המורה של כולנו 

נעמי כהן, חברת מושב כוכב מיכאל, זכתה בתואר "המורה של המדינה" מבין אלפי מועמדים * כהן מלמדת באותו בי"ס יסודי בו היא עצמה למדה: בית ספר "ניצן" בקיבוץ ניצנים * בריאיון לעדינה בר-אל היא מספרת כיצד נבחרה בזכות המלצות של הורי תלמידיה, על ניסיונה הרב בהוראה, על הקשר החם עם התלמידים וההורים וגם כמה טיפים למורות מתחילות 

נעמי לבית פיירמן נולדה בבואנוס-איירס, הצעירה מבין שלוש בנות. כאשר היא נשאלת למוצא בני משפחתה, היא עונה: "זה מאוד מורכב." ואכן מסתבר שאבותיה הגיעו לארגנטינה מקצווי תבל: "מצד אמי – סבי הגיע ממונגוליה וסבתי אמנם נולדה בארגנטינה, אך היא ממוצא רומני. מצד אבי – סבי הגיע מרוסיה הלבנה וסבתי נולדה בארגנטינה."  

אכן קיבוץ גלויות. שתי שפות שלטו במשפחה, כנהוג אצל יהודים רבים. בבית דיברו נעמי ואחיותיה עם ההורים והסבים בספרדית. "עד היום אני סופרת בספרדית," היא מגלה. ואילו הסבים והסבתות דיברו ביניהם ביידיש, כך שנעמי גם קלטה וזוכרת כמה מילים בשפה זו.  

נשות המשפחה בארגנטינה היו עקרות בית: "סבי מצד אמי היה חייט וסבי מצד אבי היה בעל רשת גדולה של חנויות טקסטיל, שנקראה על שמו 'לסרו' ((LAZARO. אבי 'הוגרל' לשרת בצבא, שירת בצבא הארגנטיני כמה שנים ואחר כך למד באוניברסיטה, אבל נאלץ לעזוב באמצע הלימודים. 

"הוריי הגיעו לישראל בשנת 1971, הייתי אז בת שש," היא מספרת. "הוריי היו שייכים לגרעין שארגנה הסוכנות היהודית לצורך עלייה ארצה. משפחתנו הקדימה את חברי הגרעין והגיעה ארצה במטוס, והאחרים הגיעו אחריהם באוניה. בארץ חברנו אליהם ושהינו כולנו במרכז קליטה בשדרות במשך חצי שנה. שם למדנו עברית, אבל ידענו שהיעד שלנו הוא מושב כוכב מיכאל ולכן היו מסיעים אותנו יום יום למושב זה. הוריי התחילו לעבוד במפעל האריזות שהיה בזמנו, ואנחנו הילדים השתבצנו בגנים ובבתי הספר של ילדי המושב."  

נעמי למדה בבית הספר היסודי "ניצן" בקיבוץ ניצנים, אחר-כך היא סיימה את תיכון "רוגוזין" בקריית גת והתגייסה לצבא. בצבא שירתה כקצינה בחיל השריון ולאחר השחרור החלה ללמוד בסמינר למורים "אחווה", (היום זו מכללה אקדמית): "התמחיתי במסלול הוראה לגיל הרך," נעמי משחזרת, "אבל במשך השנים למדתי והשתלמתי בקורסים רבים במכללות באשקלון, בשער הנגב, באוניברסיטת תל-אביב  ובמקומות נוספים."  

עולה חדשה בכיתה א' 

מזה 34 שנים נעמי משמשת כמורה וכמחנכת בבית ספר "ניצן", בעיקר בכיתות א' ב'. כאמור, זה אותו בית ספר בו היא עצמה למדה בילדותה. 

ופה יש צורך בגילוי נאות, כותבת שורות אלו היתה אחת המורות של נעמי בסמינר, וכן שניים מנכדיי זכו להיות תלמידים של נעמי. מטבע הדברים התמקדה השיחה בינינו על ההוראה וכל הקשור בה, תוך דגש על התובנות האישיות של נעמי בעניין זה בזכות ניסיונה רב השנים. 

אחת השאלות הראשונות ששאלתי את נעמי היתה: "מה את זוכרת מכיתה א'? הרי היית עדיין עולה חדשה."  

