בני זוג, ילדיהם של חברי קיבוץ, מתגוררים בקיבוץ במעמד של בני רשות. בקשתם להתקבל לחברות נדחתה, לטענתם מאחר שבן הזוג סובל מלקות נפשית. תביעתם שיכירו בהם כחברים עברה מסלול דיונים ארוך, הגיעה עד בית המשפט העליון, ותחזור להכרעתה של רשמת האגודות השיתופיות
על שולחנה של רשמת האגודות השיתופיות, עו"ד שלומית שיחור, שמונתה בימים אלה, תונח כך נדמה, גם הסוגיה הבאה: הכרה בחברות של בן קיבוץ צרעה, הסובל ממוגבלות מסוימת.
בני זוג, ילדיהם של חברי אותו הקיבוץ, גדלו והתחנכו בקיבוץ. בעבר היה כל אחד מהם מועמד לחברות, אך בשלב מסוים עזבו אותו שניהם. לאחר שנישאו בשנת 2001 חזרו להתגורר בקיבוץ במעמד של בני רשות.
בקשתם המקורית לרשם האגודות "להכרה בחברות מכוח התנהגות" נדחתה, לאחר שנמצא שהם לא רכשו מעמד של חבר, "מכוח התנהגותם" (אלה נסיבות מיוחדות בהן ניתן לראות אדם כחבר אגודה, גם אם לא התקבל לחברות באסיפה, אם הוא התנהג "ונהגו בו כחבר האגודה").
בהמשך הם הגישו לרשם תביעה נוספת "להכרה בחברות", ובה טענו שהקיבוץ "מפלה אותם לרעה מאחר שבן הזוג סובל מלקות נפשית ואילו בת הזוג הייתה בעבר אם חד-הורית". עוזר הרשם חזר ודחה את תביעתם וקבע שטענותיהם של השניים נבחנו בעבר ואין להעלות טענות שלא נטענו קודם לכן, לנוכח עיקרון "סופיות הדיון" ("גם סכסוכים משפטיים צריכים להסתיים").
באמצעות עו"ד יעל פרי, הגישו בני הזוג ערעור מינהלי נגד החלטה זו, וטענו שהקיבוץ מפלה אותם לרעה. הם ציינו שההחלטה התקבלה מבלי שעוזר הרשם נדרש לעמדת נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.
באמצעות עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות'), ביקש הקיבוץ לסלק את הערעור על הסף, וטען ל"מעשה בית דין" (כלל משפטי, הנובע מעיקרון "סופיות הדיון", שקובע כי נושא או שאלה אשר הוכרעו בפסק-דין סופי מקימים מחסום דיוני בפני בעלי הדין מלהמשיך וליזום התדיינויות נוספות באותו נושא או שאלה). הקיבוץ טען כי עוד בהליכים הקודמים נדונה טענת האפליה ואין לחזור לכך. בתגובה, הסבירו בני הזוג, שטענה זו לא לובנה בהליכים הקודמים ולא ניתנה לגביה הכרעה פוזיטיבית, שכן הם התמקדו בבקשתם להתקבל כחברים בקיבוץ "מכוח התנהגות".
השופט אברהם רובין מבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים מינהליים, השתכנע חלקית. הוא קיבל את הערעור ביחס לבין הזוג בלבד, הסביר כי על הפרק עומדות זכויותיו כאדם עם מוגבלות, וכי הונחה תשתית ראשונית לטענת האפליה (לפיה יש משפחות נוספות של אנשים עם מוגבלות אשר לא התקבלו לחברות בקיבוץ).
אכן, הסכים השופט עם פרקליט הקיבוץ, מתקיים כאן "מעשה בית דין". "פסק-דין אינו 'סיפור בהמשכים'. לא ניתן להתחיל את ההליך מבראשית ולהציג חזית חדשה בכל פעם שקו טיעון מסוים נדחה". יחד עם זאת, המשיך השופט, מתקיימים כאן שיקולי צדק – השמורים למצבים ולנסיבות יוצאות דופן. לנוכח חשיבות נושא זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות, הורה השופט לעוזר הרשם לדון לגופו של עניין בטענת האפליה מחמת מוגבלות. השופט הדגיש שאין לראות בהחלטתו משום "קביעת עמדה לטענת האפליה", וציין שהקיבוץ יוכל להוסיף ולטעון שהסעד המבוקש של "הכרה בחברות מחמת מוגבלות", אינו בסמכות הרשם.
השופטת דפנה ברק ארז, מבית המשפט העליון, דחתה לאחרונה את בקשת הקיבוץ לערער על החלטת בית המשפט המחוזי להשיב את הדיון לרשם, והסוגיה חזרה אפוא אל רשם האגודות השיתופיות. בשולי הדברים, נזכיר, לפני כשנה אישר בית המשפט המחוזי בירושלים את החלטתה של סגנית רשם האגודות שקבעה כי יש להכיר בחברותו המלאה של בן קיבוץ אחר (שסובל ממחלת הסכיזופרניה), והורתה לאותו קיבוץ לרשום אותו כחבר בפנקס החברים.
