להיות עם חופשי בארצנו כך כתב מחבר "התקווה" נפתלי הרץ אימבר. הוא לא כלל את החקלאים שהפכו עם השנים לשק אגרוף. החקלאות כיום במצב של גסיסה וחיסול. מ-45,000 חקלאים בגיל ממוצע של 40 בשנת 1985 ל-4000 חקלאים כיום, בגיל ממוצע של למעלה מ- 70 שנה. לי ימלאו עוד חודשים מספר 78 שנים. אנסה להעביר בפניכם קוראי הירחון את הגורמים שמביאים את החקלאות לידי חיסול מוחלט
מחקר שערך בנק ישראל במחצית שנות השמונים על רווחיות החקלאות קבע שעל כל דולר ועשרה סנט ברוטו שמקבל החקלאי, חמישה גופים סביבו מרוויחים דולר וחמישה סנט נטו. המחקר ציין שזה מצב שהחקלאות לא תוכל לשרוד לאורך זמן. במחקר נאמר גם שהחקלאות מייצרת דולר ב-15 סנט לעומת התעשייה שמייצרת דולר ב-66 סנט.
סובסידיות – בעולם המערבי באירופה החקלאי מסובסד ב-90 אחוזים. אותם דברים אמורים גם בארצות הברית. בישראל הסובסידיות קיימות רק במשק החלב. הסובסידיה היא לטובת הצרכן ולא לחקלאי.
מים לחקלאות באירופה חינם או תשלום סמלי – בארצות הברית החקלאי משלם סנט למ"ק מים. המים מסובסדים ב-99 אחוזים. בישראל המדינה מרוויחה קרוב לדולר למ"ק על המים לחקלאות.
חומרי הדברה ודשנים – על חומר הזנה או הדברה שהחקלאי באירופה משלם בין שניים לחמישה דולר, החקלאי הישראלי משלם בין 20 ל-25 דולר.
משרד החקלאות – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קבעה שעל כל חקלאי יש במשרד החקלאות ארבעה פקידים. במקום לתת שירות, החקלאי – לשם קבלת עובד תאילנדי – נדרש להמציא למשרד החקלאות אישור מס הכנסה, אישור רואה חשבון, מדידת שטח המטע. כזה בעלות שבין 3000 ל-4000 שקלים בשנה. כששאלתי את אחד הפקידים במשרד למה הם מקשים כל כך השיב לי: החקלאים הם אנשים לא ישרים. אמרתי לו: אתה צודק, זה מגזר עברייני, שרוצה לחיות מעמל כפיו.
עוד פרט קטן: מדינת ישראל הרוויחה מהחקלאים באגרות שאנחנו משלמים על העסקת התאילנדים מיליארד וחצי שקלים. איזה סקטור במדינה משלם סכומים כאלה חוץ מהחקלאים?
מועצת הצמחים – גוף של עסקנים החי על חשבון החקלאים בחסות משרד החקלאות. המגדלים הם מקור המימון לעסקני מועצת הצמחים ב-90 מיליון שקלים לשנה. גוף שאינו תורם למגדל שום דבר ואינו קיים בשום מדינה בעולם המערבי. גוף הגובה דמי חסות מהחקלאי במשפטים לפי דונם, אלא שלמעלה ממחצית מהתביעות שלו הם על שטחים שאינם קיימים. אני למשל נדרש לשלם על שטח הגדול ב-60 אחוזים מהשטח שלי, המוכר על ידי רשויות המס, קנט, הרבנות הראשית, מנהל מקרקעי ישראל – אך אינו מוכר על ידי מועצת הצמחים.
אלו רק חלק קטן ממה שאנו החקלאים מתמודדים עמם.
התוצאה – אין דור המשך. אנו אנשים גאים במעשי ידינו וילדינו שראו בעיניהם את המתרחש – שינו כיוון. בני בכיר בהייטק. בת אחת שלי הקימה חברת השמה לעובדים בהייטק, הבת השלישית עוסקת בצילום. השכן ממול – אחד ירד לקנדה, השני עובד בחברת "אינטל". בבית מולי אחד הבנים בדנמרק, בקומה מתחת לדירתי – בארצות הברית. לא אמשיך, רק אומר שאם באירופה אתה נתקל במשקים בני 500 שנה, במטולה משק פיין שנוסד בשנת 1896, הודיע שהוא סוגר את המשק. וכך רבים עושים; בגליל מאות דונמים כבר נמכרו לגורמים זרים בסכומי עתק.
ייבוא בהיצף מגיע ממדינות שאינן חברות ב-OECD ולכן מותר להן לרסס בחומרים מרעילי אדם, בזמן שהחקלאים בישראל לא קוטפים מחוסר כדאיות. אני כמגדל מנגו משנת 1974 יכול לומר שמחיר המנגו לא השתנה 45 שנה. התשומות עלו בלמעלה מ-500 אחוזים, כשאתה רוכש פרי במרכול בעשרה שקלים, החקלאי מקבל בין שקל וחצי לשני שקלים, לפני הוצאות גידול. ולכן בשקט אנו מצביעים ברגליים. ובנינו לא ממשיכים. אנו אכן מבכים את חיסול החקלאות.
התנועה הציונית חרטה על דגלה קודם כל עבודת האדמה. במדינת ישראל של היום אין ערך לעבודת האדמה. מספרים שדוד בן גוריון נתן לאוצר הוראה להעביר סכום כסף לקיבוץ בצפון. השיבו לו שזה לא כלכלי. השיב להם: ציונות זה דבר לא כלכלי. הוא וחבריו הבינו כבר אז שעם שאינו מעבד את אדמתו אין לו זכות קיום.
החקלאות כיום במצב של גסיסה וחיסול | כותב המאמר: שלמה הראל – חקלאי גאה, מושב אלמגור
