מה פסק בית המשפט לזוג מלהב שטען שלקיבוץ אין סמכות לגבות עבור אספקת שירותים?
זוג תושבים המתגוררים בשטח ההרחבה בקיבוץ להב ניהלו התדיינות משפטית עם קיבוצם בטענה שאינם חייבים, בין השאר, בתשלום מיסי הקהילה החודשיים (295 שקלים לחודש) מהטעם שאלה חיובים בעד אספקת שירותים מוניציפליים שהם באחריות המועצה או הוועד המקומי, ומשכך אין לקיבוץ סמכות לגבות אותם מהם.
הפרו את הסכם ההצטרפות
עוד במרץ 2017 פנו זוג התושבים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אך משלא הוכיחו את טענותיהם, נדחתה תביעתם (בינואר 2019). בית המשפט המחוזי סקר את החלטת חברי הקיבוץ, בשנת 2012, לנהל את ענייני הקיבוץ וההרחבה באמצעות "ועד קהילה" (גוף לקבלת החלטות לניהול ענייני הישוב בו לכל אחד מחברי הישוב זכות הצבעה, זכות להעלות הצעות וזכות להיבחר). אכן, הדגיש בית המשפט, ועד הקהילה אינו רשאי לגבות תשלום כדי לספק שירותים מוניציפליים בסיסיים לחברי הישוב, אולם אין מניעה שוועד הקהילה יספק לקהילה שירותים נוספים מעבר לשירותים המוניציפליים הבסיסיים ויגבה תשלום עבורם. תשלום בעד שירותים נוספים כאמור, אינו מהווה מס אלא תשלום לפי חיוב חוזי, הסביר בית המשפט, זאת מכוח הוראות הסכם ההצטרפות להרחבה עליו חתמו התושבים, והנתבעים בכלל זה.
התנהלות בני הזוג, הדגיש בית המשפט, אשר בחרו בעד איזה שירותים הם מוכנים לשלם וסירבו לשלם עבור שירותים אחרים, מהווה הפרה של הסכם ההצטרפות שלהם משנת 2007. ערעור שהגישו זוג התושבים לבית המשפט העליון נדחה בהמשך.
הקיבוץ דרש: שלמו את החוב ואת "הפיצוי המוסכם"
לאחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי דרש קיבוץ להב מבני הזוג (הם – הנתבעים) לשלם את חובם המצטבר לקיבוץ בסך 47,870 שקלים בנוסף, ודרש מהם הקיבוץ לשלם את סכום "הפיצוי המוסכם" הקבוע בהסכם ההצטרפות בסך 10,000 דולר, שכן "המחוזי" קבע שהתנהלותם מהווה הפרה של הסכם זה.
"פיצוי מוסכם", הוא סכום שעל שיעורו מסכימים צדדים להסכם בעת שהם חותמים עליו וקובעים שסכום זה יינתן כפיצוי לצד שכלפיו הופר ההסכם. במידה רבה מהווה קיומו של "פיצוי מוסכם" בהסכם, תמריץ לקיים את ההסכם, שכן אם ייקבע שצד הפר את ההסכם הוא עלול להיתבע לשלם לצד המקיים את ההסכם סכום פיצוי, שעל שיעורו הוסכם כאמור, מבלי שהצד המקיים יידרש להוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו.
אם כך, משפסק בית המשפט המחוזי שבני הזוג הפרו את ההסכם, דרש הקיבוץ מהם לשלם לו את הפיצוי המוסכם בסך 10,000 דולר, כשיעורו בשקלים בעת ההפרה ובצירוף ריבית והצמדה מאותו מועד עד ליום הגשת תביעה, ובסך הכל 58,881 שקלים.
סרבו לשלם את יתרת החוב
הנתבעים התעקשו כי חובם המצטבר לקיבוץ אינו כפי שטען הקיבוץ אלא נמוך בכדי 3,615 שקלים מהסכום שדרש הקיבוץ. הם שילמו את הסכום לפי חשבונם, למעט הסכום שטענו שהוא במחלוקת כאמור. הם גם סרבו לשלם את הפיצוי המוסכם.
באמצעות הפרקליטים גיל דגן ומעין אוחיון (שלמה כהן ושות') הגיש הקיבוץ כנגד הנתבעים, בבית משפט השלום באשדוד, תביעה לתשלום סכומים אלה. כדי להוכיח את חוב הנתבעים הציג הקיבוץ בבית המשפט העתק כרטסת הנהלת החשבונות בקיבוץ. בני הזוג התגוננו מפני התביעה ואף תבעו את הקיבוץ בתביעה נגדית.
הרשמת הבכירה מיטל פרי קיבלה את טענות הקיבוץ, וקבעה לאחר דיון ארוך, כי לפי הסכם ההצטרפות הנתבעים התחייבו לשאת בתשלומים שיוטלו עליהם על ידי האגודה השיתופית לרבות אותם שירותים שנכללו באותה יתרת חוב שהנתבעים סרבו לשלמה.
היא תארה שהנתבעים קיבלו חשבוניות חודשיות בעד השירותים שקיבלו ופירוט החיובים, וגם ניתן להם הרשות לעיין בכרטסת בהנהלת החשבונות שהתנהלה בעניינם. הרשמת פסקה שלפי הוראות סעיף 1א לתקנות האגודות השיתופיות (ניהול וביקורת חשבונות) – ספרי הנהלת החשבונות של הקיבוץ מהווים ראיה לכאורה לנכונותם. ואם לא הוכח אחרת, הם מחייבים את הנתבעים. משלא סתרו את נכונות החיובים – חייבה הרשמת את הנתבעים לשלם את יתרת החוב האמורה לקיבוץ.
בנוסף, לנוכח קביעת בית המשפט המחוזי שהנתבעים הפרו את הסכם ההצטרפות, פסקה הרשמת שהקיבוץ זכאי לדרוש מהם את תשלום פיצוי המוסכם. בהתאם, נפסק שעל הנתבעים לשלם לקיבוץ את שיעור הפיצוי המוסכם ואת יתרת סכום החוב, הכל כדרישת הקיבוץ, וכן הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד פסק הדין.
בית המשפט מתח ביקורת על התנהלות התובעים
בית המשפט מתח ביקורת על התנהלות התובעים ש"בחרו לנהל הליך ארוך במיוחד, ושהתנהלותם הקשתה על ניהול הליך יעיל, קצר ותכליתי". בית המשפט גם דחה את תביעתם הנגדית של הנתבעים וחייב אותם לשלם לקיבוץ הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 12,500 שקלים.
סוף דבר, הנתבעים שסירבו לשלם חיובי קהילה, בשיעור של מאות שקלים לחודש, מצאו עצמם לאחר שורה ארוכה של דיונים בשלוש ערכאות – משלמים את שנדרשו לשלם לקיבוץ מלכתחילה ועוד למעלה מ-85,000 שקלים, בעד פיצוי מוסכם, יתרת חובם לקיבוץ והוצאות משפט.
