שיחה עם שושי רז, מנהלת רפת איילת השחר
כבר שלושה עשורים ששושי רז עובדת בענף הרפת. היא בת 61, אמא וסבתא. כחברת קיבוץ תל קציר, וכבוגרת בית הספר החקלאי מאיר שפייה, אליו הגיעה בעקבות אביה, העבודה בחקלאות הייתה הבחירה הטבעית עבורה. ״אחר כך הצטרפתי לנחל והגעתי למשק של תל קציר ועבדתי בכל מיני ענפים חקלאיים בקיבוץ כמו כותנה ואבוקדו. הספקתי גם ללדת את הבן הבכור שלי ולעבוד קצת בחינוך אבל ברגע שפרצה מלחמת המפרץ וגייסו את כולם אני נכנסתי לעבודה ברפת״.
איחוד רפתות הוא כנראה הסיבה העיקרית של שושי לעבור מרפת לרפת, ״תל קציר התאחדו עם מושב קשת אז עבדתי בקשת, ב-2006 נפצעתי ולקחתי הפסקה, אבל חזרתי מהר מאוד לענף הרפת כחלק מצוות העובדים ברפת אפיקים ולאחר מספר שנים קיבלתי הזדמנות לנהל את הרפת המשותפת אפיק-מיצר.
לאחר מכן ניהלתי את הרפתות של קיבוץ עמיר, עין גב, הרדוף וכיום, אני מנהלת את הרפת באיילת השחר. לנהל בפעם הראשונהאת הרפת של השותפות (אפיק-מיצר) היה מיוחד ולא פשוט, מצד אחד זה היה טבעי כי היה לי המון ניסיון במקצוע ומצד שני נקודת המבט שלי השתנתה, הכיסא השתנה, אבל זה היה טוב ומענין. אמנם המעבר בין רפתות מקשה על יישום תהליכים ארוכי טווח, אך דיי במהרה העבודה ברפתות שונות עזרה לי להבחין בטעויות בקלות, הראייה מתחדדת וקל להבחין מה נכון ומה לא נכון ואיפה משהו עבד ואיפה פחות״.
העבודה ברפת עבור שושי היא דרך חיים, הרבה מעבר למקצוע, כל פעם שנדרשה היא בחרה לחזור לעבוד ברפת, מתוך רצון אמיתי ובחירה. ״אפילו כשנפצעתי, חזרתי לרפת מתוך בחירה. גם המשפחה וגם הילדים והנכדים שהם חלק חשוב מהחיים שלי, לוקחים חלק בבחירה הזאת כל פעם מחדש. אני מרגישה שיש לי גם אחריות כלפי הצוות, להוביל ולרתום אותם לעבודה קשה ומסורה, וגם האחריות שאני רואה בעבודה שלי לקיים חקלאות ישראלית, לדאוג רווחת בעלי חיים וגם לאיכות החלב שאנחנו מייצרים. כחלק מניהול הרפת בקיבוץ איילת השחר, אני נהנית מהקהילה, הילדים באים לבקר, הגנים מאמצים אותנו כחלק מהפעילות וזה מוסיף לעניין ולתחושת השליחות והמשמעות ולדבר הזה שנקרא רפת בקהילה, זה מעבר לזבובים ולריח, שגם לזה חשוב לדאוג כדי שלא נהיה מטרד״.
איך השתנה ענף הרפת בשלושה עשורים?
״יש היום הרבה יותר דגש על רווחת בעלי החיים, ההתייחסות לפרות, זה תופס הרבה משקל בעבודה היומיומית. בעבר, נהגו לצעוק ולהשתמש במקלות ולא חשבו על הדברים האלה, פחות שמו לב. היום יש לזה משמעות וזה בא לידי ביטוי, כמו לדוגמה בטיפול בפרות שוכבות (אסור להעמיס פרה רובצת). גם המבנים והמשרדים יותר מאובזרים, חדר צוות יותר טוב ותנאי עבודה יותר טובים. עם זאת, הרפת היא עניין כלכלי לגמרי, זה כבר לא משהו רומנטי עם מתנדבים ונחלאווים שכולם עובדים בשביל הכיף, צריך להוכיח פה תוצאות כלכליות ולהיות יעילים ורווחיים. אתה מושווה לרפתות אחרות באזור, צריך תוכנית כלכלית, זה חייב להיות מקצועי מאוד, גם העובדים מקצועיים ומתחייבים לתקופת עבודה ארוכה״.
