הקיבוצים לא גזלו אף דונם מעיירות הפיתוח

בישראל כ-4 מיליון דונם אדמה חקלאית בבעלות הציבור. כמחצית,  30,320 נחלות, בידי  הקיבוצים, המחצית השנייה, 32,368 נחלות, בידי המושבים. רוב המושבים הם מושבי עולים, שבהם רוב התושבים הם מזרחיים. יש  חבלי ארץ שלמים בני מאות אלפי דונמים, שבהם יש כמעט רק מושבי עולים!

הקיבוצים לא גזלו אף דונם : ב-24.8 דני גיגי, מנהל המחלקה הציבורית של "ארגון 121, מנוע לשינוי חברתי", פרסם ב"דה מרקר" כתבה שכותרתה "האסי הוא קצה הקרחון, כל הנחלים זורמים לים של אי שוויון".. טענתו  העיקרית:  "אנשי ניר דוד הם לא היחידים שגוזלים את המשאבים של הציבור והפשעים האלה של השתלטות על משאבי המדינה משקפים תופעה רחבה…  המועצות המקומיות, שבהן יש קיבוצים ומושבים, קיבלו מאות אלפי דונם של אדמה ואילו עיירות הפיתוח נכלאו בשטחים קטנים וצפופים …הקיבוצים והמושבים בנו ובונים גם כיום מרכזי תעסוקה, בתי אירוח, מבני תעשיה ומבנים למגורים על קרקעות מדינה שקיבלו בחינם והאוכלוסייה בעיירות הפיתוח 'נחנקת' בגלל צפיפות וחוסר יכולת להתפתח … מה  הפלא שהרשויות המקומיות נשארו במצב של עוני… בעוד  הקיבוצים והמושבים…. פורחים על חשבון ניצול של  המשאב  הציבורי היקר ביותר – הקרקע". גיגי מביא נתונים: "באופקים 28 אלף תושבים על עשרת אלפים  דונם ובמועצה האזורית "מרחבים" השכנה 13,000 תושבים על יותר מ-500 אלף דונם.

בשדרות כ-25,000 תושבים על 6300 דונם, וב"שער הנגב" כ-7,500 תושבים על 180 אלף דונם". גיגי אינו שוכח את בית שאן, שקיבוץ ניר דוד, בדרך פלא, גזל ממנה ב-1936 את האסי, שלוש עשרה שנים לפני שראשוני העולים התיישבו בה ב-1949: "…כ-18 אלף תושבים מצטופפים על 7,440 דונם, וב'עמק המעיינות' חיים כ-12  אלף תושבים על יותר מ-250  אלף דונם..  ולסיכום: "הנתון המדהים הוא שכ-8% מהאוכלוסייה… בישראל מחזיקים ב-86%  מהקרקע…".

מה בדיוק מדהים כאן? זה המצב הנורמלי והרצוי ברוב המדינות: רשויות אזוריות שבהן אוכלוסייה כפרית קטנה, שולטות מנהלית בשטחים חקלאיים גדולים ולעתים גם בשטחים פתוחים גדולים – מדבריות, יערות, רכסי הרים, שמורות טבע  ואגמים – כשרוב האוכלוסייה חיה בערים ששטחן קטן. טענות השווא של גיגי אינן חדשות. רבים, ובראשם עסקני הקיפוח המקצועיים מ"הקשת המזרחית" ומגופים דומים,  חוזרים בלי סוף  על השטות הזו במשך עשרות שנים, ואפילו שכנעו חלק ניכר מאזרחי המדינה שהטענה נכונה. היום, כשמישהו אומר "אדמות הקיבוצים", התגובה האוטומטית של רבים היא, ששוב מזכירים את העוול ההיסטורי הנורא שאין ספק  שהתרחש. אבל עלילת שווא היא עלילת שווא, גם כשחוזרים עליה בלי סוף ואפילו כשמאמינים בתום לב שהיא  נכונה.

התביעה להשוות את כמות הקרקע לחקלאי ולעירוני היא הזויה כמו תביעה להקצות שטחי קרקע שווים לשחקני טניס  שולחן, כדורגל וגולף. תביעה כזו, בשם "צדק חלוקתי" מסולף, אינה קיימת בשום מקום בעולם. אם  אזרחים בניו יורק הצפופה יתבעו בשם "הצדק החלוקתי" חלק שוויוני בקרקעות של חוואי טקסס, סביר שישלחו אותם לבדיקה. גם אין "קשת דמוקרטית רוסית" שדורשת ממעט התושבים בסיביר האינסופית להחזיר את שפע הקרקע ש"גזלו" לתושבי מוסקבה וסן פטרבורג ש"נחנקות" בצפיפות נוראית.

