מדוע נצצו עיניו של פקח הקק"ל? ומה היה עושה הדי בן עמר אילו היה יושב בכלא בטעות?
בינואר שנת 2010 הונח בתיבת הדואר שלי כתב אישום ובו היה כתוב: "מדינת ישראל נגד הדי בן-עמר ונגד סעיד אבו-עמאר" – הכול אמיתי חוץ משמו של הקבלן הדרוזי המופיע כאן. שיניתי את שמו מסיבות מובנות.
בהמשך כתוב היה סעיף האישום: כריתת עץ מוגן ללא רישיון.
חצי שנה קודם, כך הסביר לי בעליצות ושמחה לאיד הפקח של הקרן הקיימת שרשם לי את הדוח, הפכה העבירה הזו מעוון לפשע, פשע שדינו עד שלוש שנות מאסר.
הייתי אז מנהל הקהילה באחד הקיבוצים במועצה האזורית מנשה. המועצה באדיבותה החליטה להשקיע תקציב פיתוח נאה לשיפור הכביש המרכזי של הקיבוץ, המוביל משער הכניסה ועד למגרש החניה שליד בית התרבות והמועדון לחבר. לשם כך מינתה המועצה פרויקטור מטעמה והוציאה מכרז, שבו זכתה החברה של הקבלן סעיד אבו-עמאר ואחיו, מאחד מכפרי הדרוזים בגליל המערבי, הוא הקבלן המופיע יחד אתי בכתב האישום.
המועצה העסיקה אותו. בין חברת הקבלן אבו-עמאר לביני לא היה כל קשר של לקוח ונותן שירות, או של מעסיק משום סוג, והוא לא היה כפוף להוראותיי.
מיניתי משגיח על העבודות מטעם הקיבוץ, לוודא שלא ייפגעו תשתיות הקיבוץ תוך כדי העבודה, ויום אחד המשגיח אמר לי: "הדי, באמצע שטח הפרויקט, איפה שהכביש צריך לעבור, יש שלושה עצים תקועים באמצע תוואי הכביש. הקבלן רוצה לעקור אותם".
"זה לפי התוכנית של המועצה?" שאלתי, יושב ליד השולחן במשרדי.
"כן", אמר איש הקשר מטעם הקיבוץ.
"ויש לנו בעיה עם זה?" שאלתי. "אלו עצים שניטעו לזכר מישהו? יש בהם איזה אלמנט סנטימנטלי למישהו בקיבוץ? הם תרומה של נדבן מחו"ל? משהו?"
"כלום", אמר איש הקשר. "אין בעיה מטעם הקיבוץ להוריד אותם".
"אז תגיד לו שמצדנו הוא יכול". אמרתי ושבתי לעיסוקיי, ולא ידעתי שברגע זה הפכתי לפושע מבוקש, ושמעכשיו השם "בן-עמר" יתנוסס אחר כבוד ליד השמות אלפרון, אברג'יל, רוזנשטיין ודומיהם.
מכתב האישום, אגב, למדתי שמדובר בעץ מוגן מסוג קזוארינה, שאת שמו הכרתי משירי נעמי שמר ולא ידעתי עד אז שהוא קיים גם במציאות ואיך הוא נראה.
מודה באשמה
המשפט נמשך שלוש שנים – מבלי שסיומו נראה באופק.
היו ישיבות להקראת כתב האישום, והיו ישיבות להקראת הצהרת הנאשמים ("לא אשם", מטבע הדברים), והיו ישיבות להצגת ההוכחות (צילומים של עץ אחד כרות – את השניים האחרים המועצה כרתה רק לאחר שהשיגה רישיון כריתה), הוכחות אותן הציג נמרצות הפקח האזורי של הקרן הקיימת לישראל, ועיניו נצצו מרוב התרגשות על האירוע המרגש שאליו חייו הובילו אותו. בכל פעם שהביט בי מדוכן העדים או מספסל הקהל בבית המשפט אורו עיניו משמחה על שהביא את הפושע לגרדום.
אחרי שלוש שנים לשופט נמאס.
הוא הציע שנעצור את המשפט כאן, בנקודה אליה הגיע, והקבלן ואני נודה באשמה, השופט ישלח אותנו לתסקיר קצינת מבחן, קצינת המבחן מטבע הדברים תמליץ המלצה חיובית, מפני ששנינו אזרחים הגונים, ועל כן השופט יפסוק לנו אשמה ללא רישום פלילי ומינימום של שעות שירות למען הציבור.
"אני לא יכול לעשות עבודות שירות למען הציבור", הסברתי לשופט. "אני מטופל 24/7 בבת נכת צה"ל עם פגיעת ראש קשה, עם מאה-פלוס אחוזי נכות. אי אפשר כעת להקצות לה מלווים מטעם אגף השיקום לאחר שעברה ניצול בידי אחד המלווים שלה, והיא בפוסט-טראומה".