איך זה להיות אישה בענף הזה ולמה אין יותר נשים?
״זה עולם כוחני וניהול נשי הוא שונה, כבר יש יותר נשים בעולם הרפת השיתופית, אבל לא מספיק. לדעתי, ניהול נשי הוא יותר מושכל, פחות כוחני ופחות מונע מאגו, יש ראייה אחרת. גם ככה העבודה היא פחות פיזית ויותר עבודת ניהול של עובדים ושל בעלי חיים. יש הרבה מושבניקיות ברפתות המשפחתיות, אבל מבחינת קיבוצניקיות יש רק עשר. אנחנו כבר כמה שנים חולמות להקים פורום של מנהלות הרפתות במגזר השיתופי והמושבי, עם תכנים שמותאמים לניהול נשי של רפתות. ניסינו כמה פעמים לקדם את זה ולא הצליח. עכשיו יש עוד ניסיון להרים את זה, של ענבל מהתאחדות יצרני החלב, יחד עם אדריאנה ממועצת החלב, ובשיתוף פעולה עם המחלבות והחקלאית. זה מרגיש שעם שיתוף פעולה של כל אלה זה ממש יכול לקרות ואני מאוד מקווה שזה יצליח. נשים בסביבה של גברים פחות באות לידי ביטוי ובקבוצה של נשים יש יותר חופש פעולה וצריך לשמור על הייחודיות הזאת ולתת תכנים שיתרמו מנקודת מבט נשית, לאחד אותנו לקבוצה שיהיה לנו כוח, שנוכל להשתלב במוסדות הענף ושיהיה לנו מקום להתייעץ בינינו, להתבטא ולשתף, כי בסביבה של גברים זה פחות קורה״.
כמה את מחוברת מבחינה רגשית למקצוע?
״אני אוהבת את הרפת והפרות ורגישה אליהן, אבל אני מתנתקת מהרגשות כשצריך להוציא פרות או לקבל החלטות קשות וכואבות כמו להוריד קרניים. אז יש פה אהבה מאוד גדולה לרפת ולמקצוע, אני אוהבת ללבוש בגדי עבודה, אני אוהבת את המרחב הכפרי, אני אוהבת את זה שבכל מזג אוויר אנחנו פה. מתי שצריך אני מנתקת את הרגש, כי בסופו של דבר יש לי יעדים לעמוד בהם. למרות זאת, אני מאוד מחוברת לרפת ואפילו אוהבת את הריח והשקט להסתובב ברפת ולראות את הפרות אוכלות ורגועות עושה לי מאוד טוב. אני מרגישה שהתמזל מזלי ואני חיה בטבע, אני עובדת במה שאני אוהבת וקמה בכיף לעבודה, אני מרגישה שאני עושה שינוי ומשפיעה, ולעבודה יש משמעות עבורי״.
איילת השחר הוא קיבוץ שרואה חשיבות רבה בקיום חקלאות בכלל ורפת בפרט. בקיבוץ עדיין גרים ותיקי הענף שמגיעים לרפת לראות מה קורה והם מאוד מעורבים ומאוד מבינים בתפקוד ובניהול הרפת. גם הילדים של הקיבוץ מגיעים לכאן באופן קבוע וזה חלק חשוב ואינטגרלי מהחיים הקהילתיים. ברפת הקהילתית יש כ-300 פרות חולבות וכ-300 עגלות. ״אני נכנסתי לנהל את הרפת לפני כשנה. הטיפול פה מיטבי והפרות מניבות הרבה יותר חלב מהממוצע באזור, זו רפת שמניבה הרבה חלב יחסית. יש פה אתגרים אחרים כמו הצורך להתרחב ולהתקדם, כמו כן, צריך לשנות את המבנים ולהגדיל את השטח. כרגע זו רפת קטנה וקומפקטית, צפופה בשטח, יש לנו 8 אנשי צוות וילדים שבאים לסייע בקיץ. אנחנו מנהלים ומתפעלים מרכז מזון עצמאי, את המזונות הגסים אנחנו קונים מהגד״ש של הקיבוץ (שחתות וקשים) ומכינים אצלנו את התחמיץ וכל הבלילים. את המזון המרוכז אנחנו קונים ממילובר, ויש לנו את נתיב לדרר שהוא התזונאי שלנו ומלווה אותנו. להכין את הבלילים בעצמנו זו אחריות ושליחות, זה אתגר גדול. זה שומר על יציבות ומחזק את רווחיות הרפת, מסייע לנו לעשות חלב כל השנה בכל מזג אוויר ובכל מצב, מכסת החלב של איילת השחר היא 3,800,000 ליטר ואנחנו בדרך כלל חורגים מהמכסה״.