"נכון," היא עונה, "בכיתה א' ידעתי קצת עברית. היינו אז חבורה קטנה של שמונה או תשעה ילדים, בני המשפחות שהגיעו מארגנטינה. הכיתות היו אז קטנות, למדנו בצריפים. המורה שקיבלה את פנינו היתה מרים מנור ז"ל, חברת קיבוץ ניצנים, אף היא ארגנטינאית ודוברת ספרדית. היא ידעה איך לשלב אותנו, העולים החדשים. בשיעורים היא היתה לפעמים מתרגמת עבורנו את החומר לספרדית, וכך לאט לאט לימדה אותנו היטב עברית. זה נתן לנו ביטחון והצלחנו להשתלב בחבורת הילדים הצברים. אני מודה שהיה לנו קל יותר להשתלב בזכות אותה מורה דו-לשונית. אני זוכרת את כיתה א' ואת אלו שאחריה כחוויה טובה."  

בהמשך התמנתה מרים מנור למנהלת בית הספר והיא קיבלה את נעמי, תלמידתה לשעבר, להיות מורה בצוות שלה. ממש סגירת מעגל. "אני זוכרת את מרים ז"ל כדמות מאוד חשובה ומשמעותית בחיי," נעמי מוסיפה. 

אין כמו ניסיון בהוראה 

הלימודים בסמינר העשירו אותה: "אני זוכרת מהסמינר את המדריכה הפדגוגית שלי שרי נבון. במשך שלוש שנים למדתי ממנה המון. עבורי היא היתה עילוי, מדהימה ממש."  

איך זה להתחיל להיות מורה מיד עם סיום הלימודים בסמינר? הרגשת שאת מוכנה למשימה בתחילת העבודה כמורה?  

"ההתחלה לא היתה קשה בזכות המורות הוותיקות שהצמידו אלינו, הן חנכו אותנו. הרגשתי שאני לא לבד. לדוגמא: בזמנו היינו צריכים להכין דפי עבודה על סטנסילים וכל מיני כרטיסיות. היינו יושבים שעות יחד עם הוותיקות ומכינות יחד את המשימות. תמיד היה לי עם מי לדבר ואת מי לשאול." 

יחד עם זאת, נעמי מציינת עד כמה הניסיון רב השנים עזר לה ושינה את דרך עבודתה: "זהו תהליך עמוק שעוברים כל השנים. השנים האחרונות שלי בהוראה הן כלל לא כמו הראשונות. היום אני מורה אחרת לגמרי, לא כמו שלימדתי פעם. ראשית, היו שינויים חיצוניים בחינוך. לדוגמא, כל הלימודים היו פרונטליים. הילדים ישבו זוגות, זוגות בטורים ישרים והמורים עמדו בדרך כלל ליד הלוח, כותבים עליו בגיר לבן. היום כמובן הכול השתנה עם המכשור והטכנולוגיה החדשים. יש שימוש במחשבים בכיתה ובבית, הכיתות מרווחות, התלמידים יושבים בקבוצות – וכל סביבת בית הספר ירוקה ונעימה." 

אבל נעמי חשה גם שינוי אישי שלה, במיוחד לאחר שנולדו לה הילדים: "רציתי להתייחס לתלמידים שלי בכיתה כמו שרציתי שהמורות יתייחסו אל הילדים שלי. אחר כך כשנולדו הנכדים, זה הפך רגיש יותר ויותר." והיא מפרטת: "חשוב לי מהכול, שילד ישב בכיתה ויהיה שמח ומאושר. 

"ובכלל, תהליכים אישיים שעברתי במרוצת השנים השפיעו גם על ההוראה שלי," מספרת נעמי. "אתן לך דוגמא: בגיל מאוחר יחסית התחלתי לצאת לריצות ארוכת – חצי מרתון. מובן שיש לצורך להתכונן לזה. בתחילה רצתי 21 ק"מ, אחר-כך 33 ק"מ. התכוננתי לאירוע כזה ואני מרגישה שזה שינה לי את כל החשיבה. למדתי שצריך לדעת איך להתכוונן, לדייק את המטרות. לקבוע יעדים קצרים, להגיע ליעד. בכלל, לדעת לקראת מה אַת הולכת. כל דבר שאַת נמצאת בו, משאיר בך משהו. הוא יוצר איזה שהוא שינוי בך. וזה נוגע לכל התחומים, גם להוראה."  

