קבוצת שילר תבעה חבר קיבוץ לסלק את דוכן הסביח והפלפל שלו משטח הקיבוץ
הרשאה מהקיבוץ להפעיל מזנון
חבר שילר הפעיל מזנון דרכים לממכר מזון, פלאפל וסביח בתוך קרוואן נייד בשטח הקרקע החקלאית של הקיבוץ. הוא עשה זאת מכוח הסכם הרשאה מהקיבוץ להפעלת המזנון (על שטח של 8 מ"ר), מדצמ' 2014 ולמשך תקופת הזמן שיהיה בידיו רישיון עסק תקף. הוסכם ש"הקיבוץ יהיה רשאי לבטל ההרשאה לאלתר, במקרה שבו יפקע רישיון העסק או שרמ"י (רשות מקרקעי ישראל) תדרוש את הפסקת פעילות החבר במקרקעין". הסכם ההרשאה נחתם לאחר שהחבר הציג "רישיון זמני לניהול עסק" מהמועצה האזורית ברנר (רישיון שהוארך מעת לעת).
רמ"י דרשה את סילוק המזנון
כחלק ממהלך שביצע הקיבוץ מול רמ"י להסדרת "השימושים החורגים" הקיימים בקיבוץ (אלה השימושים בקרקע הקיבוץ, החורגים ממטרת החכירה או מייעוד הקרקע שלה), דרשה רמ"י מהקיבוץ לסלק מהמקרקעין את המזנון, שמופעל על ידי החבר, מהטעם שזהו מזנון לממכר מזון, שאינו בשליטת הקיבוץ, המשרת גם מי שאינם חברי קיבוץ, ומבצע פעילות מסחרית מקרקע חקלאית. עוד דרשה רמ"י תשלום של 1,200 שקל לשנה למשך התקופה בה התקיים השימוש החורג.
הקיבוץ שביקש "להסדיר את מזנון הדרכים של החבר", תאר בפני רמ"י, שמדובר ב"בטריילר נגרר, בן 6 מ"ר, המוצב ע"י החבר בשטח חקלאי הקרוב לשטח המחנה. הטריילר נגרר בסוף היום למגרש החניה שבתוך המחנה". הובהר ש"למזנון רישוי כעסק, והוא משרת בעיקר את חברי הקיבוץ", אינו מוצב באופן קבוע בשטח החקלאי ו"מתקפל' בסוף יום העבודה". הקיבוץ גם ביקש להחיל על המזנון "את ההוראות החלות על שימוש ביתי של חבר קיבוץ" (לפי החלטה 1472 של מועצת מקרקעי ישראל, העוסקת ב"שימוש משולב ושימוש חברתי במחנה הקיבוץ"; "שימוש ביתי" – שימוש הנעשה על ידי חבר הקיבוץ או הקיבוץ בדירת המגורים שבו מתגורר חבר קיבוץ או במבנה פנוי ששטחו לא יעלה על 25 מ"ר).
שימוש חורג
משלא עלה בידי הקיבוץ להסדיר את השימוש של המזנון מול רמ"י ולנוכח דרישתה, הוא ביטל את הסכם ההרשאה שנתן לחבר וביקש ממנו לפנות את המזנון עד יולי 2018. משלא פעל כך החבר, הגיש הקיבוץ, באמצעות עו"ד משה גולדברג, תביעה כנגד החבר להפסקת השימוש החורג של המזנון ולסילוקו ממקרקעי הקיבוץ.
באמצעות עו"ד עמיר דרורי, טען החבר ש"אין כל שימוש חורג שכן הדוכן פועל על פי רישיון מהרשות המקומית". החבר סיפר שהשקעתו במקום הייתה כדי מיליון שקלים. הוא הגיש גם תביעת פיצויים כנגד הקיבוץ ורמ"י בשל התנהלותם כלפיו, וטען שהקיבוץ הפר את הסכם ההרשאה עימו, לא מצא לו פתרון, ולא שיתף אותו בהליכים ובמו"מ עם רמ"י.
רמ"י שצורפה לתביעה אמרה, באמצעות עו"ד אורלי ברנע (פרקליטות מחוז מרכז), שהיא אינה צד להסכמים שבין הקיבוץ לבין החבר. היא הסבירה כי "השימוש שהחבר עושה במזנון הוא שימוש חורג בקרקע חקלאית, האסור לפי חוזה החכירה בין רמ"י לבין הקיבוץ".
אין לחבר זכות קניינית בקרקע
השופט ישראל פת, מבית משפט השלום ברחובות, הסביר כי זכותו של החבר להפעיל את הדוכן נובעת מחוזה החכירה שבין רמ"י לבין הקיבוץ ומהסכם ההרשאה עם הקיבוץ. לחבר "אין כל זכויות קנייניות במקרקעי הקיבוץ, ומעמדו ביחס למזנון הוא של בר-רשות בקרקע. עם ביטול הסכם ההרשאה, הסביר השופט, התבטלה רשותו של החבר להשתמש בקרקע. משכך, ולנוכח דרישת הקיבוץ, בהמשך לדרישת רמ"י, לסלק את המזנון בשל הטענה כי מדובר בשימוש מסחרי חורג במקרקעי הקיבוץ, ולהודעת הקיבוץ בדבר ביטול הסכם ההרשאה – על החבר לסלק את המזנון.
