יש צורך בהכרעה חד משמעית, אין מקום לפשרות במאבק על הדמוקרטיה
בשעה טובה הגענו לצומת ההכרעה, ותודה מקרב לב לנתניהו, בן גביר, לוין וסמוטריץ'.
אני לא ציני, אני מתכוון כאן לכל מילה – בזכות הצורך של נתניהו להימלט מהדין נוצרה קונסטלציה פוליטית שהאיצה במהירות מטורפת את ההפיכה הזוחלת שמתחוללת בישראל כבר 56 שנים (מאז מלחמת ששת הימים).
זוהי ההפיכה כנגד מגילת העצמאות, זוהי ההפיכה כנגד קדימות החוק, כנגד הערכים הליברליים, כנגד היעד של לחיות בשלום במזרח התיכון. הייתה לנו הבלחה קצרה של חתירה אמיתית לשלום וסיום הכיבוש שנגמרה בשלוש יריות בגבו של רבין. יריות שרצחו את רבין האיש ואיתו את המחנה כולו. ומאז אנחנו הולכים ומתנחלים, הולכים ומתבהמים, הולכים ומקצינים.
חוגגים עם ויסקי בכנסת
אל מול אובדן הדרך הפוליטי, הרעיוני והערכי של השמאל פעל עד היום מחנה חכם ויעיל. הקטר שלו היו המתנחלים. את הטרגדיה של אוסלו וההתנתקות הם תרגמו לתוכנית פעולה שבאה להבטיח שלעולם לא יהיה אפשרי לסיים את הכיבוש ולהבטיח את חזון שתי המדינות. הם השתלטו על מוקדי הכוח, על משרדי הממשלה. הם יצרו את החיבור אל החרדים שירדו מפוזיציית "לשון המאזניים" והתיישרו עם הימין המתנחל והמפנק בתקציבים ובתמיכה בחוקים אנטי ליברליים. עקב בצד אגודל הם הצליחו להסיט את ישראל מהחזון המייסד של מדינת לאום לעם היהודי שהינה מדינה דמוקרטית ושוויונית לכל אזרחיה ששואפת לשלום אזורי (מגילת העצמאות) אל החזון של מדינת יהודה – כלומר מדינה יהודית מהים אל הירדן שבה יש ליהודים זכות יתר.
אבל זה לא הספיק להם, וכך נוצרה לנו ב-2023 הזדמנות חד פעמית להחזיר את ישראל לחזון המייסד שלה.
זה לא הספיק להם כי עם הכוח הגיע השיכרון. מזה שלושה חודשים הם ב"ורטיגו" מוחלט. מוטרפים מתחושת כוח, בזים ומזלזלים בכל "האחרים" (כלומר – רוב הציבור שלא מסכים עם ההפיכה השלטונית), חוגגים עם ויסקי בכנסת העברת חוקי דיקטטורה, מאיימים בגסות על שומרי הסף, בקיצור – הם איבדו את זה. והם מאבדים את העם שבמשך שנים רבות עצם את עיניו מלראות את זוועות הכיבוש. והם מאבדים את תמיכת ארצות הברית שבלעדיה עדיין אין לנו כאן קיום במזרח התיכון, והם מאבדים את תמיכת הבנק העולמי וחברות ההייטק שהזניקו את כלכלת ישראל.
בזכות צרותיו של נתניהו
המסכות הוסרו והאלטרנטיבה ברורה: מחד, ישראל שהופכת בהובלת ממשלת נתניהו-בן גביר למדינת יהודה, דמוקטטורה אתנית – עם קצת דמוקרטיה ליהודים ודיקטטורה כלפי הנתינים הערבים. מדינת דת שבשם הפרשנות החרד"לית של יהדותה נאבקת בלהט"ב, מקטינה נשים, משתיקה "סמולנים" וחיה לנצח על חרבה.
ומאידך – ישראל המקורית, הדמוקרטית, הליברלית, החדשנית – אבל גם זו שבשביל לקיים את מהותה המקורית חוזרת לשורשים ומסירה את הכבלים שהובילו אותה להפיכה המשטרית האנטי-דמוקרטית, ובראש בראשונה מדובר על הכיבוש שהינו הסרטן הממאיר בגופה של האומה.
אלה האלטרנטיבות ובזכות צרותיו של נתניהו הן סוף סוף ניצבות זו מול זו בחדות ובבהירות.
ולכן, לא רק שאין מקום לפשרות במאבק על הדמוקרטיה, יש צורך בהכרעה חד משמעית בין האלטרנטיבות. כל דרך ביניים תהווה ניצחון למדינת יהודה. הם ייקחו את ההישג המוגבל של 2023 ויחזרו חזקים יותר להמשך הדרך בנתיב האסוני שעליו דוהרת הרכבת שלהם/שלנו.
ולכן, אינני מורתע מהמשבר החוקתי שבו יבוא (בניגוד לרצונו של נתניהו). תפדלו – תמשיכו בחקיקה האנטי דמוקרטית ואנטי חוקתית. בג"ץ עם הרוח הגבית של מיליון ישראלים יפסול את החוקים ואז לא יהיה מנוס מהתייצבות חוזרת להכרעת העם: או במשאל עם או בבחירות. אינני מפחד ממלחמת אזרחים, זו לא תהיה כאן. יש לי אמון בשני הצדדים שעל סף התהום ימנעו ממלחמת דמים בין אחים ואחיות. אני מבקש הכרעה על דרכה של ישראל ומאמין באזרחי ישראל היהודים והערבים שהכרעתם תציל אותנו מהחורבן שמתכננת לנו הממשלה הנוכחית כשהיא מאמצת את המתכון האידאולוגי של המתנחלים ופורום קהלת.
ולכן, אני אופטימי. אינני נופל אל תחושות של ייאוש ושבר. אני מוקסם מיכולת ההתנגדות וההתארגנות שנותרה לנו למרות רפיסותנו הפוליטית. אני בוטח ביכולת העמידה לחודשים הבאים של המאבק בדיקטטורה ומאמין שהשינוי החיובי של ישראל קרוב מאי פעם.
