חוזר לעבודת האדמה 

זו השנה השלישית בה מודי בכר, נכד לראשוני מושב גאליה, מפעיל את "המרכז לחקלאות וגינון טיפולי" שהקים במושב * המרכז מיועד לילדים ולנערים * לאחר לחימה בעזה שגרמה לו להתמודד עם פוסט-טראומה, הוא שב לעבד את האדמה במשק המשפחתי ולשלב עזרה רגשית לצעירים

*תמונה ראשית: מודי בכר בשדה התותים. אלבום פרטי 

מודי בכר הוא דור שלישי במושב גאליה. סבו וסבתו, מרסל ושלי בכר ז"ל, עלו ארצה בשנת 1947 מבולגריה. הם היו מראשוני המושב, מהמייסדים שלו. "זה הדור של מקימי המדינה, בעצם," אומר מודי. "הם טיפחו משק בגאליה. בתחילה הם גידלו ירקות והיו להם לולי עופות לפיטום. בשנות השמונים של המאה הקודמת הם נטעו פרדס הדרים בן 20 דונם, ולמעשה אני גדלתי לתוך הפרדס הזה ממש." 

אחד הזיכרונות שלו הוא מגיל שש, כאשר נסע עם סבו על טרקטור פרגסון 135 כדי לרסס את העצים והוא ממשיך: "ככה השתלבו שנות ילדותי עם החקלאות, עם לולי הפיטום, עם דשא ועם הרבה ירוק."  

מאיר, אביו של מודי, היה בן ממשיך במשק. הוא עיבד את הפרדס עד שזה לא היה כדאי מבחינה כלכלית והעצים נעקרו למרבה הצער. ומאז, במשך חמש-עשרה שנים המשפחה לא גידלה דבר, והאדמה היתה מוחכרת לאחרים במושב, אשר עיבדו אדמות רבות.    

מודי למד בבית הספר היסודי של המועצה האזורית "גן רווה" ובבית הספר התיכון האזורי בגבעת ברנר: "בהשראת בית הספר הזה, שחינך את התלמידים להיות לוחמים, התגייסתי לצנחנים," מספר מודי. "יצאתי לקורס קצינים ואחר כך מילאתי תפקידים פיקודיים. סיימתי את השירות הצבאי כסמ"פ במסייעת 101."  

מודי (40), נישא בגיל צעיר ועתה הוא אב לשניים. בנו הבכור נתן הוא בן תשע-עשרה וחצי ובנו הצעיר עמית בן ארבע-עשרה: "לאחר השחרור פתחתי חברה לאחזקת גינות יחד עם אחי, יקי ובמקביל למדתי בקורס לגינון טיפולי בסמינר הקיבוצים. יקי ואני עבדנו 12 שנים בגינון. אבל המצב השתנה בשבעה באוקטובר. אני התגייסתי מיד למילואים עם החטיבה שלי, חטיבת הצנחנים."  

גינון טיפולי 

לאחר 185 ימים רצופים של לחימה, בהם חווה מראות קשים, הוא השתחרר והוכר כנכה צה"ל שמתמודד עם פוסט טראומה: "יצאתי מעזה ונסעתי להודו לחודש ימים כדי לנקות את הראש ואת הנפש מכל המראות המזוויעים שהיו שם," מספר מודי.  

"חזרתי ארצה, וממש לא ידעתי מה לעשות. באחד הימים ירדתי למשק. השטח היה ריק מכל גידול, לא צמח עליו כלום. לקחתי צינור באורך של 150 מטר והשקיתי את האדמה. ואז" הוא מספר בהתרגשות, "התחילו לי זרמים בכל הגוף. הרגשתי מין תחושה עמוקה של קשר אל הקרקע. באותו רגע החלטתי שאני חוזר לחקלאות. פתאום ידעתי שאחרי המלחמה אני רוצה לגדל גידולים באדמה הזאת, בארץ ישראל. מבחינתי זה היה וואו גדול מאוד. הכשרתי שטח של שני דונם ועליו גידלתי תות שדה. ניסיתי בו זנים שונים."  

