על מתיחת החבל האיומה של הנפש. בין שחרור חטופים מעזה, הפסקת האש שמסתיימת וניקיון הבית בקיבוץ שבגליל העליון
*פורסם ב"פוליטיקלי קוראת"
"עייפת?" אני שואלת אותו.
"כבר מזמן", הוא עונה בקול נמוך.
"אז מה נעשה?", אני שואלת שוב.
"נמשיך", הוא משיב בקצרה, וחוזר לנקות את ארון המטבח, שהיה נטוש מתחילת המלחמה.
איך אפשר לתכנן חיים, כשהמוות כל כך טרי?
מה זה הקטע הזה עם "להמשיך" כשהנפש עייפה, מותשת, שחוקה מנדודים ומציפייה לחזור הביתה? למה אי אפשר פשוט לעצור הכול ולזעוק שאי אפשר להמשיך כך יותר: בחוסר הוודאות, בחרדה, בשאלות הטורדניות של "למה לנקות את הבית ולהשקיע אנרגיות וזמן כשמחר מסתיימת הפסקת האש ואף אחד לא יודע מה צפוי לנו? למה לפתוח את מסגרות החינוך ביישוב, אם כוחות ראדואן ממתינים לנו בשקט ובסבלנות מעבר לפינה? איך אפשר לתכנן חיים, כשהמוות כל כך טרי?".
ביום בו החזירו את קרינה, דניאלה, נעמה ולירי, החלטנו לעלות לקיבוץ בפעם הרביעית, ולהתקדם עוד קצת עם ניקיון הבית, שצופה לכפר בליידא הסמוך, מעבר לגבול. בבוקר מוקדם עוד פתחתי מבזקי חדשות, כדי להבין מתי הן אמורות לנחות בארץ, כחוזרות מארץ רחוקה, אלפי שנות אור מכאן, ארץ של גהינום וייסורים. כשהתברר שחמאס הקדים את שיבתן בנדיבות מניפולטיבית, משהו בי מעט השתחרר. הינה הן קרובות. מתיחת החבל האיומה של הנפש, אותה חווינו בשבוע שעבר, לא תחזור על עצמה השבוע. הסחיטה הרגשית שחמאס מעביר אותנו, משל היה מנהל תיאטרון החיים או מנחה בתוכנית ריאלטי, תצומצם הפעם לשעות ספורות יותר, אם כי ההחלטה הכואבת על השארתן של ארבל יהוד ואגם ברגר מאחור, לא אפשרה להישאר בזחיחות.
למה לא אומרים לנו מה מצב החטופים האחרים? למה לא מספרים למשפחות על מצבם הבריאותי של יקיריהן, למה הם צריכים לסבול מכל רשת השמועות שרצה בארץ לפני כל פעימה, ולמה לא כולם ביחד, עכשיו, בעסקה אחת?!
"תמותו יא-כלבים"
החלטתי שלא לעקוב אחרי כל שלב ושלב בשחרורן, ולהתעדכן רק בערב, כאשר הן כבר תהיינה בזרועות משפחותיהן הכמהות (ותודה למי שהחליט שהפעם מותר גם לאבות להיות במעמד הפגישה הראשונית…). בערב, עייפה מיום של מאמץ, אך מסופקת שלפחות סיימנו עם ניקיון החלונות בבית, יצאתי להפגנה בצומת ראש פינה. שירים שקטים שעוסקים בבית, ציפייה וגעגועים לאהוב וברצון לשגרה נינוחה, ליוו את מנופפי הדגלים. עמדתי במקומי הקבוע, ליד הרמזור, מחזיקה בשלט הקבוע, שאומר כי "רק הסכמים מצילים חיים".
פתאום באו, עלו וזלגו הדמעות על המצב הזה כולו. על הצורך לצאת לרחוב כדי להחזיר חטופים וחטופות, על אי ההסכמה הגורפת שחיים הם מעל לכול, על תחושת ההחמצה שהסכם כזה יכול היה לצאת לפועל כבר באפריל שנה שעברה. על הציניות של ראש הממשלה שמכריז בלי בושה כלפי שירה אלבג, אמא של לירי "הבטחתי שהן תחזורנה והינה הן חוזרות". על הכאב העמוק של כל מי שלפניו ולפניה דרך שיקום ארוכה, ועצב תהומי על כל מי שלא יזכה לכך.
עומדת בצומת על כביש 90, מחזיקה שלט ובוכה. הנהגים שעוצרים ברמזור מתבוננים. מעטים מגיבים. אחד אומר: "תמותו יא-כלבים", וממהר להניע את מכוניתו בסיבוב. השני פותח חלון ושואל: "על מה ההפגנה, הרי הן חזרו"…
השלישי, מוציא את ראשו מהחלון וקורא לי בשמי. מתקרבת אליו ומבינה שזה תלמיד שלי לשעבר. היום כבר בן 30, אבא לתינוק, אבל אז הם קראו לעצמם "כיתת מב"ר, ימין קיצוני, מחנכת שמאלנית". "מה שלומך?" הוא שואל אותי בפנים שמחות, "הכול טוב?" ואני, מתרגשת לראותו, צובטת ברכות את לחיו המזוקנת, מנגבת את הדמעות ועונה: "לא. הכול חרא, אבל לפחות כבר שבע חטופות שבו הביתה".
