אביו של יעקב (ינקו) צייזלר, בן מושב ניר ישראל, היה חקלאי פעיל מאוד, שטיפח רפת גדולה וגידל ירקות ופירות * ינקו בן השבעים מספר על הילדות והנעורים שלו ושל חבריו, בני המייסדים ניצולי השואה * הוא עצמו עבד כטכנאי בתחום התקשורת והמחשוב * בניגוד אליו הבת טל, דור שלישי במושב, ממשיכה את דרכו של סבה החקלאי
את הסיפור הזה שמעתי מפי יעקב (ינקו) צייזלר במועדון "60 פלוס" במושב ניר-ישראל. המועדון היה מלא מפה לפה. תוך כדי סיפורו צחקו הנוכחים פעמים רבות והשמיעו הערות כגון: "נכון, ככה זה היה אז"; "זה היה המנהג"; "בדיוק. ככה זה היה גם אצלנו". ואז הבנתי שהוא מספר סיפור של תקופה, שהוא מספר סיפור של דור. זהו סיפורם של בני המייסדים ניצולי השואה, בני דור שני במושב שהם כיום כבני 70.
"לפני כשנה יצאתי לגמלאות," התחיל ינקו את סיפורו, "ולא מצאתי את עצמי." והוא מוסיף מבודח: "כשיוצאים לפנסיה המנהלים שלך מתחלפים והם יותר קשים – האישה, הילדים…" בימים אלו הוא משחזר את מסלול חייו והחליט לכתוב ספר עבור ילדיו בשם 'הילד שלא רצה להיות רפתן'. והוא מסביר מדוע: "במבט לאחור, כל מה קרה לי בחיים היה בגלל שלא רציתי להיות רפתן. בגיל מאוד מאוד צעיר אמרתי להוריי: 'אני את העבודה שלכם לא אעשה'."
הוריו של ינקו היו ניצולי שואה. אביו שרגא מהונגריה ואימו מלכה (מלצ'י) מסלובקיה. כל אחד מהם נתפס בעת הניסיון לעלות ארצה בשנת 1947 והועבר למחנה העקורים בקפריסין. שם הם הכירו זה את זו והתחתנו. "שנתיים הם היו במחנה בפמגוסטה," מספר ינקו. "אימא שהיתה בת יחידה איבדה את הוריה בשואה, ואבא איבד בה את אימו ושני אחים קטנים. למרות זאת," הוא מעיד, "הם לא היו דיכאוניים. הם חיו את החיים והשתדלו ליהנות."
בשנת 1949 שרגא ומלכה עלו ארצה במסגרת תנועת הנוער הציוני והגיעו למושב ניר-ישראל. "הם עלו על הקרקע עם הקבוצה הראשונה," מציין ינקו. "במקום בו נמצא עכשיו בית העם הוקמו שלושה אוהלים – מטבח, אוהל גברים ואוהל נשים. וכך התחיל המושב. הגברים גויסו ל'סולל בונה' ובנו במו ידיהם את בתיהם הראשונים, בתים בני חדר וחצי כל אחד. המטבח והשירותים היו בחוץ."
יש לציין שבין מייסדי המושב היו שלושה ענפים של משפחת צייזלר המורחבת: של שרגא אביו של ינקו, של יהודה דודו (שהגיע גם הוא מקפריסין) ושל שלום סבו, שהגיע מאירופה עם רעייתו השנייה מרים ועם בניהם אפרים ואליעזר. אפרים צייזלר הי"ד היה חובש קרבי ונפל במלחמת סיני בשנת 1956.
מספר ינקו: "הזיכרונות הראשונים שלי הם מהתקופה בה היו ארבע פרות ברפת שלנו. אני זוכר את אבא ואימא חולבים בידיים לתוך דלי. מן הדלי שפכו את החלב לכדים, והכדים הועברו למחלבה המשותפת, אשר שימשה אז כמרכז של המושב. אחר כך אבי גידל גם ירקות ופירות.
"אני רוצה לציין," הוא מוסיף, "שלאבי לא היה כל ניסיון קודם בחקלאות, הוא בן למשפחת סוחרים. הוא ואחיו יהודה היו תלמידי ישיבה. אבל אבא התאהב בחקלאות, בבעלי חיים, בעבודת האדמה. החקלאות אצל אבא לא היתה פרנסה – היא היתה דרך חיים, זו היתה המהות שלו," הוא מדגיש. "אנחנו נולדנו לתוך האידיאולוגיה של ההורים שלנו שצריך לבנות את המדינה, לעשות… הם סיפרו שכאשר אחותי יפה היתה תינוקת, הם לא הפסיקו לעבוד. השכיבו אותה בתוך ארגז ירקות והיא היתה עם ההורים שעבדו בשדה."