איזה פיתוחים טכנולוגיים נעשו ברפת בשנים האחרונות?
״לפני כשנה שמו פה קולרים של אפימילק, זה נותן יותר אינדיקציה לניטור של בעיות, זה הייטק ולואוטק, מצד אחד אנחנו הולכים בזבל ומתלכלכים מצד שני יש פה קולר לפרה ואנחנו יכולים לדעת כמה היא אוכלת, כמה היא צועדת כמה היא מעלה גירה ומה תפוקת החלב שלה. זה מאוד עוזר בניהול הפרה הבודדת והעדר בכלל. אחד הדברים היפים בעבודה ברפת הישראלית הוא, שרפתנים, חברות מסחריות והאקדמיה הישראלית משתפים פעולה ויוצרים קדמה והתייעלות בענף. יש מגוון ניסיונות, מעקבים ומחקרים שנעשים יחד עם החקלאים והרפתנים ועוזרים להגיע לתוצאות טובות מהר מאוד בזכות יישום מהיר בשטח. גם דברים חדשים מתפרסמים מיד, ויש ימי עיון וכנסים ומפגשים, והמידע עובר בין כולם במטרה לקדם את כל הענף״.
מה הקושי הכי גדול כרגע ברפת?
״מעבר למדיניות הממשלה וחוסר הוודאות בענף, גם אצלנו קיים קושי בכוח אדם. אני מסתמכת על כוח עבודה זר והייתי רוצה שיהיו יותר ישראלים ויהיה שילוב של כוח אדם מקומי, של צעירים ובכלל. כל הקושי בחקלאות ישראלית זה כוח אדם מקומי.
פיתוחים טכנולוגיים יכולים למשוך כוח אדם איכותי יותר, פחות עבודה מלוכלכת ויותר עבודה במשרד עם מזגן, בניטור ומחשוב. משכורות גבוהות יותר יכולות למשוך אנשים לרפת, אבל הקושי קיים כל הזמן. תמיד העבודה ברפת היתה מבוקשת ורומנטית, אנשים אהבו לחלוב ולעבוד ברפת והיה יום עבודה של התיכונים שהיו מגיעים. היום אני נלחמת על כל עובד, בעיקר עם המבורגר כביש 90 בצומת, אני בתחרות מי הולך למלצר ומי הולך לחלוב, תמיד מקווה להצליח לתפוס את האחד או שניים שזה מעניין אותם ואפילו ירצו להתפתח בענף״.
לאן את רוצה להצעיד את הרפת?
"אני רוצה שהרפת תמשיך במגמה החיובית של תוצאות טובות, שנמצא את הדרך להתרחב ולגדל ולייצר הרבה יותר ממש שאנחנו יכולים עכשיו, שנוכל למשוך יותר צעירים או מקומיים שישתלבו בענף."
מה החלק הכי כיף בעבודה שלך?
״הדבר הראשון שמסב לי סיפוק בעבודה הוא עמידה ביעדים המקצועיים והכלכליים שהצבנו לעצמנו. בנוסף, בפן האישי, אני סבתא לשלושה והנכדים שלי מתל אביב מתקשרים כמה פעמים בשבוע בוידאו כדי לראות את החתול של היונקיה ולראות המלטות, מתקשרים בבוקר לפני שהם הולכים לגן לראות את הטרקטורים. הם רחוקים אבל הם חלק מהרפת, אני מראה להם את הזריחות המדהימות של הגליל העליון, את העגורים שעפים מעל הראש, זה אזור כל כך יפה והנכדים שלי רואים הכל בשיחות וידאו והם חלק מהעבודה השוטפת שלי פה״.