וכפי שמורות ותיקות עזרו לנעמי בתחילת הדרך, היא עתה, כאחת מהצוות הפדגוגי המוביל בבית הספר, מייעצת למורות החדשות, (ולעיתים גם לוותיקות). וכך היא אומרת למורות החדשות: 'אל תפחדו, תשחררו את הילדים, אל תהיו בפריק קונטרול. הכול בסדר. לא צריך להיות בשליטה מוחלטת על ההתנהלות של הילדים. אם ילד קם באמצע שיעור כדי לעבוד עם חבר – זה בסדר, כנראה שהוא צריך את זה. או: אפשר לצאת החוצה ללמד. לא צריך לחשוש שאחד הילדים או יותר ישתמטו. לדעתי חלק מן המורות החדשות פוחדות לאבד את השליטה'." 

יש לציין, שיחד עם היחס החם שלה לילדים, והחופש שלהם לפעול לפי צרכיהם בשיעור – השיעורים של נעמי מתנהלים באווירת לימודים עם הגבולות המתבקשים. בתחילת השיעור כולם יושבים סביב השולחנות, הכיתה נקייה ומסודרת, אין אף פיסת נייר זרוקה על הרצפה, וכל המכשירים מוכנים ללמידה. לומדים באווירה טובה, לא לחוצה.   

אני אוהבת ללמד אותם 

נעמי, איך תגדירי מה את אוהבת בהוראה? 

על שאלה הזו עונה נעמי בהתלהבות: "אני אוהבת להיות חלק מהחיים של הילדים. אני אוהבת לעזור להם לנתב את עצמם. אני אוהבת ללמד אותם איך לשוחח אחד עם השני בכבוד, ללמוד להגיב אחד לשני. חשוב לי לטפח בהם את היכולת להגיד את מה שהם חושבים בלי לעצור את עצמם, אבל להגיד זאת בצורה מכבדת, בצורה נעימה.  

"חשוב מאוד לגרום להם לבטא רגשות. ילדים לפעמים מאוד מאוד עצורים. צריך לאפשר להם את השיח עם חברים, וגם איתנו. חשוב ללמד אותם לשתף אחרים, וגם ללמד אותם להגיד: 'קשה לי, אני צריך שתעזור לי ב…' בדרך כלל מאוד קשה לילדים לעשות רפלקציה, משוב אישי. הרי התלמידים שלי בסך הכול בני ובנות שבע ושמונה. וכשאני מלמדת אותם לבדוק את עצמם ואת יכולותיהם. אני שמחה כאשר הם מצליחים להגיד במה הם מצליחים ומה קשה להם. אני מלמדת אותם גם איך להתבטא בצורה חיובית. לדוגמא: אפשר להגיד 'בזה אני טוב ובזה אני צריך עזרה'. לא להגיד 'בזה אני רע'. אין דבר כזה רע. לדעתי, כאשר ילדים מצליחים לעשות את זה, הם הופכים לתלמידים יותר טובים. אני אוהבת, אני אוהבת באמת. אני מאוד נהנית מהעבודה המרתקת שלי." היא מסכמת, וניכר שהדברים יוצאים מתוך לבה.  

עניין החוסן הנפשי שצריך להעניק לילדים חשוב מאוד לנעמי ולכל צוות ההוראה של בית ספר "ניצן", באשר רוב התלמידים בבית ספר זה מתגוררים ביישובים בעוטף עזה ובקרבת אשקלון. ומובן שהמצב הבטחוני המתדרדר לעיתים קרובות, משפיע עליהם מאוד.  

ונשוב למקצוע ההוראה, שנעמי כל כך אוהבת. בכל זאת יש רגעי שבירה. ראשית כל, הדרישות מן המסגרת, גם אם הן חשובות, מעיקות ביותר. "הניירות ומילוי הטפסים." אומרת נעמי. "היום המורה צריכה נהל יומנים על כל דבר, להקליד את הכול ולדווח על הכול כל הזמן. בשלב מסוים הביורוקרטיה הזו נותנת לך הרגשה שאַת  הופכת להיות מזכירה במקום להיות מורה. אז היו רגעים שאמרתי לעצמי: 'די, אני לא ממשיכה עוד שנה'. אבל כאשר אני נכנסת בבוקר לכיתה והילדים מחייכים, הקשיים האלו נשכחים."  