בניר-ישראל היו רוב המייסדים דוברי הונגרית. אימו של ינקו למדה את השפה ממשפחת בעלה. וינקו אומר: "כילדים דיברנו בבית הונגרית כי ההורים שלנו לא ידעו עברית. למדנו עברית בגן במושב עם גאולה הגננת ולינצ'י העוזרת שלה." והוא מתאר פרקים מילדותו: "החיים במושב היו מאוד פשוטים. המושב היה קטן ובעצם כולנו היינו משפחה. כולם הכירו את כולם. אני זוכר כילד: הייתי יושב בחדר, וכשעבר טרקטור בחוץ ידעתי מי מהתושבים נוהג בו. גם כשעבר אוטו, (דבר היה נדיר אז ), הייתי יודע מי זה. ואם זה היה אורח, הייתי יודע אל מי הוא בא…
"לא היו כבישים פה והיתה לנו ילדות טובה," הוא מציין וזוכה לקריאות הסכמה מחבריו. "אגב, לא היו פערים בינינו. לכולנו חתכו את קצות הנעליים, כדי שכף הרגל תוכל לגדול והאצבעות תהיינה חופשיות. כולנו היינו שווים."
ילד מוכה
"אבא שלי היה איש מאוד רציני, ישר ופדנט ואני הייתי ילד די שובב. השיטה שלו לעשות ממני בן אדם היתה – מכות." בקהל נשמעו קריאות: "גם אני קיבלתי מכות"; "גם אצלנו" ; "זו היתה השיטה…" וינקו ממשיך: "המכות אצלי בבית היו כמעט יום יומיות. אבא היה יכול להיכנס הביתה ולשאול בכעס: 'מה עשית היום?', 'לא עשיתי כלום' אמרתי. ואז הוא ענה: 'אבל המורה אמרה שאשאל אותך ואתה כבר תספר לי מה עשית' וכמובן קיבלתי סטירה. ואז, אחרי שקיבלתי סטירה, נזכרתי מה עשיתי…" אומר ינקו לקול צחוקם של הנוכחים.
והוא ממשיך בפתיחות בלתי רגילה ולאו דווקא בעצב: "כן, הייתי ילד מוכה, אבל זה לא פגע בי, כי כמו שאמרתם זו היתה נורמה גם בבתים אחרים, אמנם לא בכולם ואני פיתחתי כמה מנגנוני הגנה. אחרי שאבא היה מרביץ לי," הוא ממשיך בדבריו, "אימא היתה באה ומספרת לי בשקט כמה שאבא הוא איש טוב ומקסים."
שוב נשמע צחוק בקהל, אבל אחת החברות שואלת אותו: "לא נטרת לו?" ינקו חושב רגע ועונה: "לא נטרתי לו ולראייה, הטיפול הטוב שהוא זכה לקבל בסוף ימיו. אבל השאלה היא אם סלחתי לו ועל כך קשה לי לענות. אגב, פעם אחת, כשכבר הייתי מבוגר, שאלתי אותו אם הוא לא מתחרט. והוא ענה לי: 'לא. זו היתה הדרך. אם לא היית מקבל מכות, לא היית יוצא בן אדם'.
"אבל אני למדתי מזה," אומר ינקו, "והילדים שלי מעולם לא קיבלו ממני אפילו מכה אחת וגדלו להיות אזרחים טובים ומועילים לחברה. ועוד דבר שנהגתי בניגוד אליו: מעולם לא הצדקתי באופן אוטומטי את המורים שלהם. אם היתה בעיה וחשבתי שהמורה טועה, לא האשמתי את הילד אלא הייתי מברר זאת עם המורה."
הוא מספר אנקדוטה מילדותו: "מקרה אחד שהיה לי: ילד חדש הגיע למושב, שהיה מבוגר ממני בשנתיים. ופעם, בשביל ליד הבית הוא היכה אותי. אבא היה בשדה, ראה את זה ורץ אלינו. 'תגיד לי, למה אתה מרביץ לילד שלי?' הוא שאל את הילד, וזה ענה לו: 'הוא קילל אותי' ואז אבא שלי הסתובב אלי וקיבלתי גם ממנו…"
הקהל במועדון מתפוצץ מצחוק וינקו ממשיך: "זו היתה הדרך שלו לחנך, אבל מה שצרם לי מאוד: אחותי קיבלה יחס אחר. היא היתה ילדה טובה, תלמידה טובה, עושה מה שאומרים לה. ואני לא. אז אחרי אספת הורים אחותי קיבלה ליטוף ואני קיבלתי 'ליטוף' חזק."