מאחר שלחבר קיבוץ, כאמור, אין זכויות במקרקעי הקיבוץ, אין לו גם כל יריבות מול רמ"י, אמר השופט. לעומת זאת, לאחר שהתברר כי החבר אינו רשאי לעשות שימוש מסחרי במקרקעי הקיבוץ ולנוכח דרישת רמ"י – חובה היה על הקיבוץ לפעול להפסקת השימוש המסחרי של החבר במקרקעי הקיבוץ. חוזה החכירה עם רמ"י מאפשר לקיבוץ להשתמש במקרקעין רק לפי ייעודם ובהתאם למטרות החכירה ("משק חקלאי" ו"מפעל").
סנקציה חריפה כלפי הקיבוץ
השופט תאר כי רמ"י הודיעה לקיבוץ "כי עד לקביעת מתווה הסדרה לא יהא ניתן לטפל בכל בקשה שתוגש לרשות". "רמ"י נקטה סנקציה חריפה כלפי הקיבוץ, שלא הותירה בידי הקיבוץ ברירה אלא לפעול לסילוק הדוכן של הנתבע מהמקרקעין", הגם ש"הקיבוץ פעל מעל ומעבר להסדרת עניין השימוש החורג של המזנון".
השופט דחה את טענת החבר כי לפי חוק התכנון והבנייה "ניתן להציב קרוואן נייד המתנייד על גלגלים על גבי המקרקעין". השופט הסביר שלפי חוק התכנון והבנייה לא ניתן להקים בניין ללא היתר. לפי הפסיקה, "הצבה של מבנה" היא בגדר "הקמת בניין", גם אם המבנה אינו מחובר דרך קבע לקרקע. הקמה של קרוואנים המוצבים על גלגלים נכללים בגדר בניין, המשיך השופט, והצבתם טעונה היתר (גם אם ישנם מקרים מסוימים בהם ניתן להציב "מבנה זמני, שאיננו מיועד למגורים, לתקופה קצובה, בכפוף להודעה לרשות הרישוי והתחייבות לפנות עד למועד הפינוי הצפוי").
פולש שלא כדין
"לא ניתן להפעיל עסק של רוכלות בשטח משבצת של קיבוץ", אמר השופט. הפעלת מזנון במקרקעי המשבצת, מהווה שימוש חורג בקרקע חקלאית, הטעון היתר לפי חוק התכנון והבנייה, ובכלל זה אישור של רמ"י.
החבר טען שלא ניתן להוציא היתר לשימוש חורג לרוכלות, לפי דיני התכנון והבנייה, ולכן לשיטתו "רוכלות היא שימוש מותר, בכפוף לרישיון עסק בלבד". השוט דחה טענה זו ואימץ את עמדת הקיבוץ ורמ"י לפיה "אין קשר בין רישוי עסקים לבין דיני התכנון והבניה, ואין במתן רישיון עסק לרוכלות (הניתן לפי חוק רישוי עסקים), כדי לרפא את הפגם של השימוש החורג".
החבר העלה כנגד הקיבוץ טענה נוספת. לפי תקנון הקיבוץ, טען החבר, "מטרת הקיבוץ לסייע לשיפור מצבם הכלכלי של חברי האגודה, בדרך של עזרה הדדית". משכך, על הקיבוץ החובה לעשות לסייע בפרנסתו, במגבלות האפשר. השופט לא השתכנע ואמר ש"אין התקנון או הכללים בדבר עזרה וערבות הדדית "יכולים לגבור על הוראות חוק התכנון והבניה" או על ההסכם עם החבר או להתיר לו להציב קרוואן נייד על קרקע חקלאית. השופט הוסיף "שחרף טענות החבר, פעל הקיבוץ באופן ראוי למציאת תעסוקה ופרנסה עבורו".
בהעדר הסכם הרשאה בתוקף, וכאשר עושה החבר שימוש לא מורשה בשטח החקלאי של משבצת הקיבוץ, סיכם השופט, ובניגוד להוראות הוועדה המקומית לתכנון ובניה, רמ"י הקיבוץ, הרי הוא "פולש שלא כדין למקרקעי המדינה".
סוף דבר, פסק בית המשפט על סילוק המזנון של החבר בתוך 60 ימים וחייב אותו לשלם הוצאות משפט לקיבוץ ולרמ"י בסך 23,400 שקלים לכל אחד מהם.
ונשאלת השאלה האם רמ"י לא יכלה לבלוע סביח ופלאפל במקרה האמור, כאשר מדובר בעסק המשרת בעיקר את חברי הקיבוץ.
