"בניסיונות עם קופסאות בעבודת הגמר, כתבתי שאם עץ מושקה רק בצד אחד שלו, זה לא מספיק להשקיית העץ כולו"
"מאז הייתי ילד רציתי לייבש את הביצות ולהפריח את השממה ושתהיה לי חווה עם סוסים. לכן הלכתי ללמוד במגמה החקלאית של גימנסיה הרצליה בתל-אביב ואחר-כך למדתי בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, תחילה בירושלים ואחר-כך ברחובות. בחרתי בענף המטעים ועשיתי עבודה על השקיה בטפטפות עוד לפני ההמצאה של "נטפים" – כך מגלה לנו בוגר הפקולטה, האגרונום ישראל ויסלר שבחר ללמוד את רזי החקלאות. אין לדעתי מי שאינו מכיר אותו בכינויו "פוצ'ו" הנחשב לאחד מענקי ספרות הילדים של מדינת ישראל.
ומדוע אדוני הסופר המהולל לא המשכת את חייך במסלול החקלאי?
"כל השנים חטאתי בכתיבה. יום אחד ראיתי שהוצאת הספרים "מסדה" מכריזה על תחרות ליצירות ביכורים בעילום שם. שלחתי להם את 'חבורה שכזאת' והוא זכה בפרס אשר ברש. הייתי בן 26 כשהספר התפרסם וידעתי שהעתיד שלי הוא להיות סופר".
מצטער שאינך חקלאי?
"מצטער שאני לא גר בכפר".
ישראל ויסלר, הלא הוא "פוצ'ו" מתגורר בעיר תל-אביב מאז נולד ובשישים השנים האחרונות באותו רחוב, באותו בית, באזור הישן של הכרך הגדול. שם גם נפגשנו לשיחה – הרבה על חקלאות ומעט על ספרות.
"פוצ'ו" נולד באחד בפברואר בשנת 1930 וציין לפני ארבעה חודשים 92 שנות חיים. באתי אליו כדי לברר אחת ולתמיד מדוע איש יצירתי ופורה כמוהו, אגרונום בהכשרתו, לא המשיך בשדה החקלאי.
בפתח שיחתנו – או נכון יותר לומר שיחתו הקולחת וזיכרונו המעולה לציין אירועים שליוו את חייו לפני שבעה עשורים ויותר – סיקרן אותי לדעת כיצד חדר השם "פוצ'ו" לחייו. "הרבה גרסאות. כשלמדתי בכיתה ב' או ג' בבית חינוך בתל-אביב המורה סיפרה על פוטי השובב. שיחקתי את הדמות בהצגה. קראו לי פוטי, אחר-כך זה השתבש לפוצ'י ומשם עבר לפוצ'ו, אבל יש עוד גרסאות".
"במהלך הלימודים בגימנסיה בתל אביב פרצה מלחמת השחרור. הלימודים נעצרו והלכתי לצבא, לפלמ"ח (זה המקום לציין שאחרי שנים רבות החליטה הגימנסיה בתל אביב להשלים את הלימודים של אלה שמלחמת השחרור קטעה את לימודיהם, ומשנת 2002 נפגשים התלמידים של אז אחת לשנה ליום לימודים אחד להשלמת בגרות שנייה שנחתמה ב- 2017.
ויסלר ממשיך לספר: "אחר כך נמניתי עם עשרים הצעירים שהקימו את קיבוץ נתיב הל"ה ועלינו על הקרקע ב-16 באוגוסט 1949. בשנה הראשונה גרנו בבית השיח', בכפר הערבי "בית נתיף" שהיה הרוס לגמרי. מצאתי שם בניין שחדר אחד ממנו נשמר שלם והפכתי אותו לחדר הכתיבה שלי".
בשלב מסוים אביו של ישראל, אריה, לחץ עליו שיעזוב את הקיבוץ ושיבוא לעזור לו. "אבא היה נגר והקים בית חרושת לתריסים מתקפלים. אחרי זמן הפך להיות קבלן ובנה הרבה בתים. בכל הזדמנות כתבתי. בקיבוץ ערכתי את העיתון של נתיב הל"ה, רציתי ללמוד ספרות באוניברסיטה אבל זה לא נראה מתאים כי זה נראה אז מקצוע לנשים. חקלאות הרבה יותר חלוצי".
"פוצ'ו" נרשם לפקולטה לחקלאות שהייתה אז בירושלים. "בתעודת הבגרות של אז נכתב: רשאי להתקבל לאוניברסיטה בלי מבחני כניסה, כי רצו שם שיבואו כמה שיותר ללמוד. לא שהתעודה שלי הייתה מפוארת, אבל לא שאלו אותי לאיזה תחום אני מבקש ללמוד. בחרתי מטעים וכאמור עשיתי עבודה על השקיה בטפטוף, לפני שהמציאו ב"נטפים" את הטפטפות.
למה נהגתי כך? אמרתי לאבי שאעזוב את הקיבוץ בתנאי שנעבור לגור בכפר. אבי הבטיח שנעשה את זה. הוא קנה בשיכון דן מעבר לירקון שני מגרשים צמודים. ואמר לי: על אחד נבנה בית מגורים והשני יהיה הכפר שלך. הייתי בן 23, נטעתי את כל סוגי העצים שהיו אז בארץ על שטח של 800 מטרים. העצים גדלו אבל לאבי לא היה נוח לגור שם, מכר את הבית, השאיר את המגרש עם העצים וחזר עם אמא למרכז תל אביב".
נשארת בכפר מעבר לירקון?
