בין הפסקת חשמל להפסקת חשמל יושבים בפאב של הקיבוץ עם הקבועים שבאים קבוע ועם אלה שבאים קבוע באופן בלתי קבוע
*תמונה ראשית: הכלב, שאולי הגיע מעזה. צילום: מיכל הלמן יצחקי
הפסקת חשמל ראשונה
אז חורף. משב רוח עז אחד, החשמל מצמץ וכבה, טוב, לפחות יש גז.
בארי, (אימפריה בעיני עצמו, כבר אמרנו, לא?) מרושת בגנרטורים, הפסקת חשמל מקובלת רק לשתי דקות. אבל הפעם גנרטור אחד לא עובד, של האזור שלנו.
נכבית הגיבורה הרומנטית בטלוויזיה שרק לפני רגע סיפרה לגיבור המסוקס משהו נוגע ללב והוא אמר שהוא הולך להביא בצל. ריבועי תנור הגז האדומים מאפירים וכבים. מסתבר שבחוכמתנו ההולכת ורבה חיברו בבארי את הגז לחשמל. אם אין לחם לא תאכלו עוגות. נשארנו עם האור הכהה של שעת שלאף שטונדה חורפית של יום שישי.
אשרי הנחים, אלה שלא – מקשקשים בקבוצת הווטסאפ, מבטלים את הדממה המפחידה, יש חיים בבארי, פה זאת לא עזה, שבתחושה התקרבה פתאום. מתקני התיקונים ברובם בחצרים, כך שצריך לחכות שיתקנו באופן אזורי את התקלה האזורית. כך אנחנו חיים בספר, על הגבול.
אחר כך, בחזרה מטיול עם הכלב (סיפור שלא סופר עדיין) עדיין חשוך בבית, אבל נורת התנור מהבהבת. למה לא הדלקתם את האור? לא שמנו לב.
הפסקת חשמל שנייה ואולי הכלב
בערב, בחזרה מחדר אוכל ואפילו הפאב, שבטוח הייתי הולכת אליהם אם הפסקת החשמל הייתה נשארת. אבל גם ככה הלכתי, כמו כל שבוע. אותם שלושה ארבעה שולחנות קבועים עם הקבועים שבאים קבוע ועם אלה שבאים קבוע באופן בלתי קבוע.
מדברים על כל הדברים עם ה-7 כחלק, או כערך, או מכפיל, או טריגר. בחוץ גשם דק, או שכבר פסק. בפאב אוכלים עוגות של אופה מקומית טובה ומספרים איך הוחלט, כמעט בלעדיה, שיהיו. יש יין חם, לא פונץ׳. מערבבים שוב את הערבוב האנושי, באים לפאב מאלה שאינם אוכלי חדר אוכל, ומאוכלי חדר האוכל לא מגיעים כולם.
בחזרה בבית הפסקת חשמל שנייה. התנור עוד מאדים, מנורת החירום בממ״ד נדלקת, אוספים נרות מתכסים בשמיכה ויושבים על הריבוע הקטן המואר של הטלפון לפתור סודוקו.
למספרים לא אכפת מה קורה בחוץ, וגם לא אצלם. מי שרוצה שיסדר או לא. הסודוקו מחוץ לזמן ומחוץ להפסקות החשמל, הנרות מהבהבים עד שפתאום אור.
דרכים
מצב הדרכים אצלנו, עליהן כבר סיפרתי לכם בשמץ הומור ותובנות פילוסופיות (אבק יאה לקיבוצניקים) החמיר לידי מצוקה כמעט קיומית. דרך האבנים המשתלבות השתלטה על חיינו. חופרים את הדרכים הקודמות לעומק וכבר אי אפשר לאלתר ולעבור, אלא בדרכים שהותרו לנו. הגעה ממקום למקום משולה למשחק סולמות וחבלים שמשתנה תדיר. פה חפור, ופה חסום בשופל, כאן הניחו אבן גדולה שלא נעבור. ואם כבר נמצא קיצור – לא מובטח שיימצא מחר ואין איך ואין ממה ללמוד.
באופניים וברגל מתחמקים טוב יותר בין המכשולים, בקלנועית, אומרים בעליהן, הדרכים חייבות להיות מתוכננות, וברכב – הכי פשוט להאריך.
אז אני נוסעת לבית שלי, במרכז הקיבוץ בכביש העוקף, וכשאני עוברת ליד השכונות החרבות אני משפילה מבט, כמו מול רכב עם אורות מסנוורים, ולא מסתכלת.
והכלב
הגענו לכלב, למרות שלא ידוע סוף הסיפור. חורף אולי מתאים לספר על כלבים כי שיר ישן אמר על הגשם שפשוט כמו כלב הוא יורד, ומתאר את השמים האפורים, רוצה שנדמיין את האפור הכחול שאומר שהינה בא הגשם, שהשמים עמוסים מים.
כבר ניסיתי לעזור לבעלי חיים, הציפור מתה, החתול שתפסנו לטיפול היה יותר מדי חולה והורדם. אז אולי כלב? אבל אליו לא בטוח שנגיע, אלא למה שגיליתי, שאני לא מתאימה לגידול כלבים.
וזה מוזר, גדלתי עם כלבים, בכיתה היה את בימבו, מ"חדר" ההורים העלימו לנו שני פלוטו, גורים שאספנו, אבל אחי בנעוריו הביא בתמורה לבית הצפוף והמלא בני נוער (אולי באופן חינוכי להורינו) כלב דני ענק.
אבל לא זה העניין. זה לא אחד ועוד אחד, כי להקות הכלבים והאנשים בקיבוץ ילדותי היו מעורבבות. הכלבים היו מכל עבר, משוחררים, עושים כל מה שכלבים עושים, הכרנו את קשרי הכלבים והאנשים בקיבוץ כמו שהכרנו את קשרי המשפחה. ידענו מי אוכל מה, (המזון לכלבים עדיין לא הפציע בעולמנו) מי אוסף איפה לכלב שלו שאריות, למי יש קשרים בבתי הילדים ומי משאיר את הכלב שלו רעב, ידענו איזה כלב רודף אחרי מי, מי חכם ומי חזק, מי נחמד ומי תוקפן. כשהיו הרעלות היינו רצים להציל אותם, משקים בחלב או מים ומלח כדי לגרום להם להקאה. הלהקות חיו במשותף ולא הגבילו אחת את השנייה.
חיי הכלבים עכשיו אומרים משהו גם על חיינו. קשורים בחבל או במשמעת ברזל לבעליהם, כלואים בבתים, אנוסים למשמעת בלתי כלבית בעליל. מזכיר לי את האנשים שבאים למשתלה ורוצים פרחים רב שנתיים שפורחים תמיד, ואני אומרת להם שכאלה יש רק מפלסטיק.
בארי העכשווי, הפרוץ מעט, מאפשר קצת לשחרר, אבל מתכונן לעתיד מוסדר, אולי אפילו יותר ממה שהיה לפני.
אני יודעת, אי אפשר כל כך הרבה אנשים והרבה כלבים, אולי יהיה את הדבר המוזר הזה שנקרא גינת כלבים, וצריך להתחשב. כשבא למשל קטנצ׳יק שיש לו דעה משל עצמו כבר שנתיים ורבע למרות שרק לפני שנתיים יצא מהבטן, אני מחזיקה טוב טוב את הכלב שמפחיד אותו, כי זה מה זה מוצדק. אבל זה גם מה זה עקום. ואין לי תשובה איך אפשר אחרת. אני רק מבינה שאני לא מתאימה לגדל את הכלב החדש, האידאלי, ועיניו העצובות.
