אולי לייבא נשמע כמהלך הזול ביותר בטווח המיידי, אך לא פעם נוכחנו לדעת שכאשר הייבוא מגיע לבדו ללא פעולות כלכליות תומכות – הוא נוחל כישלון חרוץ כפי שקרה עם הטונה והחמאה. ובמצבי קיצון, המחיר כלל לא יהיה ריאלי כי פשוט לא יהיה
*תמונה ראשית: יוני דמרי, מנהל אגף המשק בתנועת המושבים ומנכ"ל "מבט למושבים עובדים זרים"
משרד האוצר החליט עוד לפני ראש השנה להוציא צו המתיר ייבוא של חלב ניגר ללא מכס לתקופת החגים, זאת לאחר שבחודשים האחרונים נתקלנו לא אחת במחסור בחלב לשתייה ברשתות השיווק וכהיערכות לכך שהמחסור אף יחריף בתקופת החגים.
כידוע, על מנת שחלב יגיע לסופר עליו לעבור לפחות שלוש תחנות עיקריות, כאשר הראשונה היא הרפת, שם מייצרים את החלב. לאחר מכן מגיע החלב למחלבות (טרה, שטראוס, תנובה, רמת הגולן וכו'), שם החלב עובר עיבוד והופך למוצר חלב בין אם לגבינה, מעדן או חלב לשתייה, לאחר מכן המוצר עובר לרשתות השיווק, שם נתקל בו הצרכן. על פניו, בקיץ הטמפרטורה עולה, הפרות אוכלות פחות ויש פחות חלב, אך השנה הקיץ היה קל יחסית מלבד שבוע אחד של חמסין והרפתות ניפצו את התחזיות וייצרו חלב מעל למצופה עד למצב שבו ייבשו עודפי חלב והפכו אותו לאבקה.
אם כך, נשאלת השאלה מדוע יש מחסור?
לשאלה זו מספר השערות כאשר חלקן עוסקות בכך, שככל הנראה הייתה תקלה בקו הייצור של אחת המחלבות הבולטות, חלקן טוענות שהמוצר לא רווחי מספיק בכדי שייצרו אותו או שהציבור פשוט צורך יותר מאשר בדרך כלל.
החלב לשתייה כידוע הוא מוצר בפיקוח ולטענת המחלבות הרווח בעבורו קטן מאוד עד לא קיים, ועל כן חלק ניכר מהמחלבות פשוט מעדיפות שלא לייצר אותו. דווקא תנובה היא זו שמשקיעה הון לטובת פיתוח קווי ייצור למוצר זה למרות שולי הרווח הנמוכים בו.
ובכל זאת, בחגי תשרי צפוי מחסור משמעותי יותר שכן בשל מאפייני הכשרות והעובדה שהשנה חגי תשרי נחגגים בימי חול שאמצע השבוע ולא בשבת, מספר ימי העבודה במחלבות קטן משמעותית, מה שמעצים את המחסור. משרד האוצר פנה בצו והציע ייבוא חלב ללא מכס לתקופת החגים מה שנראה כרגע כמהלך חסר סיכוי. אך אני בוחר לשים דגש דווקא על העובדה שמשרד האוצר לא מצליח לייבא חלב. כל העת מציגים בפנינו כמה החלב בישראל יקר בהשוואה לעולם וכמה כדאי לייבא. והנה, דווקא בעת הזו בה מבקש משרד האוצר לייבא אנו עדים לשני תהליכים מעניינים. האחד, מחירו של החלב בעולם עולה ונמכר באירופה במחיר זהה לזה שבישראל ולעיתים אף יקר יותר. השני והוא המעניין יותר הוא העובדה שמחלת הפה והטלפיים פגעה בעדרים רבים באירופה, הפחיתה משמעותית את היצע החלב והעלתה את מחירו.
מבחינתי זו נורה אדומה לכל מקבלי ההחלטות שמחפשים את החור בגרוש ומתעלמים מההתרחשויות ברמת המאקרו העולמית. העולם כולו צועד לקראת התרחבות של האוכלוסיה, לקראת הצטמצמות שטחי החקלאות ומעל הכל לקראת משבר האקלים שנותן אותותיו. כל זאת ככל הנראה יפחית את היצע המזון ויגדיל את הביקוש. מדינה שלא תוכל להבטיח את המזון שלה תאלץ להישאר בעת משבר ללא מענה והדבר מקבל משנה תוקף כאשר המדובר במדינת ישראל, מדינה המוקפת במדינות עויינות, החשופה למלחמות ולאירועי טרור ולאחרונה אף ללא מעט חרמות גם ממדינות שהיו עד כה "מדינות ידידות".
אני קורא מכאן למקבלי ההחלטות לעשות הכל על מנת להשקיע בייצור מזון כחול לבן, להכשיר קרקעות לחקלאות, להשקיע בתשתיות מים, לתקצב מענקים לחקלאות ולתעשייה החקלאית לטובת התייעלות שאם לא כן, מהר מאוד נמצא עצמנו במשבר תזונתי משמעותי מאוד.
אולי לייבא נשמע כמהלך הזול ביותר בטווח המיידי, אך לא פעם נוכחנו לדעת שכאשר הייבוא מגיע לבדו ללא פעולות כלכליות תומכות – הוא נוחל כישלון חרוץ כפי שקרה עם הטונה והחמאה. ובמצבי קיצון, המחיר כלל לא יהיה ריאלי כי פשוט לא יהיה.
היעדר תכנון של משרדי הממשלה השונים, היעדר ראייה לטווח הארוך ופעולה מתוך מנגנון של כיבוי שריפות הם שיובילו אותנו לאסון התזונתי הבא. חוסר ההשקעה בתשתיות החלב, במחלבות ובתעשייה היא ביטוי לכל מה שקורה עם החקלאות הישראלית כאשר לא משקיעים בתכנון. ואילו הציפייה שכאשר נחליט על ייבוא, הוא תמיד יהיה זמין ובמחיר זול היא הבנה שגויה של המצב בעולם. יתר על כן, ככל שנתבסס יותר על ייבוא, כך נאבד את היכולת לייצר בעצמנו, שכן משק שנסגר לעולם לא ייפתח שוב. לכן אם חפצי חיים אנו, האוצר חייב להתחיל ליישר קו עם משרד החקלאות, שלא בכדי שינה את שמו למשרד החקלאות וביטחון המזון, יש להשקיע בתשתיות לטווח הארוך ולשפר את הזמינות והמחיר של התשומות לחקלאות.
–הכותב הינו מנהל אגף המשק החקלאי בתנועת המושבים