הקשר עם ההורים 

היוזמה לרשום את נעמי לתחרות "המורה של המדינה" היתה של הורי התלמידים בכיתתה. זה כבר מעיד על היחסים בינה לבינם. אגב, התופעה הזו די נדירה, במיוחד על רקע תלונות של מורים על התערבות הורית בנעשה בבית הספר ובכיתה. 

אומרת נעמי: "שיתוף הפעולה עם ההורים הוא הכרחי בעיני. במכללה לימדו אותנו שיש משולש: מורה-תלמיד-הורה. אבל לדעתי יש פה בעצם מעגל: המשפחה כולה והמורה." 

איך יוצרים קשר טוב עם ההורים?  

"החוכמה היא לעשות מלכתחילה תיאום ציפיות עם ההורים, וגם להשאיר כל הזמן דלת פתוחה. חשוב להורה השקט הזה, כאשר הוא יודע שאני נמצאת שם תמיד עבורו. אני אומרת להורים שאני זמינה עבורם ממש בכל שעה, אבל הם צריכים להפעיל שיקול דעת מתי לפנות אלי. גיליתי שעם הזמן מינון השיחות אלי הביתה יורד, והם פונים אלי ממש כאשר הם צריכים אותי.  

"יש תמיד דיאלוג עם הורים. בקורונה, לדוגמא, התייעצתי עם ועד ההורים לגבי היקף הזמן של שיעורי הזום – הרבה מדי? מעט מדי? כולנו רוצים שלילד יהיה טוב, לכן אני וההורים צריכים לשדר על אותו גל. מאוד חשוב לי לדעת אם יש בעיות בבית." היא מוסיפה.  

"אם מגיעה ילדה מבית בו יש בעיות אקוטיות בין ההורים, אני לא יכולה לדרוש מהילדה הזו לשבת וללמוד. ההורים לא חייבים לפרט בפני את הבעיות בדיוק, הם לא חייבים לשתף אותי במה שקרה, אבל צריך ליידע אותי שבבית יש תקופה קשה – ואז אני אדע להניח לילדה אם היא תגיע לא מאורגנת או בלי שיעורים. אם ההורים לא מיידעים אותי, אני עלולה להיות נוקשה עם הילד, משום שאינני יודעת את הרקע והסיבות להתנהגותו. "אותי לא מפחידה התערבות הורית." היא מסכמת. "העמדה החינוכית שלי מאוד ברורה לי, לילדים להורים." 

הבחירה 

תחרות "המורה של המדינה" הוכרזה על ידי הסתדרות המורים, "ידיעות אחרונות" וגופים נוספים. ללא ידיעתה של נעמי הציע ועד ההורים הכיתתי להגיש את מועמדותה. הם פנו לכל ההורים, ואלו כתבו חוות דעת והסכימו פה אחד שהיא מתאימה לתואר זה.  

להלן אחת מהמלצות ההורים: "נעמי רואה כל ילד בכיתה. היא דואגת לסביבת לימודים מתאימה ומפרה הן לתלמידים המתקשים והן לתלמידים המתקדמים, כך שכל אחד מקבל את מה שהוא זקוק לו. היא משתמשת בעזרי לימוד מגוונים בהתאם לצרכי הילדים הן בכיתה והן מחוצה לה. בנוסף, נעמי משרה סביבה לימודית בעלת גבולות ברורים מחד, ומאידך מכילה רגשית, סבלנית ונעימה. נעמי מכירה כל ילדה וילד לעומק, מדברת לילדים בגובה העיניים, ועושה הרבה שימוש בהומור. כל הילדים והילדות בכיתה של נעמי מרגישים אהובים! אנחנו ההורים יודעים שהילדים שלנו נמצאים בידיים הכי טובות שיש." 

מובן שגם מנהלת בית הספר, איזבל שרון, היתה בסוד העניינים, ובהמשך ליוותה את נעמי עד סוף התהליך – האירוע בו הוכרזו הזוכים.  

