האם לריק יעבור יום הזעם?  

עבר יותר מחודש ימים ואנחנו ממשיכים לספור את המתים, לדאוג לחטופים ולבכות את הרס היישובים. אנחנו המומים מתאוות הרצח, מתעבים את הרוצחים ואת אספסוף הבוזזים שנלווה אליהם, ואיננו יכולים להשלים עם המחדל הנורא והבלחי נתפס של כוחותינו בשבת ההיא, בחג מתן תורה, השבת השחורה שבעקבותיה התפכחנו 

בשבת ההיא התפכחנו מאמונות, מתקוות, ומקונספציות שהשתעבדנו אליהן והן עיוורו את עינינו.  

עד כאן שוררת היום הסכמה רחבה בין כל חלקי העם. עדיין לא ברור וכנראה שלא מוסכם, ממה עלינו להתפכח.  

יש מי שלדעתם עלינו להתפכח מהתקווה לחיות אי פעם בשלום בלב המזרח התיכון. אחרים התפכחו מהאשליה שצה"ל שלנו, הצבא הכי חזק במזרח התיכון, יגן עלינו תמיד ובכל מצב. יש מי שהתפכחו מהאמונה שלא יהיו עוד מחדלים, לאחר המחדל ההוא, לפני 50 שנה. ויש מי שאמורים להתפכח מהמדיניות שהעדיפה את החמאס על פני הרשות הפלסטינית, כדי למנוע את "סכנת המדינה הפלסטינית". האסטרטגיה ההזויה שהנחתה עשרות שנים את ממשלות הימין, בראשותו של נתניהו. בהזדמנות זו ראוי להתפכח גם מהמחשבה שאפשר לקיים מדינה חזקה ללא חברה סולידרית ודמוקרטית.  

כולם מסכימים היום על ההכרח לחסל את זרועו הצבאית של החמאס ועל כך שאסור לאפשר לחמאס להמשיך לשלוט בעזה, או בכל מקום אחר, סמוך לגבולנו. הסכמה זו מאחדת אותנו כל עוד מתנהלת המלחמה. האמירות: "אחים אנחנו", "כולנו עם אחד" ו"ביחד ננצח", טובות ונכונות לעת מלחמה, אך אין בהן די ליום שאחרי.  

בשונה מהמתרפקים על גילויי האחדות המרשימים, מול אויב חיצוני אכזר, אני מעריך כי "בשש אחרי המלחמה" יתחדשו המחלוקות. המחלוקת על מה שנכון לעשות ברצועת עזה לאחר הניצחון, ועל הקשר לעתיד יהודה ושומרון. תתחדש גם המחלוקת על עתידנו כמדינה יהודית, דמוקרטית וסולידרית. לאחר מה שעברנו ואנו ממשיכים לעבור, צפויות תזוזות מסוימות בדעת הקהל, אך על רקע חילוקי הדעות הקיימים, הנאמנויות השונות, והשוני התרבותי והאמוני המוכרים לנו, צפויים לנו מאבקים לא פשוטים בעתיד. מאבקים שתוצאותיהם אינן נתונות מראש. מאבקים שהם כנראה בלתי נמנעים, והם משמעותיים לעתידנו ולעיצוב דמותנו. פרופ' ליבוביץ' אמר פעם: "מלחמות בין עמים הן מלחמות שוד של קרקעות ומשאבים, ואילו מלחמות אחים הן על ערכים". אני מקווה שלא נגיע לשם והמאבק שיתחדש יערך בכלים הלגיטימיים בדמוקרטיה, ולא יגלוש לשיסוי ולעומק הקרע שידענו בסיבוב הקודם.  