במקביל, כיוון שהוסמך לגינון טיפולי, החליט מודי גם לטפל באחרים באמצעות החקלאות. "התחלתי לטפל באמצעות גינון בנערים בסיכון בתיכון 'ברנקו וייס' אתגרי ברמלה. הקמתי יחד עם הנערים גינה טיפולית. התחלתי לעבוד שם יום בשבוע. לאור ההצלחה, כאשר הגינה הפכה למקום חינוכי ומרכזי בבית הספר, ביקש המנהל שאבוא יומיים בשבוע, ועתה אנחנו שני מטפלים שעובדים באותו בית ספר ארבעה ימים בשבוע. בנוסף התחלתי להקים גינה טיפולית  בבית ספר נוסף של רשת 'ברנקו וייס' ברחובות."  

במקביל לעבודה בבתי הספר כמטפל, מודי הקים במשק שלו במושב גאליה את "המרכז לחקלאות וגינון טיפולי", בו הוא משלב את הפעילות החקלאית  עם טיפול רגשי. ילדים ונערים מכיתה ב' עד יב' מגיעים בשעות אחר הצהריים לטיפול פרטני באמצעות גינון. כל אחד מגיע פעם בשבוע ביום קבוע. לכל מטופל יש חלקת גינה שהיא שלו. שם הוא לומד תהליכים בחקלאות וגם איך להשתמש בחומרים מן הטבע.  

הילדים והנערים מתנסים בכל שלבי גידול הצמחים – מהזריעה והשתילה בקרקע ועד הקטיף והאסיף של ירקות ופירות. יחד עם זאת, יש להם אפשריות נוספות רבות לפעילויות במרכז: ללמוד נגרות ולנצל את העץ שמצוי במקום, לעשות עבודות בבוץ וליצור יצירות מתרמילים של עצים וכדומה.  

"תוך כדי העבודה והיצירה מתבצע תהליך טיפולי רגשי מדהים," מעיד מודי. "זהו טיפול פרטני, אנחנו מקיימים שיחות תוך כדי תנועה ועבודה. זה מתחיל בתכנון העבודה בגינה האישית של כל מטופל וממשיך בשיחות אישיות בכל מפגש, לאורך כל שלבי הפעילות. כל שיח כזה, שמלווה את העבודה בשדה, תורם למטופלים להתגבר על בעיות אישיות שלהם. השיחות האישיות הן על הרגשות ועל הצרכים של המטופלים הצעירים. במיוחד חשוב הדבר בתקופה זו, לאור המצב בארץ שגורם לכולם מתח רב, ויש ילדים שסובלים מאוד מחרדות ומהפרעות קשב רבות." 

זורם עם הילדים 

"הילדים והנערים שמגיעים אליי פשוט מדהימים בעבודות הגינה ובכלל," אומר מודי בהערכה ובסיפוק. "אני עובד עם הילד על החוזקות שלו ולא על החסרונות שלו. כלומר, אני לא נותן לו רעיונות לגבי ניצול הערוגה האישית שלו. אני 'זורם' עם הרעיונות וההחלטות שלהם לגבי העיבוד שלה. בתהליך הטיפול אני נותן כל הזמן אפשרויות בחירה. לילדים, כידוע, יש דמיון והם יכולים להיות מאוד יצירתיים. חשוב לאפשר להם לפתח את זה."  

מודי מביא דוגמא: "אחד הילדים החליט שהוא רוצה לבנות בחלקה שלו בית לחרדון, לפיכך הוא צריך קודם כל להקים חומה מאבנים שיש לנו כאן. ואז הוא לא ידע איך לחבר את האבנים זו לזו. כאן היתה לי הזדמנות להסביר לו על תהליך הבנייה באמצעות בטון. למחרת הבאתי שק מלט וגיגית קטנה מפלסטיק, אני הצעתי שנכין קודם כל אדנית מהבטון. נתתי לו צמנט. הוא הכניס את זה לכלי בידיו ואמר: 'זה מרגיש כמו קמח, אבל יותר נעים מקמח'. כלומר יש כאן רווח נוסף – הילד מולל בידיו את החומר האבקתי ונהנה ממנו," מציין מודי. "אחר כך הוספנו מים וחול והכנו את הבטון." 

