת דמי העזיבה התיישנה, והחבר אינו יכול להגישה עוד.
אשר לגמלת הפנסיה – לפי כללי 1985, חבר קיבוץ שעזב לאחר שצבר ותק פנסיוני נמוך מעשרים שנה (בדומה למצבו של החבר השואל), זכאי לפי ס' 16 לכללים אלה, לגמלה פנסיונית חד-פעמית, אותה על הקיבוץ להפקיד בקופת הפנסיה שיבחר החבר.
אין בלשון הסעיף הוראה בדבר מועד ההפקדה וכל שנאמר בו הוא כי העוזב "יקבל, בדרך של העברה לזכותו בקופת גמל שיבחר", סכום המחושב לפי שנות הוותק הפנסיוני שלו.
אין בלשון ההוראה קביעה מפורשת לגבי המועד בו תועבר הגמלה לקופת הגמל של החבר, ולכך יש משמעות מכרעת בשאלה שלפנינו.
אם חייב היה הקיבוץ להפקיד את הגמלה בקופת הגמל של החבר במועד העזיבה – כי אז התיישנה התביעה (כפי שהתיישנה לגבי דמי העזיבה).
אולם, אם ההפקדה אמורה להתבצע רק בהגיע החבר לגיל 65, כי אז עולה טענה שטרם התיישנה התביעה (אלא בתום 7 שנים נוספות, כלומר בהגיע החבר לגיל 72). מה אם כן התוצאה? אין לשאלה זו תשובה חד-משמעית, אומרת ניצן טבנקין ומדגימה בשני טיעונים מנוגדים –
האחד, כבר במועד העזיבה, יכול היה החבר להודיע לאיזו קופת גמל על הקיבוץ להעביר את הגימלה החד פעמית עבורו. המשמעות היא שלחבר היה את "כוח התביעה" כבר במועד העזיבה, ומשלא הוציא אותו לפועל (הגם הנסיבות הכלכליות של אותו קיבוץ), יש סיכוי טוב לטענת הקיבוץ שהתביעה התיישנה.
מנגד, יוכל החבר לטעון כי זכותו לקבלת הפנסיה "נולדה" רק במועד יציאתו לגמלאות (שאז אם טרם חלפו 7 שנים תביעתו לא התיישנה). טענה דומה, מתארת טבנקין, התקבלה בפסק בוררות משנת 2006, שניתן במוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית, במחלוקת בין חברה לקיבוצה (חפציבה), אותו עזבה בשנת 1990 לקיבוץ אחר.
בהיעדר ביטוי מפורש בכללי 1985 בדבר המועד בו על הקיבוץ להפקיד עבור העוזב את סכום הפנסיה, נתנו הבוררים פרשנות תכליתית לכללים. הם אמרו שהמטרה החברתית-כלכלית שעמדה לנגד עיניו של מתקין הכללים, הייתה יצירת מנגנון מתחום הבטחון הסוציאלי עבור החבר.
הם פסקו שהזמן הסביר והראוי למימוש הזכות הוא בהגיע החבר לגיל פרישה, ולא במועד העזיבה, שכן זו הייתה ציפייתו הסבירה של החבר וזהו המועד בו ראוי לבחון את הזכות.
הבוררים דחו את טענת ההתיישנות שהעלה שם הקיבוץ, וקבעו כי עילת התביעה של החברה נולדה רק בצאתה לגמלאות. פסק בוררות זה אינו מחייב אלא את הצדדים לו, אומרת טבנקין, אך יש בו פרשנות מעניינת לסעיף 16 לכללי העזיבה.
גילוי נאות: הבוררים, בפסק הנזכר בתשובתה של עו"ד ניצן טבנקין, היו החברים: אסיה מרגוליס, עו"ד תורה שרייבר ועו"ד יעקב דרומי (כותב שורות אלה).
