תושבי הצפון שפונו מבתיהם חוששים מהעתיד * עכשיו, בהפסקת אש, בבוקר הם עולים על הרכב, מטפלים קצת בלול וחוזרים * בכל המושבים מחכים לשינוי על הגבול – "אם חיזבאללה לא יורחק מעבר לליטני אנשים יעזבו," הם אומרים * במושב עבדון שלא הוכר כישוב סמוך גדר מרגישים שהממשלה זנחה אותם * תמונת מצב
כל עיני האומה מופנות לשחרור החטופים בדרום הארץ – הנשים והילדים שחוזרים בקבוצות קטנות מידי לילה לביתם וכולנו כואבים ועדים לדרמה האנושית. השבוע שוחחתי דווקא עם תושבי הצפון, תושבי המושבים שפונו מביתם, שאיכשהו נעלמו כמעט מהסיקור התקשורתי. ברגעים האלה, של הפוגה מלחמתית הם עושים את הכל בתנאים שנוצרו כדי לנסות להציל את המעט מהנזק הכלכלי שפגע בהם ובעיקר מנסים לחשוב על מה שיהיה בעתיד.
בשטח מושב שתולה, הממוקם כמה מטרים מגדר המערכת מסתובב לו הרבש"צ שלומי חתן, עם אפוד ונשק ובין היתר מתרגל את חברי כיתת הכוננות שנותרו עמו במושב, עם עוד קומץ חקלאים שלא מוכנים וגם לא יכולים לעזוב.
"הפכנו לפליטים בכל הארץ," אומר לי שלומי חתן, "מאז פרוץ המלחמה אני לא יוצא מפה, אני מגוייס לביטחון היישוב. יש כאן הרבה דברים שמתרחשים מידי יום בגזרה שלנו, כל יום פיצוצים, ועוד לפני ההפוגה היה כאן רעש בלתי פוסק. אני פה עם עוד 20 חברי כיתת כוננות ויש הרבה צבא פה.
"רוב התושבים עזבו ונותרו כאן מספר חקלאים למספר לולים, אבל האירועים פה קופצים לעתים מ-0 ל-100, כך שקשה לנהל פה חיים נורמאליים. בגדול הלולנים מנסים להמשיך לתפקד כרגיל – במקום כל יום מפנים את הביצים פעם בשבוע, כל אחד והלול שלו אבל זה סכנת נפשות, כשמגיעות המשאיות לאסוף את הביצים. אתה עומד חשוף מול הגבעה שלהם."
עוד לפני ההפוגה, לאחר הפגיעה בתשתיות החשמל, במהלכה נהרג עובד חברת חשמל שלום עבודי ז"ל, מפגיעת טיל נ"ט ליד מושב דובב, נותרו תושבי האזור ללא חשמל.
שלומי: "חיינו כאן 30 שעות בלי חשמל אחרי ההפגזה הזאת וכבר הגענו למצב שאי אפשר היה להטעין את הניידים ואת מכשירי הקשר של כיתת הכוננות, אז יצאנו פה להפגנה ובאותו יום הגיעו אנשי חברת חשמל לתקן את התקלה. אנחנו מבינים אותה, כל עבודה באזור זו סכנת חיים וכל הכבוד להם.
"אנחנו חזקים פה, עם הרבה צבא במושב ומסביב ובינתיים אין מה לעשות – מתארגנים להמשך כי אנחנו מבינים שזה איום מתמשך."
ומה בעתיד?
"בעתיד צריך יהיה להחזיר לתושבים את האמון, שמדובר בישוב שבו נוכל להמשיך ולעבוד בחקלאות בשקט, ובלי סכנת נפשות מעל ראשנו. יש לנו שכונה שלמה שפונה לצד הלבנוני ואם לא יהיה שינוי אף אחד לא יבוא לגור שם. צריך להחזיר את אמון התושבים, זו משימה של צה"ל וגם משימה לאומית. יש לנו הרחבה של 50 מגרשים ובמצב שנוצר תהיה לנו בעיה לשווק את המגרשים האלו."
להחזיר את האמון
יניב תורג'מן, יו"ר וועד מושב שתולה הוא גם חקלאי גדול במושב, יש לו לול וכן דיר המונה 1200 עיזים לחלב. כשאני שואל אותו "מה המצב?" הוא עונה בחיוך: "המצב טוב, השמש זורחת, המושב שלנו ריק, נשארנו 4-5 חקלאים. אני נזכר במלחמת לבנון שארכה 28 יום, כאן אנחנו כבר כמעט חודשיים במצב של אי וודאות."