דוגמא נוספת היא של ילד שהגיע באחד הימים והחליט שהוא לא רוצה עכשיו לשתול משהו בחלקה שלו, אלא להכין שלט לגינה מעץ. ומובן שבין כל החומרים שמודי אסף עבור הילדים היו גם חתיכות עץ. הילד למד לשייף משטח עץ קטן ולהכין שלט.  

"בשבוע שעבר," מוסיף מודי דוגמא שלישית של רעיון מיוחד, "החליט אחד הילדים שהוא רוצה לבנות בחלקה שלו חממה קטנה מברזל דווקא. מובן שהסכמתי. יחד אתו תכננו את המבנה. לקראת המפגש הבא אני הכנתי את הרתכת ובנינו יחד, חיברנו הכול, ואז המטופל סיים את בניית החממה האישית שלו."  

מודי מעשיר אותם בדרכים שונות, כדי ללמד אותם על הטבע ולחבב אותו עליהם. בפינות רבות במרכז של מודי יש אלמנטים של פכפוך מים. "זהו הסאונד של הטבע," הוא אומר. בין השאר יש לו מערכת הידרופונית בתוך חממה ובאחת הפינות יש מזרקה גדולה עם בריכת דגים. הילדים גם מאכילים דגים. לפעמים ילד רוצה שיהיה לו דג פרטי משלו ואז מודי קונה דג יפה כזה עבורו, והילד מגדל את "הדג שלו". ובאותו עניין – מודי הכניס ראשנים לצנצנות. כל ילד קיבל צנצנת לביתו ועקב אחרי התהליך המהיר של התפתחות הראשונים עד שהם הפכו לצפרדעים, ואז הילדים הביאו את הצפרדעים לחווה והכניסו אותם לבריכה.  

באחת הפעמים הוא הוציא את הילדים לסיור בשטח המשק שלו, ולימד את הילדים לזהות עקבות בעלי חיים. וכל מגוון הפעילויות במרכז של מודי נובע מיוזמתו וניסיונו של מודי עצמו, וכאמור, גם מרעיונות המטופלים הצעירים שלו.  

חשוב מאוד למודי לשמור על קשר הדוק עם ההורים. הם מוזמנים למפגשים במרכז אחת לחודש ובכל מפגש יש סיעור מוחות, ההורים מתוודעים למה שילדיהם עושים בטיפול והם מספרים על השפעת הטיפול על ילדיהם.  

גם במסגרת עבודתו בבתי הספר משתף מודי את הורי התלמידים. "מאוד חשוב לי לשלב את הבית בפעילות," אומר מודי. הילדים מתבקשים להביא חומרים מבתיהם. כגון תפוחי אדמה שהובאו מהבית ונשתלו בחלקה החקלאית בבית הספר. דוגמא נוספת היא: מודי הסביר לילדים מהם סוקולנטים, וכל ילד היה צריך להביא שלושה ענפי סוקולנטים שונים לבית הספר. בפעם אחרת הם התבקשו להביא שלושה מינים של ירקות או פירות מהסביבה בה הם מתגוררים, והם היוו נושא לשיחה ולימוד בבית הספר.  

"הטיפול באמצעות גינון בפרט והחקלאות בכלל הם עצירה קצרה בחיי היום יום. הרגעים בהם אנחנו מתייחסים לטבע נותנים לנו פסק זמן מהלחצים, מהמתח, מהתחרות בעולם התיעוש והמיכון." אומר מודי.  

לסיום, לאחר הלחימה הקשה בעזה החליט מודי לתרום את תרומתו לחברה באמצעות הגינון הטיפולי. בתהליכים שהוא עובר עם המטופלים שלו הוא תורם גם להם וגם לעצמו, שמתמודד כאמור עם פוסט טראומה.  ניתן לומר שמודי הוא מחנך מעולה. הוא לא מלמד את הילדים באמצעות ספר, במערכים מסודרים מראש, אלא במקרים מזדמנים במציאות, הוא מתאים את האמצעים והחומרים לכל ילד ונער, ומעשיר אותם הן בחוויות רגשיות והן בידע.