הקיבוצים לא גזלו אף דונם               

הדרך הנכונה  לבדוק האם חלוקת הקרקעות בישראל צודקת או מפלה, היא  להשוות נתונים ברי השוואה: הצפיפות בערים הוותיקות ובעיירות הפיתוח, וכמות הקרקע החקלאית למשפחה במושבי העולים, במושבים הוותיקים ובקיבוצים.

התוצאות יפתיעו רבים: בתל אביב 8,565 תושבים לקמ"ר, ברעננה  4,912 תושבים לקמ"ר, בבני ברק -25,512 תושבים לקמ"ר(!), ובנתניה  7,373  תושבים לקמ"ר. בבית שאן – 2,419 תושבים לקמ"ר, בשדרות 3,984 תושבים לקמ"ר ובאופקים 2,994 תושבים לקמ"ר. הצפיפות בתל אביב, למשל,  גדולה פי  3.54  מבבית שאן, פי 2.14  מבשדרות, ופי 2.86 מבאופקים. וראה זה פלא: בתל אביב ה"צפופה והחנוקה" יש די מקום להמון  עסקים ומשרדים, מוסדות ממשל, אתרי חינוך תרבות וספורט, מלונות, מסעדות  ואתרי בילוי ובידור שמשרתים ומפרנסים בכבוד לא רק את אזרחי העיר אלא גם מאות אלפי אזרחים מרחבי  המדינה שמגיעים אליה מדי יום, ועוד נותר בה מקום לפארק הירקון הענקי ולמגרשי התערוכה. ואשר למצבה הכלכלי של העיר – הלוואי על כל עיירות הפיתוח. כך הפכו טיעוניו של גיגי לאבק פורח: הצפיפות בעיירות הפיתוח היא הכי נמוכה במגזר העירוני.

יותר מזה: לא זו בלבד שהקיבוצים והמושבים לא גזלו קרקעות מעיירות הפיתוח.  המצב העובדתי הפוך: המועצות האזוריות השכנות, נתנו לעיירות הפיתוח ולערים אחרות  המון קרקעות.  שדרות קיבלה קרקעות מ"שער הנגב", אופקים מ"מרחבים", קריית שמונה מכפר גלעדי, קריית גת מ"יואב" ומ"שפיר", נתיבות מ"עזתה".  בשנים 2011- 2010 שר הפנים אלי ישי אישר העברת אלפי דונמים של אזורי תעשיה וקרקע לבנייה מקיבוץ רמת רחל לירושלים, מ"מטה אשר" לנהריה ולעכו, מ"עמק לוד" לאור יהודה, מ"מטה יהודה" לבית  שמש, רשימה חלקית מאד.

ומה במושבים ובקיבוצים? מאז הקמת המדינה השליטה הבלעדית בהקצאת קרקע חקלאית היא בידי הממשלה, שהקצתה "נחלות" שוות,  30 דונם למשפחה, לקיבוצים, מושבים ומושבי עולים. בישראל כ-4 מיליון דונם אדמה חקלאית בבעלות הציבור. כמחצית,  30,320 נחלות, בידי  הקיבוצים, המחצית השנייה, 32,368 נחלות, בידי המושבים. רוב המושבים הם מושבי עולים, שבהם רוב התושבים הם מזרחיים. יש  חבלי ארץ שלמים  בני מאות אלפי דונמים,  שבהם יש כמעט רק מושבי עולים! יוצא, שממשלות השמאל של המפא"יניקים, האשכנזים ה"פריבילגיים" והגזעניים,  הקצו למתיישבים מזרחיים בחינם כשליש מהקרקע החקלאית בישראל!  כך מתנפצת לרסיסים עוד עלילה שקרית עתיקה, מאד פופולרית ושימושית, של עסקני הקיפוח לדורותיהם.

