המעמד הרעוע של התנועה הקיבוצית בציבור, הכוח הפוליטי שנשחק, האמונה בערכים הקיבוציים שנשחקה. על הנהגת התנועה, הנוכחית וזו שתבוא אחריה לסמן יעדים משותפים כדי לשנות את המציאות בקיבוצים, בתנועה ובמדינה
לקראת בחירת מזכיר התנועה הבא, נכון לבצע הערכת מצב תנועתית ולנסות לגבש מטרות ויעדים לעתיד. רצוי לעשות זאת בהסכמה רחבה ככל האפשר, אך לא להירתע מחילוקי דעות, שעשויים לעלות, גם אם חלקם יהיו עמוקים מאוד. הכול כדי למצות ולגבש את ההסכמות האפשריות על יעדי התנועה הקיבוצית היום ובעתיד.
הערכת מצב צבאית מתחילה תמיד באויב ובקרקע (תנאי הסביבה) ורק לאחר מכן מתייחסים ל"כוחותינו". יש הטוענים כי בסעיף זה מרבים לשגות, וכדוגמה מביאים את המחיר הכבד ששילמנו במלחמת יום כיפור, היות שבנוסף למחדל המודיעיני שגינו בהערכת האויב וטעינו בהערכה מופרזת של כוחותינו. אנחנו נתמקד הפעם בהערכת "כוחותינו", על החוזקות והחולשות של הקיבוצים והתנועה.
יציבות כלכלית ודמוגרפית
לאחר היציאה מהמשבר הכלכלי והדמוגרפי של הקיבוצים, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, המצב בשני המדדים הללו טוב היום מכפי שהיה אי פעם. באותם ימים של משבר זכורה לי שיחה עם חבר אחד הקיבוצים שאמר: "אין לנו ממה לקיים את הקיבוץ היום ואין לנו חיסכון פנסיוני שיבטיח את עתידנו". לשאלתי "אז מה עושים?", השיב בכאב: "לאחר גל העזיבות נשארו לנו מאה (!) דירות ריקות. נשכיר אותן לכל המרבה במחיר וזו תהיה הפנסיה שלנו". הקיבוץ הזה פורח היום והוא כבר בנה שתי שכונות חדשות, לתושבים ולחברים. העוצמה הכלכלית של קיבוצים רבים, בעיקר בזכות מפעלים מצליחים, הגיעה לשיאים שלא ידענו בעבר. יש לנו כבר "מועדון של מיליארדרים" והיד עוד נטויה. כך גם נכסי התנועה והמפעלים האזוריים, שהם יציבים וחזקים ברובם. לא כך בהכרח מצבם של כל החברים. לצד הרווחה קיימת גם אצלנו תופעה קשה של מה שמכונה "הנשארים מאחור", יותר מ-20 אחוז מחברי הקיבוצים מדווחים, על פי הסקרים האחרונים, שזו תחושתם. מעבר לנתון המדאיג, אין ספק שמצבם הכלכלי של רוב הקיבוצים והצמיחה הדמוגרפית המרשימה יוצרים תחושה טובה של ביטחון בעתידם של הקיבוצים כיישובים משגשגים ואטרקטיביים.
סימני שאלה קשים בשמי התנועה
מול החוזקות המבורכות, אפשר לזהות ללא מאמץ מיוחד כמה תחומים בהם נשחק ייחודה ומעמדה של התנועה בציבור, בקיבוצים ובעיניי חבריה, לשפל שלא היה כמוהו בכל תולדותיה. אתייחס כאן לחלק מאותם תחומים:
ראשון – מעמדה של התנועה הקיבוצית בציבור לא היה מעולם כה רעוע כפי שהוא היום. פה ושם נותרו איים של הערכה, בעיקר ותיקים שהיו או עברו בקיבוץ והם מעידים ש"הקיבוץ לא עזב אותם". היחס לקיבוצים בכלל הציבור, נע היום בין ראייתם כ"פריבילגים בזכות מעשי אבות", לבין ראייתם כיישובים קהילתיים חסרי ייחוד משמעותי, מסוגרים ומתבדלים מאחורי השערים הצהובים. יותר מכך, הקיבוצים מהווים לא פעם מושא לביקורת קיצונית (חסרת שחר על פי רוב) עד כדי שנאה. את הנהגת התנועה מזהה הציבור ברובו כמשרד לשמירת האינטרסים של הקיבוצים.