יותר מעשים, פחות דיבורים  

היום אנחנו איתנים ומאוחדים בדעתנו על ההכרח לשבור ולחסל את כוחו הצבאי של החמאס, וכפי שנראה עד עכשיו, צה"ל עושה זאת בנחישות ובזהירות המתבקשת. על רקע זה לא מובן הצורך האובססיבי של ראש הממשלה ושריו לחזור בכל הזדמנות ולהכריז תחת כל עץ רענן: "אנחנו ננצח", כאילו יש ספק בכך, כאילו תהיה להם תרומה כלשהי לניצחון. צה"ל גדול מצויד וחזק יותר מכל ארגוני החבלה ביחד, כולל החיזבאללה, ואין כל מקום לספק שהוא יגבר על אויבינו, כל עוד יתאפשר לו לפעול. כך גם מיותרות ומופרכות האמירות כי זו "מלחמה על הקיום", "מלחמת עצמאות שנייה". זו מלחמה הכרחית, במציאות שנוצרה, כדי להבטיח את שלום היישובים ואת שלום העורף, אך אין זו מלחמה על "קיום הבית השלישי", ואין זו "מלחמת עצמאות נוספת". ההשוואה למלחמתו של היישוב העברי ב-1948, חסרת שחר ומגוחכת. כוחנו היום שונה ללא היכר ממה שהיה בימים ההם ליישוב שמנה 650 אלף איש, נלחם על חייו מול קואליציה של ערביי ישראל יחד עם הצבאות הסדירים והחצי סדירים של מדינות ערב. היישוב ששכל יותר מ-6000 מבניו ובנותיו במלחמה שנמשכה למעלה משנה.  

לא פחות תמוהה הקביעה כי זו תהיה "הקשה במלחמות שידענו". בשונה מהיתרון המשמעותי של צה"ל היום, מול כל ארגוני החבלה, במלחמת יום כיפור יחסי הכוחות היו שונים לחלוטין. יתרונם הכמותי של התוקפים (צבאות מצרים וסוריה) בשתי החזיתות, היה כפול שתיים או שלוש מצה"ל, בכל מרכיבי הכוח ובאמל"ח מתקדם משלנו, להוציא את חיל האוויר שגם הוא היה בנחיתות כמותית אך היה מצויד במטוסים יותר מתקדמים. במלחמה ההיא היו לנו יותר ממאה(!) חללים בכל יום לחימה. נראה שלאחר הרצח ההמוני של אזרחים בתחילת המלחמה, לא נתקרב למספרים הללו הפעם.  

למען הדיוק נכון להבהיר שהקושי העיקרי במלחמה זו הוא משך הלחימה. מלחמה בשטחים בנויים, מעל ומתחת לאדמה, לא יכולה להיות מלחמת בזק. יש לה קצב אחר. עד היום המלחמה נמשכת כבר יותר זמן מכפי שנמשכה מלחמת יום כיפור (שלושה שבועות) ועדיין לא הושלמה. היא תימשך כנראה עוד שבועות ארוכים, כל עוד שעון הזמן העולמי והבין לאומי יאפשר זאת.  

האופק המדיני  

המשותף לכל ההצהרות הללו שאין בהן תרומה של ממש ללחימה ולמה שצפוי לאחריה. הלוחמים אינם זקוקים להן כלל. הם זקוקים לחברים לנשק, למפקדים אחראים ולדוגמה אישית. נראה שיש להם היום שותפים ומפקדים ראויים בשטח, מה שעשוי לתרום להצלחה בשדה הקרב, למרות חולשתה וחוסר תפקודה של ההנהגה המדינית. כאשר ההצהרות הללו חוזרות ומושמעות ללא סוף מגרונם של מי שאמורים היו להנהיג, הן מתקבלות כ"מסך עשן" שנועד לחפות על המחדל. להסתיר את העובדה שאותה הנהגה ממשיכה להתחמק מההתמודדות משמעותית על האופק המדיני. זו ההנהגה שעמלה ליצור את הרושם המוטעה, כאילו אפשר לחיות לאורך זמן לצד החמאס, ללא הסדר, להשלים עם ההתגרויות מעבר לגדר, ולהשליך את יהבנו על סבבי המבצעים החוזרים ל"חיזוק ההרתעה". הכול כדי למנוע פתרון מדיני כלשהו.  

