מיכה תמיר מאשדות יעקב מאוחד על קרבות השריון ההרואים ברמת גולן עם חטיבת השרמנים, הטנקים הכי מיושנים בצה"ל
מיכה תמיר, אשדות יעקב מאוחד (86) נשוי פלוס חמישה, היה מפקד מחלקת טנקים בעת שפרצה הנוראה במלחמות. "בצהרי כיפור" הוא משחזר, "עבדתי בשדה בפתיחת ערוגות לתחמיץ, ואז קיבלתי הודעה לקונית שעליי להתייצב בימ"ח גדוד 377 של חטיבה 9 סמוך ליקנעם. הייתי אז בן 36, מילואימניק וותיק ושבע קרבות, החל ממבצע קדש דרך מלחמת ששת הימים ומלחמות ההתשה. מאחר שבחודש מאי 73 הוכרזה כוננות מחשש למלחמה שלבסוף לא פרצה, לא ייחסתי לקריאה זו חשיבות יוצאת דופן. נפרדתי מהמשפחה וכעבור שעה התייצבתי ביקנעם. כבר בדרך חשתי בתכונה מיוחדת שלא אופיינית ליום כיפור. לאחר התייצבות והרשמה, אני עולה אל הסככה ובודק את מצב הטנקים של מחלקתי. חושך בעיניים. מנועי הטנקים מרוקנים משמן, אין מצברים וחסרים פריטים של זיווד או חימוש. בינתיים מגיעות ידיעות מעורפלות על קרבות קשים בגולן ובסיני. רעש בלתי פוסק של המראות ונחיתות נשמע מכיוון שדה רמת דוד. התודעה עוברת לתדר של מלחמה. מארבע בבוקר ועד שעת אחר הצהריים לא נחתי דקה, אולי זה עונש על עבודה בשבת כיפור?
התותחים מופנים אל עבר האופק העשֵן
הצלחתי לחטוף שלוש שעות שינה ואז קריאה בהולה לזוז בכל המהירות לעבר רמת הגולן. נעים על הזחלים בשדרה בציר יוקנעם -בית שערים. חלק מהטנקים נתקעים לאחר מספר קילומטרים, בעיקר סתימות דלק. בדיעבד התברר כי הנסיעה ללא מובילים שיחקה לטובתנו מכיוון שהתקלות נתגלו בשלב המסע ותוקנו בדרך לרמת הגולן. אז הבנתי לראשונה שזו לא הולכת להיות מלחמת בזק. משקיפים מזרחה. רמת הגולן מעשנת כאילו חזרה הפעילות הגעשית של ימי קדם. פונים מזרחה אל העלייה הראשית לדרום הגולן. התותחים מופנים אל עבר האופק העשֵן. מנסים לזהות מטרות. בשלב זה אין מגע עם אויב. אין מידע על מיקומו. התנועה בטנקים היא תנועה קרבית, כשראש המפקד בולט מעל פתח הצריח. בשלב זה קשה לברור מי לנו ומי לצרינו. ההפגזה נעשית יותר צפופה ואז מזהים טנקי טי 55 סורים. מאתרים מטרות, המ“פ מחלק גזרות. במהלך הקרב הסורים נבהלים מהמפלצות הגבוהות והמיושנות שלנו או אולי מהחוצפה שיש ללוחמי השרמן, טנק שיוצר במלחמת העולם השנייה ושודרג על ידי תע“ש, בעל מנוע דיזל ותותח צרפתי 105 מ“מ, לקרוא תיגר על טנקים סובייטים מתקדמים.
חוויה ראשונה ציפתה לנו ברמת מגשימים הנטושה, לשם הגענו בתום קרבות קשים מול השריון הסורי. המקום היה ריק מאדם, שעה שתרנגולות התרוצצו להן לכל עבר. התמקמנו לחניון לילה באזור מגשימים הישנה, כאשר לפתע נגלים לנו שני לוחמים שאיבדו כנראה את יחידתם והסתתרו במעבירי מים. למזלם לא ירינו בהם.
שברנו מזרחה ועלינו בצורה מבוקרת על ציר הנפט. מצפון נראתה תנועת טנקים סורים. דיווחתי למ“פ ולמג“ד והמשכנו בציר הנפט צפונה, כשפלוגה נפרשה עם הפנים מזרחה לעבר חושנייה. סימנתי לשני טנקים להישאר בעמדות המתנה, ותיאמתי עם המ"פ שאחד הטנקים יתפוש עמדת תצפית צפונה.
בהמשך ההתקדמות שלנו לתוך המובלעת הסורית מצפון לקוניטרה, נשמע בקשר קולו של הסמח"ט אל"מ משה בר-כוכבא (בריל) פוקד לצאת מידית מהמובלעת היות שכח עירקי-ירדני בסדר גודל של אוגדה אוגף אותנו. כולם התקפלו החוצה למעט השרמנים שלנו שהמשיכו לנהל שם קרב הרואי מול כוחות עדיפים ומחומשים היטב. אחת הבעיות היתה שלא היה לנו ציוד ראיית לילה בעוד לעירקים היה גם היה. באורח פלא זה שיחק דווקא לטובתנו וכאשר עלינו לשטחים שולטים לאור ירח מלא של אמצע אוקטובר הסבנו לאויב שמולנו אבידות כבדות.
מה עבר עליו באותם חודשים ארורים
בבוקר נותרנו פלוגה וחצי. התקדמנו בדירוג בהילוך איטי כאשר לפתע זיהיתי מולי טנק מוביל עירקי. נתתי פקודת אש אך התותחן לא זיהה מטרה בגלל המרחק הקצר. הוצאתי פגז ויריתי. מפקד הכח העירקי לא הבין מאיפה זה בא לו, והחלה מנוסה כללית. לימים כתב העיתונאי אריה יצחקי ש'לא קהלני ניצח את המלחמה אלא חטיבת שריון במילואים עם הטנקים הכי מיושנים בצה"ל'. כוונתו היתה לחטיבת השרמנים 377 אליה השתייכתי.
נותרנו במובלעת מספר חודשים בסוג של מלחמת התשה, עד חתימת הסכמי שביתת הנשק שהביאו להפרדת כוחות. בסך הכל הייתי מגוייס חמישה חודשים עם מעט מאד חופשות. בני יאיר היה אז בן ארבע. בחופשה הראשונה רצתי לגן ילדים ומצאתי ילד חרד ואובד עצות שאבא שלו פתאום הופיע וכעבור ימים אחדים נעלם שוב. עד היום קשה לי המחשבה מה עבר עליו באותם חודשים ארורים".
