הסיסמה החדשה היא "מה שטוב לאירופה טוב לישראל", תוך הפקרת החקלאים והתכחשות לאמת בשטח
*תמונה ראשית: מאיר יפרח. צילום: בועז רבינוביץ'
בימים קשים אלה, כשהמדינה כולה בצומת רב כיווני, גם החקלאות בצומת משלה. החקלאות עברה שנים קשות לא מעטות, הן ביחס אליה והן בתפקודה. משרד החקלאות עצמו הפך לעתים קרובות למקום של ג'ובים פנויים למקורבים, ונחתו בו בעלי תפקידים שהחקלאות מהם והלאה, תוך שהם מאפשרים למשרד האוצר להפוך את החקלאות לשק חבטות. ממש לא להאמין מול עוצמה כזאת של רשעות כלפי חקלאי ישראל – במחירי המים, באגרות על מעסיקי עובדים זרים, בסגירת מנהלת ההשקעות, בחוסר במדריכים, בטיפול לקוי באיכות סביבה, בעיכוב הקמתו של שוק סיטוני חדש ועוד.
כולם רצו אחרי סיסמאות, ריקות מתוכן, והסיסמה החדשה היא "מה שטוב לאירופה טוב לישראל", תוך הפקרת החקלאים והתכחשות לאמת בשטח. אם היו מתנהגים בישראל כמו שמתנהג האיחוד האירופי, בשמירה על החקלאים ועל הייצור המקומי, יכולנו להיות במקום אחר.
זרע הפורענות נבט בתקופה של אורי אריאל ובן אליהו, ברוח פורום קהלת, שבאו להחריב כל מה שבדרך. החקלאים זוכרים את האגדה של מיליון דונם לסינים, את הורדת המכסים תמורת תמיכה ישירה, את המצאת הגלגל מחדש, שהתוצרת של החקלאי הטורקי עדיפה על החקלאי שיושב בעוטף עזה, בצמודי גדר בלבנון, בערבה ובבקעה. הסוף היה ידוע מראש, גיבוב מלים תוך שיסוי החקלאים בדעת הקהל שקונה כל סיסמה, והתוצאה היא שאין תמיכה אבל יש הורדת מכסים. אחריהם הגיעו פורר וליברמן, צוררי החקלאים, ששילבו ידיים באוצר ובחקלאות להגשים חלומות לבעלי ההון, ברוח המשך לפורום קהלת. סיפרו שיביאו מיליארדים לחקלאות, אבל לא הביאו כלום, רק זלזול ולגלוג על החקלאים. שום הישג לא היה לשר החקלאות דאז פורר, מלבד הריסת גידול השום, יבוא פרוע של ביצים מפולין, חיסול ענף הדבש, והכול כביכול בשם הדאגה לאוכלוסייה. עשו על גב החקלאים קמפיין של המפלגה וגם שאפו לחסל את מוסדות החקלאים שנותרו, כמו מועצות הייצור החקלאיות, למרות שכל כספי המועצות הם מהחקלאים. על גב החקלאים חיפשו כותרות, כאשר אין להם מושג מה חשיבותה של החקלאות המקומית. אפשר להכתיר אותו בתור השר הגרוע בהיסטוריה של שרי חקלאות בישראל.
מה יגידו עכשיו בזמן מלחמה, כאשר הגבולות נסגרים, כאשר החקלאות והחקלאים נמצאים על הגבולות בלב לבה של המלחמה? כאשר ארדואן החליט להפסיק לספק עגבניות בהיקף של 40 אלף טונות, כאשר יש חשש לחוסר בביצים מגבול לבנון. עד כמה יוכלו החקלאים לשאת את ההתעללות בהם, וזו אינה בכיינות, זוהי אמת עם קבלות.
לצערי במלחמת חרבות ברזל שילמנו ואנחנו משלמים בדם ובדמים את מחיר היוהרה והרשעות במנהיגות, גם כלפי החקלאות. להרוס זה קל. אבל לך עכשיו תחזיר לפעילות חקלאים שאיבדו כל אמון במערכת. אמנם שר החקלאות הנוכחי, אבי דיכטר, עושה כל מאמץ לשנות כיוון, גם בנושא העובדים, גם במחירי המים, גם בתמיכה בשוק הסיטוני, אבל יש אמרה שאומרת, מאוחר מדי ומעט מדי. עדיין לא נראים באופק תקציבים מהאוצר ועדיין לא החזירו את מכסי המגן, למרות שהסרתם הוכחה ככישלון לשוק המקומי, כי כלל השיטה של יבוא פרוע לא הביאה להוזלת התוצרת ואולי אף להיפך.
חברותיי וחבריי מגדלי הירקות, החקלאים כולם, אנחנו בשעת המבחן הגדולה ביותר של המדינה וגם שלנו. אני מביט בחקלאים הגיבורים, חסרי הפחד, שלא נוטשים את מפעל חייהם, ואני תוהה אם מישהו רואה ומשנה דעתו על החקלאות או שזה מובן מאליו. אין לנו לסמוך בסופו של דבר אלא רק על עצמנו, כי זו דרך החיים שלנו, וכיוון שאנחנו בסופו של דבר ציבור אופטימי, שעוסק בצמיחה ובפריחה, נמשיך לקוות שבסוף ירד האסימון גם אצל מקבלי ההחלטות.
שנה חדשה בפתח, הלבבות כואבים, צריך קודם כל להחזיר את אחיותינו ואחינו החטופים, כדי שנוכל לשבת סביב שולחן החג בשעה קלה של שלווה. ועם כל המועקה, אני מברך את מגדלי הירקות, את כלל החקלאים הנועזים ואת כל העושים במלאכת החקלאות, את משפחותיהם בכל רחבי הארץ וכמובן את חיילנו האמיצים. נרים ראש ונקווה שנוכל לשקם את כל ההרס הזה סביב, אף כי העבודה שמחכה לכולנו היא רבה. שנה טובה!
