שלושה סיפורי נזיקין מהשטח ומי אחראי לנזק שנגרם?
"תאונת הזרעה" בבית אליהו
אחד (הוא התובע), הגיע לרפת שדה אליהו כדי להזריע פרה. לטענתו, כאשר ניסה להזריע את הפרה היא השתוללה והוא נפגע בזרוע ובכתפו. המוסד לביטוח לאומי הכיר בפגיעה כתאונת עבודה. בנוסף לתביעתו מהביטוח הלאומי, התובע דרש פיצויים גם מהמעסיקה שלו (חב' שיאון). זו האחרונה, כפרה בחבותה ושלחה "הודעת צד ג' לקיבוץ", שמשמעה שאם היא תמצא אחראית כי אז הקיבוץ יידרש לפצותה. הקיבוץ וגם שיאון טענו כי "התובע לא פעל בהתאם לכללים הנהוגים לפיהם היה עליו להמתין לליווי של נציג מהקיבוץ, ולוודא שהפרה קשורה בחלקה הקדמי בטרם יתקרב אליה". שיאון טענה שהקיבוץ אחראי לנזק שנגרם לתובע, שכן לדבריה "האחריות לקשירת הפרה קודם להזרעה הייתה על הקיבוץ, שהיה צריך למנוע את האפשרות להיכנס לרפת ללא ליווי, ולא דאג לקשירת הפרה, הגם שידע שהמזריע אמור להגיע לביצוע הזרעה".
מנגד, השיב הקיבוץ "שהתובע היה צריך להודיע על בואו, ולהמתין לליווי לפני שיחל בהזרעה ועל שיאון חלה האחריות לדאוג שהתובע יפעל לפי כללים אלו".
השופט מנחם (מריו) קליין מבית משפט השלום בתל אביב, הציע לצדדים עוד קודם שהחל הדיון להסכים כי הפיצוי שייפסק לתובע יתחלק ביניהם לפי "יחסי האחריות" ביניהם באופן ששיאון תישא בכדי 70 אחוזים מהנזק יחד עם חברת הביטוח שלה, ואילו הקיבוץ ביתרת 30 האחוזים. לאחר שהצדדים ימסרו את תגובתם לבית המשפט נדע מי אחראי יותר לכך שהפרה השתוללה והמזריע נחבל.
הכלב נשך את הפגוש
בבית משפט לתביעות קטנות בקריית שמונה כבר מזמן לא היה סיפור שכזה. אחת (היא – התובעת) נסעה ליד רפת כפר גלעדי. היא סיפרה שהבחינה בכלב שהיה ברפת, שהתפרץ לכביש. היא חששה לדרוס אותו, עצרה וניסתה להרחיק אותו. אולם, "הכלב של הרפת היה עקשן, קפץ על הרכב, נתלה עליו, נשך אותו וגרם לו נזק בפגוש האחורי משני הצדדים".
התובעת המשיכה בנסיעה ועצרה לאחר מספר מטרים, עד שיצא טרקטור מהרפת והבחור שנהג בו החזיר את הכלב לרפת. לדבריה, היא שוחחה עם מנהל הרפת שאמר שיתקן את הנזק. הדברים התגלגלו לתביעת פיצויים שהגישה התובעת כנגד הקיבוץ ומנהל הרפת, אליה צרפה את תמונת הכלב והנזק שנגרם לה.
הרשמת הבכירה עביר גבריס קבעה שעדות התובעת "הייתה ברורה, סדורה, קוהרנטית ולא נסתרה". נציג הקיבוץ אישר בדיון, אמרה הרשמת, כי הכלב שבתמונה שייך לרפת. משכך, היא פסקה שהקיבוץ ישלם לתובעת פיצוי של 3,500 שקלים.
החתול ושומר הלילה
השופטת ודאד יונס גנאים, מבית משפט השלום בעפולה, דנה בתביעת פיצויים לנזק-גוף, שהגיש התובע, כנגד קיבוץ נווה איתן (וחברת הביטוח שלו) וכן כנגד המעסיקה שלו.