לא רוצה להיות רפתן
בר המצווה של ינקו היתה בערב מלחמת ששת הימים בשנת 1967: "העלייה לתורה שלי היתה בשבת בתקופת ההמתנה. אבי היה במילואים ולא ידענו עד הרגע האחרון אם הוא יגיע לטקס. אבל בסופו של דבר הוא הגיע בקומנדקאר לבית הכנסת. עליתי לתורה וכל המושב בכה. ניצולי השואה ידעו שעוד מעט תפרוץ מלחמה… מסיבת בר המצווה שלי היתה אמורה להיערך כעבור שבועיים, אבל היא לא התקיימה כי המלחמה פרצה ובן המושב – דודי הנדלר הי"ד – נפל. הוריי אמרו לי אמרו: 'לא נורא, אנחנו נעשה לך חתונה גדולה. והם עמדו בזה. נשאתי לאישה את רבקה מאשקלון בשנת 1983 ואז היה נהוג לתלות הזמנה על יד הצרכנייה, וכל אנשי המושב הוזמנו. כך שהחתונה שלנו היתה רבת עם."
כמו כל ילדי המושב גם ינקו עזר במשק. "היינו חוזרים מבית הספר, החל מכיתה א' והלאה לא התיישבנו להכין שיעורים, אלא הלכנו מיד לשדה לעבוד. להוציא סלק, להביא כדים ולהעביר צינורות להשקיה. ואני עשיתי את זה למרות שלא התלהבתי – במיוחד לא אהבתי את החליבה.
"בסוף בית הספר היסודי, כשהיינו צריכים להירשם לתיכון, אמרתי לאבי שאני לא אמשיך לעבוד במשק. אתם יודעים מה זה להגיד לאבא שאתם לא רוצים להמשיך את מפעל החיים שלו? אולי רציתי לעזוב את הבית בגלל המכות שקיבלתי. אז לא חשבתי על כך, אך במבט לאחור, אולי זו הסיבה… בכל אופן, לא הייתי מעוניין ללמוד בבית ספר באזור. לכן עברתי ללמוד בירושלים בפנימייה של בית ספר של משרד התקשורת שנקרא 'בזק', אשר הכשיר טכנאי טלפון. אגב, חברת 'בזק' לא היתה קיימת עדיין. 'בזק' היא המילה העברית ל'טלקומוניקציה'- תקשורת למרחקים גדולים באמצעוּת רשתות תמסורת, כגון טלגרף, טלפון."
בריאיון הקבלה לבית הספר שאל המנהל את ינקו: הרי אתה בן מושב. מדוע אתה רוצה ללמוד תקשורת?" ואז הוא ענה לו: "אני לא רוצה להיות רפתן. ומלבד זאת – למושב תמיד אוכל לחזור."
ינקו התקבל והחל ללמוד בבית הספר והתגורר בפנימייה: "בית הספר היה הישגי מאוד ושם השקעתי בלימודים. אני למדתי שם להיות עצמאי ולהשתלב בחברה חדשה. בית הספר והפנימייה היו במקומות שונים, ונסענו מפה לשם בתחבורה ציבורית. אגב, בשבועות הראשונים היה לי קשה לנשום ברחובות העיר בגלל עשן המכוניות, כי הייתי רגיל לאוויר הרענן של המושב. לאחר שלוש שנים, עם סיום הלימודים בבית הספר, הייתי מחויב לעבוד בשירותי ההנדסה של משרד התקשורת באשקלון והתגוררתי במושב. וכיוון שנותרו לי שנה וחצי עד הגיוס לצה"ל, ניצלתי את הזמן להשלים את בחינות הבגרות במקביל לעבודתי. בצה"ל שירתי כמדריך בבסיס ההדרכה של חיל הקשר, שם החל פיתוח יכולות המנהיגות שלי ודיבור בפני קהל."