באותן שנים למדתי בפקולטה ברחובות וגרתי בדירה שכורה. הייתי חייב כל שבוע לבוא להשקות את העצים. באותה עת המציאו בארץ צינורות פלסטיק זולים. ד"ר גולדברג לימד אותנו השקיה ואני ביקשתי ממנו שייתן לי מכתב שאותו אעביר לקיבוץ העוגן שייצרו את צינורות הפלסטיק. הבטחתי למפעל שאעשה עבודת גמר על ההשקיה כשהצינורות מפלסטיק יחוללו שינוי בתפיסת ההשקיה החקלאית. זה היה בשנים 1955-56 חיברתי צינורות לברז, פרסתי אותן לאורך העצים ובסיכה מלובנת עשיתי חורים שהמים יטפטפו לתוך העץ. אחרי שבוע באתי לבדוק וחצי מהחורים היו סתומים. המצאתי פטנט עם צמר גפן לסנן מים, זה לא כל כך הצליח. בעבודת הגמר כתבתי שאם עץ מושקה רק בצד אחד שלו, זה לא מספיק להשקיית העץ כולו. עשיתי ניסיונות עם קופסאות וציינתי שהעץ זקוק להשקיה מכל הצדדים".
כמה תלמידים היו בכיתה?
"בכיתה שלי 40 תלמידים, ביניהם חמש בנות. היו מרצים מעניינים, היו פחות. אחרי חמש שנים בפקולטה כשהוסמכתי לאגרונום, עבדתי בגיזום לצורך פרנסה ושנתיים הייתי מורה לטבע. כסטודנט עבדתי במושבה (היום עיר) הרצליה ואחר-כך בכפר גלים מורה ומדריך".
מציין: "כל השנים חלמתי שאגור בכפר. חשבתי שזה יקרה אחרי שאתחתן". זה לא קרה. מסביר: "נולדתי להורים נכונים. אבא לא היה עשיר כמו הורי אשתי. הוא היה חרוץ כקבלן, לא קפץ לשמיים ולכן לא נפל. יכולתי לחיות טוב מכתיבת ספרים אם החברות שהן הוצאות ספרים היו הגונות. הספרים שלי "חבורה שכזאת" ו"איה הג'ינג'ית" היו רבי מכר ויצאו בעשרות מהדורות. נישאתי לבת של השכן. משפחה מבוססת. משפחת מאייר מ"מגדל שלום מאיר". אחרי הנישואין רציתי ללמוד קולנוע ונסעתי לאנגליה ללמוד תסריטאות. חזרנו ואז כתבתי את "אולי תרדו שם". סרט לילדים. הקהל המבוגר לא בא והסרט בקושי החזיר הוצאות. לקחתי הלוואות, עבדתי ב"מפעלי מאייר" לייצור פלסטיק בפתח תקווה (שייך לאבא של אשתי) 15 שנה וכל הזמן כתבתי. ערכתי את הספר של הגימנסיה הרצליה בצוותא עם ד"ר ברוך בן יהודה, סיפור בהמשכים ב"הארץ שלנו", ופנו אלי מהטלוויזיה להכין סדרה עם בינה אופק "טלפלא". כתבתי 100 תסריטים".
אנחנו מדלגים על תקופות ייחודיות בחייו של סרטים ומחזות. חודרים אל הספר השלישי בסדרה "בחיי" שמתארת את מסלול חייו של הפורה המדהים הזה והעברית הציורית המחייכת שלו. "הבחינה שהכי הפחידה אותי הייתה זו של פרופסור קירזון שלימד אותנו כימיה. מקצוע הכימיה היה בשבילי תעלומה שאינה ניתנת לפתרון. עד היום אני לא מאמין שיש דברים כל כך זעירים כמו מולקולות. נכון שבמיקרוסקופ משוכלל אפשר לראות כל מיני דברים קטנים כאלה שלפעמים אפילו זזים, אבל זה שבתוך הדברים הקטנים האלה יש דברים עוד יותר קטנים שנקראים אטומים, זה בכלל נראה בעיני כלא בא בחשבון וכל מה שקשור בחשבון – לא שייך לסביבה שלי" – פרק מחייו בפקולטה לחקלאות. וזה המקום לציין שערב חג העצמאות השנה יצאו לאור הספרים השישי והשביעי בסדרה "בחיי".
הכישרון שראוי לפרס ישראל
ישראל ויסלר היה נשוי לדיצה לבית מאיר, שעבדה בבנק לייצוא שהיה בבעלות משפחתה ולמדה במדרשה לציור. היא נפטרה לפני כעשר שנים. בתו הבכורה עדנה היא אם למיכל. חיה היום עם בן זוגה הקוסם אבי אשכנזי. הבן אורי נישא לאפרת. הורים לשחר בן 17. "אורי היה מוכשר לציור, אייר כמה ספרים, עבד באנימציה, ולמוזיאון ישראל בירושלים עשה סרט על המגילות הגנוזות. נפטר לפני שבע שנים מסרטן ריאות. בנימין, המכונה ימי, קרוי על שמו של אבא של דיצה, "מוכשר, גר עם חברה".
לישראל ויסלר בית בבעלותו בישוב כרמי יוסף.
ויסלר כתב כחמישים ספרים, הרוב הגדול לילדים ובני נוער. אני מתקשה להבין איך האיש המוכשר הזה לא זכה מעולם בפרס ישראל ולו רק בקטגוריה של "תרומה לחברה ולמדינה".
הבית בצפון תל אביב עטור ספרים ופרסים. מצאתי שיר מקסים בתוך מסגרת בחדר השירותים. צילמתי ואני מציג אותו, כדי להמחיש לכם הקוראים, את דמותו המאוד מיוחדת של "פוצ'ו".