יניב מתגורר בבית של הוריו, הוריו מתגוררים בבית מלון בטבריה ואחיו ישנם במלון בנצרת.
תורג'מן: "הבית שלי חטף פגיעה ישירה של נ"ט, אנחנו יושבים על הגבעה אז אנחנו חוטפים שם ישירות לבתים. כל החלונות מנופצים והטיל פגע בחזית. למזלי, בניתי מול הבית חומת אבן ושם הוא התפוצץ. הנזק הוא עצום אבל אי אפשר לעשות דבר. מי יבוא לתקן עכשיו את הבית מול העיניים של חיזבאללה? אז בגיל 48 אני ישן בבית של הורי."
ומה עושים עם כל הלולים הרבים שיש במושב?
"החקלאים שנשארו עושים את העבודה ומידי פעם מגיעים לכאן חקלאים. במקום שיישארו כאן 30 לולנים אז יש היום 4-5 לולנים שעושים את העבודה עבור כולם. כשיש לך בעלי חיים אתה לא יכול לעזוב, לי יש עיזים ואני חולב אותם מידי יום, עם בן דוד שלי, אחיין שלי ועוד שני תאילנדים שנשארו כאן. היו לי 17 תאילנדים ונותרו רק שניים, כל השאר ברחו. השניים שנשארו אני מנשק כל יום, פורס להם שטיח אדום כשהם באים לעבודה בבוקר וכשהם חוזרים לבית בלילה. באמת כל הכבוד להם."
אני מבין שאירגנתם פה הפגנה בשבוע שעבר?
"לא הייתה לנו ברירה. ראיתי ששום דבר לא זז, אז חסמנו את הכניסה ליישוב – לא הכנסנו אף אחד, לא ספקים, לא צבא, אחרי שהיינו 30 שעות בלי חשמל ברצף. עוד באותו יום הוא הגיעו ותיקנו את התקלה. עכשיו יש תוכנית להתקין גנרטורים שתיתן תשובה למקרה שזה יחזור על עצמו."
ומה מצב התושבים של המושב, מדברים על לחזור לגור כאן?
"כל עוד לא יהיה שינוי אני בספק. אומר לך דברים שאמר לי חבר מושב וותיק ומבוגר, איוב חתן, אבא של שלומי. הוא אמר לי: 'אם לא ירחיקו את המחבלים אני מוותר על הכל, על המשק, על המכסה, הכל. אם לא ירחיקו את המחבלים אני לא מחזיר לכאן את הילדים ואת הנכדים שלי' ומדובר באדם מבוגר שיש לו כבר נינים.
"אחת הבעיות שיש לנו פה 28 מגרשים ששוקו למשפחות צעירות עם ילדים וכבר עכשיו אתה רואה את חילוקי הדעות בתוך המשפחות – כן לחזור, לא לחזור, מדובר באנשים שהשקיעו את מיטב חסכונותיהם כדי לגור פה. מכל אלה, אולי 3-4 משפחות יישארו.
"אבל גם חברי המושב, שיש להם נחלות חוששים מאוד מהעתיד. אנשים אומרים שאם לא יהיה ביטחון הם מוותרים על המכסה, רק שלא ישחטו אותם בבית. אישתי נמצאת עכשיו זיכרון ובינתיים היא לא רוצה לחזור. ההורים בטבריה, האחים בנצרת – אנחנו פליטים בארץ שלנו. יש לנו כאן 76 משקים, עם 28 בתים קהילתיים ויש לנו בעתיד 50 מגרשים למכירה בהרחבה, אבל אלה שכבר נרשמו ביטלו את ההרשמה. בקיצור, המצב הוא בשלוש מילים: עצוב, עצוב, עצוב."
אז איך פותרים את המצב הזה?
תראה, זו לא בעיה של הצבא שאנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות, זה הפוליטיקאים שאם הם לא יקבלו החלטה, לפיה אנחנו לומדים לקח ממה שקרה בעוטף ומרחיקים אותם מהגדר, מרחיקים אותם מעבר לליטני, אז אם זה לא יקרה אין לנו מה לחפש בגליל. אמרה לי אישה לא מזמן: 'הפקירו אותנו' ואנשים פשוט מחכים לראות כיצד הממשלה תנהג."
יש לנו עבודה
איתן דוידי, יו"ר ועד מרגליות, אומר לי: "אנחנו בינתיים במושב. נכון שפינו אותנו אבל מה לעשות, יש לנו עבודה. אנחנו לא משאירים את הכל סתם ככה – זו בעייה. רוב התושבים שלנו התפנו אבל חוזרים מידי פעם כדי לאסוף ביצים, למלא את התערובות. העופות חייבים להמשיך לחיות.