משתלם יותר מלהיות רפתן
"בסיום השירות הצבאי עבדתי כטכנאי תמסורת בשירותי ההנדסה של משרד התקשורת, יצאתי ללימודי הנדסת תוכנה ועברתי לעבוד בחברות מחשבים בינלאומיות, כמו 'קונטרול דאטה' ו'דיגיטל', בהן התפתחתי מקצועית וניהולית. בשנת 1994 הצטרפתי לצוות ההקמה של 'סלקום' בה ניהלתי את תשתיות המחשוב והתקשורת של החברה במשך כ-5 שנים, בהמשך מוניתי לתפקיד סמנכ"ל השירות של החברה.
"באחד הימים הבאתי את הוריי לביקור בלשכת הסמנכ"ל שלי ב'סלקום'. אבא התרשם מאוד ואמר לי כשדמעות בעיניו: 'כנראה שזה משתלם יותר מלחלוב פרות'. וכך למעשה קיבלתי את אישורו רטרואקטיבית למהלך חיי. במקביל נשלחתי ללימודי תואר שני במנהל עסקים Executive MBA באוניברסיטה בעברית. התפקיד המשמעותי הבא היה בהקמת חברה לתכנון והקמת חוות שרתים Global Data Center, בה שימשתי כמנהל טכנולוגי CTO. החברה שהוקמה מאפס נמכרה כעבור כ-8 שנים בכמיליארד ₪ לחברה אמריקאית. כך שזכיתי להיות שותף בהקמה וניהול של שני גופי ענק במשק (סלקום ו-GDC), מה שמסב לי גאווה גדולה ויציאה לפנסיה בסיפוק ענק."
המעגל נסגר – דור שלישי חקלאי
כאמור, ינקו לא רצה להיות חקלאי, במיוחד לא רפתן. אבל הוא לא ויתר אף פעם על החיים במושב. לאורך כל השנים בהם הוא עבד במקומות שונים בארץ, הוא המשיך להתגורר במושב ו"בילה" שעות רבות בנסיעות בדרכים.
ינקו ורבקה רעייתו מתגוררים בניר-ישראל. הם הורים לשלושה: עמרי (40), עובד הייטק, נשוי לשלי ואב ליואב ועמית. הם גרים בהוד השרון. גלעד (38) נשוי למירי, אב לשי ולתאומים אביב ויוני, בעל בית מאפה "פינת הבילויים" בגדרה. הבת טל נשואה לשיזף, הורים לתאומים מעיין ויובל (5) ולרותם (3). טל נטורופטית ומעורבת בעבודת המשק החקלאי.
והנה, למרות שהוא לא המשיך את מפעל חייו של אביו, דווקא בתו טל ובני משפחתה חיים עתה במושב ומתפרנסים מחקלאות. טל נשואה לשיזף דהן, בן מושב גבעתי, אותו הכירה בבית הספר התיכון בבאר-טוביה, וכך הצטרפה טל למשפחת חקלאים פעילים.
מספר שיזף: "בשנת 2014 גיליתי את כל עולם הפרחים ואת הנישה של ענפי הקישוט – אלו כל התוספות ששמים בזרי הפרחים," הוא מספר, "ומאז אני עוסק בזה וגם בגידול חמניות לפרחים בקיץ." ענפי הקישוט של שיזף גדלים בבתי רשת בשטחים פתוחים של מעל מאתיים דונם, שהוא חוכר גם מאחרים. הוא מייצא הרבה מהתוצרת שלו לחו"ל וגם מספק לשוק המקומי. "עם השנים מאוד התקדמנו במיכון כדי לחסוך בכוח אדם. בית האריזה בגבעתי מאוד משוכלל," הוא מציין.
טל ושיזף קיבלו בניר ישראל את המשק של הסב שרגא צייזלר ז"ל, שהיה כאמור חקלאי פעיל מאוד. הם החלו לטפח ולהפעיל גם את המשק הזה בניר-ישראל, בנוסף לפעילות בגבעתי. "התחלנו להקים כאן בית רשת, אבל זה נעצר בגלל המלחמה. בינתיים חכרתי שטח מהשכן ואני מגדל בו ענפי קישוט, ובקיץ הקודם גידלתי גם חמניות."
וכך, הדור השלישי – הבת טל וחתנו – עוסקים בחקלאות, והם ממשיכים את מפעל חייו של הדור הראשון, ממייסדי המושב. הם מגדלים בשמחה את שלושת בניהם, הדור הרביעי במושב.
"היום אנחנו מרגישים זכות גדולה להפעיל מחדש את המשק הזה. וזה נותן לנו גאווה גדולה," אומר שיזף. גם ינקו מרוצה מאוד שיש המשך למפעל חייו של אביו. אמנם לא ברפת, אבל בחקלאות בכלל.