שני – כוחה הפוליטי של התנועה הקיבוצית נשחק ללא הכר. התנועות הקיבוציות שהובילו בהגשמת הציונות, בהתיישבות ובביטחון, מי שהיו שנים רבות עמוד התווך של תנועת העבודה והיו הגרעין הקשה של מפלגות השמאל, התנועות שהיו להן ביחד 21 חברי כנסת (17.5 אחוזים) בכנסת הראשונה, כאשר הקיבוצים כולם היו כבר אז מיעוט קטן (מעט יותר מ-5 אחוזים) באוכלוסייה. התנועות שהיו מעורבות בכל מוסדות המדינה, החלוציים והממלכתיים, נמחקו כמעט לחלוטין מכנסת ישראל וממערכות השלטון וההובלה בישראל. התנועות התאחדו, באיחור רב, כאשר החברים כבר התפזרו על פני הקשת הפוליטית כולה.
שלישי – מעמדה של התנועה בקיבוציה נשחק ללא הכר. רבים מממלאי התפקידים בקיבוצים אינם שותפים במוסדות התנועה, אינם משתתפים בדיוניה ובקושי יודעים היכן בית התנועה היום. מעטים בקיבוצים, אם בכלל, שואלים מה עמדת התנועה בשאלות הנוגעות לחייהם בקיבוצים. דור המייסדים הגיע ברובו מהתנועה (תנועות הנוער בחו"ל ובארץ) אל הקיבוץ. רובם היו חברי התנועה לפני שהיו חברי קיבוצם. הדור השני בא מהקיבוץ אל התנועה שהייתה עבורו פתח ומכשיר לתרומה והשפעה מעבר לקיבוצם. הדורות הבאים כבר לא בטוחים בנחיצותה.
רביעי – אמונת החברים בערכי הקיבוץ השתנתה ונשאר ממנה רק צל קלוש. זו בעיניי החולשה הכואבת ביותר. צריך לומר שמדובר על תהליך שיש לו היסטוריה ארוכה. החוקרים חלוקים בדעתם האם תחילתו של התהליך במעבר מהתקופה החלוצית למדינה, או שהוא החל ביום בו קם הקיבוץ הראשון. יש הטוענים שמשבר הקיבוצים, בשנות ה-80 של המאה הקודמת, גרם לשחיקה מואצת בערכי הקיבוץ, ויש הנותנים משקל רב לקליטה הגדולה בשנים האחרונות, להרחבות בצורותיהן השונות. קליטה שהביאה אלינו אנשים מצוינים ברובם, אך רבים מהם בחרו בקיבוץ בעיקר עבור וילה צמודת הקרקע בתנאים נוחים, בקהילה סימפטית, ופחות בזכות ערכיו וייחודו של הקיבוץ.
דור המחאה
תמונת המצב שתיארתי אינה פרי מעשיה או מחדליה של ההנהגה הנוכחית. כמו קודמותיה עושה הנהגת התנועה ככל יכולתה כדי להתמודד בסביבה קשה ולפעמים עוינת, אך ככל שאני שומע וקורא את דוברי התנועה, איני בטוח שהם רואים את תמונת המצב בשלמותה. הם עושים את הכול כדי לשמור על האינטרסים המשותפים במציאות הנתונה, כאשר המאבק היותר חשוב הוא המאבק על שינוי המציאות.
השאלה שאמורה להעסיק אותנו, על רקע הפער הרב בין החוזקות המעודדות לחולשות המדאיגות, היא מה נכון ואפשר לעשות כדי להתגבר על החולשות, בידיעה שלא ניתן לחזור לאחור. לחפש דרכים חדשות כדי להחזיר את התנועה ללב חבריה ולהחזירה להיות שותפה משמעותית במאבק הגורלי על עתיד המדינה. השתתפותם של רבים מחברי הקיבוצים, מכל שכבות הגיל, במחאה המתמשכת נגד המהפך השלטוני שמובילה הממשלה, מוכיחה שלא חדל הדור. שוב מתברר שרבים מביננו נכונים להילחם, יחד עם רבים אחרים, על ערכים ולא רק על אינטרסים מצומצמים ומידיים. להיאבק על הדמוקרטיה, על השוויון האזרחי, ועל הסולידריות בין כל חלקי העם וכל המגזרים.
על הנהגת התנועה, הנוכחית וזו שתבוא אחריה, להיות מודעת לחוזקות, לא להתעלם מהחולשות, ולסמן יעדים משותפים כדי לשנות את המציאות בקיבוצים, בתנועה ובמדינה. להישען על החוזקות ולהתגבר על החולשות. לפחות על חלקן.
זו תהיה משימתו העיקרית של המזכיר הבא.