מעשה שהיה כך היה. התובע עבד כשומר (מטעם חברת שמירה) בשער הכניסה של הקיבוץ, ולעת חשכה קרא לו הטבע לעשות את צרכיו. הוא סיפר שיצא "מעמדת השמירה", "דרך על חתול שהיה על הקורות שמתחת לדלת, איבד שיווי משקל ונפל".
הטענה "שהתובע נפל משום שדרך על החתול בחושך, לא קיבלה ביטוי במסמכים הרפואיים שצורפו לתביעה", אמרה השופטת. היא מצאה שבטופס לתשלום דמי פגיעה שהגיש התובע לביטוח הלאומי, תאר התובע את סיבת הנפילה: "החלקתי על המדרגות בדרך לעשות את הצרכים שלי. מתוך החשיכה קפץ עלי חתול רחוב, העט שלי החליק מהיד ונפל. דרכתי עליו והחלקתי".
משלא ידע התובע לתת הסבר מניח את הדעת לשוני בין הגרסאות, העדיפה השופטת את "גרסתו הראשונית של התובע, כפי שבאה לידי ביטוי במסמכים הרפואיים ושל המוסד לביטוח לאומי, שנערכו סמוך לאחר התאונה, על פני גרסתו המאוחרת של התובע שבכתב התביעה" (לפיה דרך ומעד על חתול שהיה בדרכו). עוד הוסיפה השופטת כי רק בבית המשפט התובע טען לראשונה, ש"התאונה התרחשה כי המנורה (פרוז'קטור) שהייתה אמורה להאיר את אזור החצר האחורית הייתה שרופה".
"התובע היה העד היחיד להתרחשות התאונה", תארה השופטת. "כאשר מדובר בעדות יחידה של מי שתובע, הדבר מחייב משנה זהירות עת באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו". היא התרשמה ש"עדות התובע אינה ראויה לאמון". התביעה הוגשה שש שנים לאחר התאונה, מבלי שהתובע הודיע לקיבוץ, בסמוך למועד התרחשות התאונה, כי הוא נפגע ובכוונתו להגיש תביעה. מסיבה זו לא ניתן היה לבדוק בזמן אמת את טענות התובע לגבי התאורה במקום או לצפות בסרטוני אבטחה.
השופטת הוסיפה כי גם אם התובע אכן "נפל משום שדרך על החתול בשעת חושך, בעת שיצא לעשות צרכיו בטבע", אין בכך להטיל אחריות על הקיבוץ או על המעסיקה של התובע, שכן מעל המבנה היו מספר פרוז'קטורים פעילים, הייתה תאורה בסמוך לעמדה ותאורת ניאון מעל דלת המבנה. כך-גם לא הייתה מניעה שהתובע יעשה את צרכיו בשירותים זמינים של מפעל שהיה סמוך לעמדת השמירה. התובע, הסבירה השופטת, "בחר לעשות את צרכיו בטבע בשעת לילה, וההיתקלות בחתול, היא מסוג הסיכונים הסבירים", שהיה על התובע לצפות אותם, ואין בכך כדי לקבוע שהקיבוץ התרשל.
לא קיימת, הדגישה השופטת, על הקיבוץ או על חברת השמירה חובה למנוע כל סיכון שהוא. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר קיימת חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע אותו. היתקלות בחתול בשעת חושך אינה מסוג הסיכונים הבלתי סבירים שיש להטיל על הקיבוץ חובה למנוע אותו, שהרי גם אם היו שלטי אזהרה או גידור איך הייתה נמנעת כניסת חתולים לאזור? תהתה השופטת.
עוד התייחסה השופטת לטענת התובע כי הקיבוץ התרשל בכך שלא הציב שירותים בתוך עמדת השמירה. אכן, הוסיפה השופטת, על המעסיק החובה לוודא קיומו של חדר שירותים במקום העבודה או בקרבתו אך "חוק שעות עבודה ומנוחה" לא קבע מה צריך להיות המרחק ממקום העבודה אל חדר השירותים שבקרבתו. מרחק של 100 מטר, כפי שהיה בין עמדת השמירה לחדר השירותים, הוא סביר, אמרה השופטת. היא דחתה את התביעה וחייבה את התובע לשלם 5,000 שקלים הוצאות המשפט.