מעבר לתחקירים הצפויים לאחר המלחמה, על מה שקרה לנו באותה השבת, חשוב להבין ולהפנים את העובדה שאין בנמצא צבא, חזק, נועז ומתוחכם, ככל שיהיה, שלעולם לא יופתע. זה קרה לאימפריות ומעצמות לאורך כל ההיסטוריה. זה קורה וקרה גם בעידן החדש, כפי שקרה במלחמת העולם השנייה, כאשר חיל האוויר היפני הפתיע והשמיד את הצי האמריקאי החזק שעגן בפרל ארבור. זה קרה לצבא הגרמני הגדול שהובס, כאשר חיל המשלוח הבריטי פלש ליוון, ללא התנגדות משמעותית, בחסות תרגיל הטעיה מודיעיני מתוחכם, ויש בוודאי מקרים רבים נוספים. כזכור זה כבר קרה לנו לפני 50 שנה, ביום כיפור, ולצער כולנו זה קרה לנו שוב לאחרונה. מי שמבטיח שלעולם זה לא יקרה שוב, מבטיח דבר שאינו יותר ממשאלה, ללא כל ביטחון שיתקיים.  

חשוב לא פחות להבין שאת הטרור אי אפשר "להכות אחת ולתמיד", כל עוד קיימת המוטיבציה, מוצדקת או מסולפת ונוראה. בהקשר שלנו, חשוב להבין שאת החמאס כרעיון אי אפשר לחסל במלחמה. אפשר להשמיד את כוחו הצבאי, בידיעה שתוך מספר שנים הוא עשוי להתחדש ובהזדמנות כזו או אחרת הוא עלול להכות שוב.  

למען האמת צריך לומר שגם הסכם מדיני, ואפילו הסכם שלום, אינם ביטחון מלא לתמיד, אך יש בהם יותר ביטחון מכל חלופה אחרת. הראיה היא הסכם "השלום הקר" עם ירדן ועם מצרים, שהייתה בעבר הגדולה והמסוכנת באויבינו.  

אם אנחנו מתיימרים לפעול מתוך מחשבה רציונלית ואחריות לעצמנו ולדורות הבאים, מחובתנו לחתור להסדר מדיני, כזה או אחר, לאחר המלחמה. להתקדם בידיעה שהסדר מדיני ראוי אינו מובטח ואם יושג הוא לא ידמה, בתוכנו ובלוח הזמנים שלו, להסכם הפסקת האש שנחתם בזמנו בקילומטר ה-101, לסיום מלחמת יום כיפור, הסכם שהוביל לאחר שנים אחדות להסכם השלום עם מצרים.  

כפי הנראה יהיה זה הסדר שהגשמתו תימשך זמן רב, והוא יכלול את הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, ויתכן שיהיו מעורבים בו גורמים נוספים. הכול, כאמור, לאחר שבירת כוחו הצבאי של החמאס. מה שברור כי ללא תחילתו של מהלך שיעלה את הסכסוך על פסים של חשיבה מדינית, לא יביא המהלך הצבאי, מוצלח ככל שיהיה, ביטחון אמיתי לזמן ארוך.  

ללא שינוי כיוון תהיה המלחמה הזו פורקן לזעם על הפוגרום שערך החמאס ביישובים, ואולי גם תשובה חלקית לתסכול העמוק מהמחדל המביך בתחילתה, אך היא לא תביא בעקבותיה ביטחון שיאפשר לשקם ולחדש את החיים בנגב המערבי לזמן ארוך. ללא תחילתו של מהלך מדיני, תהיה המלחמה בזבוז משווע של מאמצי הלוחמים, וקורבנם של הנופלים יהיה לשווא. איש לא יוכל להסביר לחיילים ולמשפחות הנופלים לשם מה סיכנו את חייהם.