טקס הענקת הפרס 

בתחילה נרשמו לתחרות כחמשת אלפים מורים. התחיל הסינון. "בכל פעם קיבלתי מייל שעברתי שלב," היא מספרת. "היינו צריכים למלא שאלונים, עברנו ראיונות טלפוניים ואישיים, כשהמראיינים היו אנשי חינוך ועיתונות. נוסף לכך הם קיבלו כנראה חוות דעת של המנהלת וחומרים מן התיק האישי במשרד החינוך." 

לאחר סדרה של סינונים נכללה נעמי בין 15 המועמדים האחרונים, מהם 12 ותיקים במסלול "המורה של המדינה" ושלושה מורים צעירים (בני ותק של עד שלוש שנים בהוראה), במסלול שנקרא "מורה מבטיח".  

כל המועמדים הסופיים הוזמנו ליום צילומים, בו הכינו סרטון על כל אחד ואחד מהם. האירוע החגיגי המסיים נערך באוניברסיטת תל-אביב, במעמד שר החינוך יואב קיש ומזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן-דוד. המורים הגיעו מלווים בבני משפחה, חברי צוות מבית ספרם ונציגות של הורים ותלמידים מכיתותיהם.  

כל מורה עלה על הבמה וקיבל תעודה מידי תלמיד ו/או תלמידה שלו, הוקרן עליו סרטון, והכול נהנו מתוכנית אמנותית מגוונת. ואז הגיעה השעה להכריז על ששת הזוכים בתואר "המורה של המדינה".  

מספרת נעמי: "יפה בן-דוד עלתה על הבמה והכריזה שהראשונה היא מורה מבית ספר 'ניצן' בקיבוץ ניצנים. כל המלווים שלי פרצו במחיאות כפיים ורק אני עדיין לא קלטתי שמדובר בי." בסופו של דבר היא נבחרה ונכללה בין חמשת המורים של המדינה.  

קשה לנעמי עדיין לקלוט את הכבוד שנפל בחלקה. היא מקבלת עשרות מיילים, הודעות בווטסאפ ובפייסבוק גם מתלמידים ותיקים, כאלו שלמדו אצלה אפילו לפני שלושים שנה. ועל כך גאוותה. 

אחרי הבחירה חזרה נעמי לכיתה ב' שלה, לתלמידיה האהובים והחייכניים, וגם הם זכו להשתתף בשמחתה. היא ארגנה עבורם יום ללא לימודים – יום של משחקים ואכילת גלידה והראתה להם בווידאו קטעים מן האירוע בו נבחרה.  

לסיום, עדי, תלמיד כיתה ב', מוסיף לנו תבלין חשוב שלה כמורה: "נעמי מצחיקה אותנו. היא שרה לנו שיר מצחיק. לפעמים היא מורה מצחיקה." 

נעמי חיה במושב כוכב מיכאל, אליו הגיעה בגיל שש. בנה ובתה גרים לידה עם בני משפחותיהם, והיא נהנית מחמשת נכדיה. נראה לי שכדאי להעביר את תובנותיה של נעמי לכל מי שמכשיר עצמו להוראה.  

דבר המנהלת 

איזבל שרון מנהלת את בית ספר "ניצן" מזה 18 שנה והנה דבריה: "נעמי הנה דמות דומיננטית בבית הספר ולאורך השנים הייתה שותפה בגיבוש החזון ובהובלת מדיניות בית הספר. מטבע הדברים אחרי 34 שנים, צברה ידע שלא יסולא בפז, הן בפרקטיקות הוראה ובכל הכרוך בפדגוגיה איכותית. אלו לצד אישיותה המאוד מיוחדת והכובשת, הפכו אותה באופן טבעי להיות המורה של המדינה.  

"הבחירה בנעמי כמורה של המדינה, היא אות כבוד לבית ספר ניצן כולו. היכולת של השופטים לראות את המורכבות והייחודיות בבית ספר ניצן, מהווה מעין הכרה פורמאלית באתגרים הייחודיים עמם אנחנו מתמודדים לאורך השנים. הצוות ואני ליווינו את נעמי בכל שלב ושלב בתחרות והתרגשנו בכל שלב אליו העפילה. אני מוכרחה לציין, כי לא הופתעתי כאשר כרזו בשמה ראשונה בתחרות – למן הרגע הראשון היה לי ברור, כי אין ראויה מנעמי לשאת את התואר 'המורה של המדינה'".