"אז הליווי שלך לבתך יוכר כעבודות השירות שלך", אמר השופט. "יש עוד איזו בעיה בהצעה שלי?"
"כן," אמרתי. "יש עוד בעיה אחת, קטנה – אני לא אשם".
"אתה רוצה לגרור את המשפט הזה עוד שנתיים?" אמר השופט. "עם כל העלויות שכרוכות בכך למדינה? וכל הזמן הזה של כולנו פה שנשרף? ובסופו של דבר – הרי אני לא יכול להבטיח לך מה אפסוק, כשאשמע את כל העדויות. אולי אחליט שאתה אשם? אני מציע שתצא החוצה עם עורך הדין שלך והוא ייעץ לך כבר מה הדבר הנכון לעשות. אני קובע חצי שעה הפסקה וצא להתייעץ איתו".
וכך קרה שהודיתי באשמה, בעניין שלא באמת היה לי איזשהו קשר אליו.
שנים בקרדיט
מי שלא עבר הליך פלילי בחייו, ולא חווה את המתח הנפשי והפחד הכרוכים בו, ואת אי הוודאות מה יהיו תוצאותיו של ההליך המשפטי בסופו של דבר, שהרי בית המשפט הוא תיאטרון שיש בו כללי הצגה מסוימים, וככל שכללי ההצגה מוכרים לך, או לעורך הדין מטעמך, כך גדלים סיכוייך, ואין במשחק זה משקל מכריע דווקא לעובדות. אז אתה עושה את שיקול הכדאיות, ולפעמים בוחר להודות, בהנחה שגם אם אתה חף מפשע, הנזק שייגרם לך מההודאה יהיה קטן יותר מאשר מהכרעת הדין של בית המשפט מבלי שהודית.
אז אתה מודה.
ומשחזר את הרצח, כמו שעשה רומן זדורוב, ויושב 16 שנה בכלא. או כמו שעשה סולימאן-אל עביד, שנאשם ברציחתה של חנית קיקוס, שבשחזור הציג את המקום בו כביכול קבר את גופתה, מקום שנמצא הרחק מהמקום שבו בסופו של דבר נמצאה גופתה, ומשפחתה טענה וטוענת עד היום שאל-עביד אינו הרוצח של בתם, מה שלא הפריע לבית המשפט ולפרקליטות לכלוא אותו ל-27 שנים. או כמו עיזאת נאפסו שהודה בריגול ובגידה לאחר עינויים וישב שנים בכלא עד שזוכה, ועמוס ברנס שנמצא זכאי אחרי מאסר ממושך, ומקרהו של פאבל סמירנוף, שהודה ברצח ושריפת גופתו של חברו ואף שיחזר את הרצח, עד שהופיע יום אחד המנוח כשהוא חי, בריא ושלם, ומהלך על פני האדמה.
גם טארק נוג'ידאת, יוסף סביח ושריף עיד מכפר כנא נאשמו ברצח החייל אולג שייחט אחרי שהודו ואף שיחזרו את המעשה, אבל במשפטם טענו שהודו בעקבות עינויים בידי השב"כ. טענתם לחפות מפשע לא התקבלה והמשפט עמד להסתיים בהרשעתם, עד שהאשמים האמיתיים ביצעו פיגוע ירי ברובה ששדדו מאולג שחייט בעת הרצח, וכך נמצאו הרוצחים.
כי כשאתה סוגר תיק בהצלחה, גם הפרקליט וגם חוקר המשטרה מקודמים בקריירה, אז את מי זה מעניין שמישהו חף מפשע משלם על כך?
ורק שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אם הייתי משתחרר כמו רומן זדורוב ועמוס ברנס אחרי שישבתי שנים בכלא.
אז ככה:
אם אני יוצא מהכלא אחרי 16 שנה, נניח, שבהן ישבתי על לא עוול בכפי, הדעת נותנת וההיגיון אומר שרשומים לי 16 שנים לזכותי – אפשר לראות בזה כעין כרטיס אשראי נטען, PREPAID CREDIT CARD.
אחרי שהטענתי את כרטיס האשראי הזה ב-16 שנים לזכותי, אני יכול להתחיל להשתמש בקרדיט הזה ולהתחיל לבצע פשעים ועבירות שונות, ורצוי קלות, כאלה שהעונש עליהן נע בין שנתיים לשלוש, כך שאוכל ליהנות מהקרדיט העומד לזכותי לאורך זמן ולא אגמור אותו בעבירה אחת, גדולה, כי תמיד למדתי שיש לנהוג באיפוק וליהנות ממה שאפשר במנות קטנות, אחרת אפשר להגיע לידי בחילה ולהקיא בסוף.
וכך, נניח שאשדוד פיצוצייה, ובמשפט יפסקו לי שלוש שנים – אגיד לשופט שיורידו לי שלוש שנים מה-16 העומדות לזכותי ויישארו לי עוד 13 שנה בקרדיט.
כי צריך שיהיה היגיון בדברים, לא?