ולסיכום: כשמציגים נתוני אמת מבוססים, ולא מדקלמים סיסמאות שקריות וחבוטות, מתברר שמקימי המדינה דבקו ב"צדק חלוקתי" וב"צדק עדתי". הם הקצו ברוחב יד קרקעות  לעיירות הפיתוח, והקצו  קרקעות על פי קריטריונים שוויוניים והוגנים לחלוצים עולי המזרח שהקימו המון מושבים ברחבי המדינה.                                          גם מתברר  שאף קיבוץ, מושב ומועצה אזורית לא "ביצעו פשעים", לא "גזלו" ולא "השתלטו" על אף דונם בשום עיירת פיתוח. להיפך: הם  העבירו שטחי קרקע גדולים לעיירות הפיתוח ולערים אחרות – וגם למושבי עולים. כדי לחלוק  על הטיעונים המנומקים שמובאים כאן, לא די בסיסמאות ריקות על "צדק חלוקתי" הזוי. יש להציג עובדות מוכחות, מי גזל ממי, מתי וכמה – או להתנצל על עלילות השווא.

לא שאין בישראל פערים אדירים. יש עוני נרחב, עמוק ומתמשך, גם ברוב עיירות הפיתוח. שיעור העוני בקרב המזרחיים עדיין גבוה מהממוצע. יש להיאבק בכל הכוח למען שוויון וצדק חלוקתי אמיתי, כזה שיעביר לשכבות החלשות את נכסי העושק האדירים של הטייקונים ששולטים במונופולים ובבנקים,  ולא אדמות חקלאיות שעיירות הפיתוח מקבלות מהישובים כשהן זקוקות לשטחים נוספים.  התנאי לניצחון במאבק הזה הוא שנבין ונפנים שכל הסיפורים על גזל הקרקעות שחנק את עיירות הפיתוח הם עלילות ושקרים שנועדו לסכסך בין מגזרי אוכלוסייה כדי להעלים ולהסוות את האשמים  האמיתיים במצוקה ובפערים.

ולאלה שרוצים לדעת, עכשיו ומיד, במי מדובר – קבלו רמז שהוא חידה: באמצע  שנות ה-70, בסוף עידן שלטון  השמאל "המפלה והמנצל", וכעשרים שנה  אחרי העליות ההמוניות, ישראל הייתה המדינה הכי שוויונית בעולם. ב-2020, 43 שנים אחרי שהימין עלה לשלטון ב-77, אותו ימין שמתיימר לשווא  לקדם את המזרחיים לשיוויון, להחזיר להם את כבודם הרמוס  ולפטור  אותם מהאפליה והניצול שממנה סבלו תחת שלטון השמאל, ישראל הפכה לאלופת עולם בפערים ובקיטוב כלכלי וחברתי בעולם המפותח.  אז מי קידם את המזרחיים ומי רק חייך אליהם חיוך מפתה כשדפק אותם חזק?  התשובה בגוף החידה.

ונחזור לאסי בניר  דוד: החוק מקנה לציבור זכות מעבר ורחצה רק בשני  פסי קרקע צרים לאורך הנחל שלא ניתן להקים עליהם אפילו חוף רחצה סביר. השימוש ההמוני בהם רק יגרום סבל רב ולא מוצדק לחברי הקיבוץ. כבר ב-1960 "הגזענים המרושעים" מניר דוד, העבירו לבעלות המדינה ולשימוש הציבור את הסחנה, גן השלושה, שהקיבוץ הקים וטיפח והיה בעליו החוקי. בעמק המעיינות וליד בית שאן יש המון  פארקים וחופי רחצה, יותר מברוב אזורי ישראל. ואת המאבק על האסי מובילה קבוצה קיצונית שהפגיעה בקיבוץ, ולא החתירה לצדק והרצון ליהנות  מרחצה באסי, היא מטרתה העיקרית, קבוצה שגם זוכה לייצוג-יתר מוטה בתקשורת.                                זה מזיק ומיותר מפני שראש העיריה ג'קי לוי ונציגי הקבוץ מסכימים  על  פתרון משמעותי ומועיל: הזרמת מי האסי ונחל חרוד לפארק נחלים, טבע ובילוי גדול שיוקם בבית שאן. כשייחתם הסכם כזה, יש לקוות שייפסקו ההסתה והעימותים והתלמידים, בבית שאן ובקיבוצים, ילמדו על החלוצים שבנו את עמק בית שאן והגנו עליו:  אנשי בית אלפא וחפציבה בשנות ה-20, מקימי ניר דוד וקיבוצי "חומה ומגדל" בשנות   ה-30, והעולים, שמיד אחרי הקמת המדינה התיישבו  בבית שאן, התגברו  על קשיי הסתגלות  קשים והתמודדו עם הפגזות ומחבלים.

כותב הגעה | עודד ליפשיץ

הרשמה לנחל האסי – כל הפרטים כאן