"אנחנו יושבים 100 מטר מהגבול, מסוכן, כן אבל מה לעשות, אין לנו ברירה. רוב התושבים התפנו מהמושב ואנחנו הולכים וחוזרים, הולכים וחוזרים וככה אנחנו מתנהלים בינתיים."
מבין כל היישובים הסמוכים לגדר, מושב עבדון לא הוכר כישוב בסכנה, למרות שהוא נמצא ממש מול החיזבאללה, או כמו שאמר לי אחד התושבים: "אנחנו על הקשקש, אולי חסר לנו 100 מטר כדי להיות מוכרים."
במושב עבדון חיים כ-800 תושבים, והחקלאים מגדלים כמו ברוב יישוב הגדר לולים, מטעים ותיירות.
אופיר יקוטי, יו"ר מושב עבדון, מתפנה לשוחח איתי אחרי סידורים רבים שהיו לו: "המצב במרגליות כרגע הוא ששום דבר לא השתנה. אנחנו עדיין נמצאים תחת איום של טילי נ"ט ואצלנו לא פינו אנשים, לא הכירו בנו – אנחנו נמצאים בכינון ישיר מול החיזבאללה ולא נראה שיכירו בנו בעתיד.
"אין לי מושג למה לא מכירים בנו כישוב בסכנה. לקחו את כל הישובים סביבנו לבתי מלון ואותנו שכחו. לטיל נ"ט אין בעיה לעבור את ה-4 ק"מ, הטווח שלו לפחו 5 ק"מ, אז למה מחכים, שיקרה אסון?"
ומה עם התושבים במרגליות?
"חלקם עזבו וחזרו. אתה יודע שהם תושבים שורשיים, שיש להם כאן מטעים ולולים, הם לא יכולים לעזוב גם אם היו רוצים. מי יטפל בלולים? אז הגיעו לכאן קבוצה של מתנדבים לקטיף של אבוקדו, יש כאן חקלאים שיש להם כבשים, גדיים והמלטות ואין מי שיעזור להם.
"יש כאן משבר אמון מאוד מאוד גדול במדינה. ממה שאני שומע שיש לא מעט תושבים ששוקלים לעזוב, יש כאלה שחושבים על זה לעומק ואם לא יהיה שינוי וחיזבאללה ימשיך להיות לנו על הגדר אז לא מעט תושבים גם יעזבו. אני באופן אישי מחכה לראות מה יהיה המצב ואז נחליט מה עושים. אני בעיקר חושב על התושבים, דואג שיקבלו את כל הזכויות שמגיעות להם, יש כאן אנשים שמאוד מאוד קשה להם, כל התאילנדים עזבו ואין להם הכנסה. על תיירות בכלל אין מה לדבר. בהרחבה, שם המשפחות עם הילדים לא רוצים להישאר, לא רוצים לראות את המראות של העוטף בעוד אי אלו שנים."
יש עכשיו הפסקת אש.
"יש הפסקת אש, אז בואו נראה איך זה משפיע על האזור שלנו, ההיסטוריה של האזור הזה לא משתנה. ההפקרות נמשכת. יש פה מושב שהופקר. אל תטעה, פנינו להמון גורמים, לאלוף פיקוד צפון, צבא, למשרד הביטחון, אף אחד לא חזר אלינו ואין לנו הסבר למה. זה רק מוכיח שיש לנו ממשלה שעושה הכל כדי לא להכיר בנו.
"הקהילה שלנו מגובשת, אנחנו מאוד עוזרים אחד לשני וגם מאוד תומכים בחיילים ששוהים אצלנו, אם זה במקום לישון, בכביסות, ובטח באוכל. אנחנו שוקלים להפגים ועושים את המאבק בדחילו ורחימו כי אנחנו זוכרים שאנחנו נמצאים בתקופה של מלחמה."
ומה יהיה בעתיד?
"כרגע העתיד נראה רחוק. אני מטבעי בן אדם אופטימי אבל פה קשה לנו להיות אופטימיים, לקחו לאנשים בעבדון את התקווה. הרי מה זה חקלאי? זה בן אדם שחייב להיות אופטימי, בן אדם שאומר: 'שנה הבאה יהיה יותר טוב', חקלאות זה אופטימיות עם תכנית לעתיד, אבל כרגע אין לאף אחד תוכנית עבורנו."
