יבול שיא
הרפת והחלב
חוות מקנה דקל בנגב המערבי
13 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רעיית צאן, בקר וצריכת בשר בריא

אם אי פעם חשבתם שלרעות צאן זה לשבת בפנאן, להביט בכבשים ולנגן בחליל עם הרוח, כדאי שתשנו את דעתכם ומהר. ביקור בחוות הצאן והבקר של משפחת גלעד, ממושב דקל, הבהיר לי שרועה צאן זו עבודה קשה, בעיקר בקיץ הלוהט של הנגב אייל ואיתמר גלעד הסבירו לי איך מגדלים כבשים בעוטף עזה, ללא טיפול באנטיביוטיקה או בהורמונים ובתנאים הומניים, בשיטת "חי בריא” ומייצרים בשר שמסעדות הגורמה והשפים מחפשים
להיות נוקד זו עבודה קשה

כמו שנאמר כבר על ידי הנוקד המפורסם יעקב אבינו, שסיכם במשפט קצר את חייו של מגדל הצאן:
"ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיניי" (בראשית, ל').
אני יורד דרומה לכיוון המועצה האזורית אשכול וכמה קילומטרים לפני צומת מגן חותך ימינה, לכיוון הפרדסים, לחוות הצאן של משפחת גלעד, ממשיך בכביש מלא מהמורות ונעצר בגדר. שם אני נפגש עם אייל ואיתמר גלעד, האב והבן שמגדלים בחוות הצאן המשפחתית (כבשים), בקר, סוסים ואפילו עדר קטן
של אנטילופות ענק יפיפיות שהגיעו מדרום אפריקה. בפתח הדיר מקבלים את פנינו חבורת כלבי רועים קווקזים, שלא הייתי מעוניין לפגוש אותם לבד… מדובר בכלבי רועים ענקיים שכל אחד היה נרתע רק מלראות אותם, אך אלה הם העובדים האמיתיים של חוות גלעד – הם שמתרוצצים מידי יום במרעה ומשגיחים שכל הכבשים ילכו אחרי הרועה ולא יסטו מהכיוון שהרועה החליט עליו. אבל, שלא תחשבו שמגדל הכבשים (בעברית: נוקד) מסתלבט כל היום, העבודה בחוות גלעד קשה ואינה נגמרת לעולם. בעלי החיים זקוקים להשגחה והגנה24 שעות.
אייל גלעד (68), נשוי לרעיה, אביו של איתמר, איריס, מאיה ודפנה. לרעיה ולאייל 12 נכדים, כולם מתגוררים בעוטף עזה ונהנים מכל רגע.

אייל ואיתמר גלעד בדיר
ימים ראשונים

אייל, מייסד החווה, מספר לנו איך מגיע אדם מן השורה לגידול כבשים ובקר: "גרתי בשארם א-שייח' עד שנת 1982, שם עסקתי בהדרכה בבית ספר שדה "נעמה", כביולוג של רשות שמורות הטבע וכמפקח על הצלילה במפרץ אילת, מטעם מושל דרום סיני, תוך כדי השלמת עבודת התואר השני בביולוגיה ימית.
לקראת הפינוי, כשהבנו שאין ברירה, הבוס שלי ברשות שמורות הטבע, חיליק מגנוס ואנוכי, יצאנו לחפש מקום חדש להתיישב בו. עלינו משארם ולעת ערב, הגענו לאזור נחל הבשור וחיפשנו מקום ללילה. נזכרנו כי באזור התיישב חבר ותיק שהחל לגדל יענים במקום, העברנו אצלו את הלילה ובבוקר, נגלה לפנינו השטח המדהים של נחל הבשור בחורף. ירוק ושונה מאוד משארם א-שייח' המדברית.

לאחר שחזרנו לביתנו בשארם א-שייח' גמלה בראשינו החלטה, לבקש ממוסדות המדינה הרלוונטיים, להקים חווה חקלאית במקום, לא ידענו אפילו איזה חווה ברצוננו להקים. כעבור שנתיים, ב-1984, כשגרנו כבר במושב דקל שהיינו בין מקימיו והיינו עסוקים בחקלאות עד מעל לראשינו, קיבלנו מכתב לאקוני ממשרד החקלאות ובו נאמר, פחות או יותר ש: "ועדת ההשכרות קיבלה את בקשתכם להקמת חווה לגידול צאן בנחל הבשור. עליכם לעלות על השטח תוך שלושה חודשים או שהזכאות תעבור לאחר." כיום אנו יודעים שלא היה שום 'אחר' והמדינה הייתה זקוקה ליישב את השטח, כדי למנוע השתלטות שכבר החלה. חבל שהיום 'אחרי שהכושי עשה את שלו', אותם גופים מערימים עלינו קשיים.

בתקופה הראשונה היה ממש קשה. את הימים הראשונים העברנו בשינה על הרצפה וכשהחלו הגשמים סחבנו מהמושב קרוואן עזוב ובמסע הרפתקאות העברנו אותו לשטח שישמש כמקום לינה. את הכבשים הוצאנו לנחל לשתות מים, לעצמנו היינו מביאים מים במיכל רתום לטרקטור ממרחק של למעלה משני קילומטרים"
את כל השחת להזנה מגדלים לבד

“המכתב הזה נפל עלינו כרעם ביום בהיר, בחיים שלנו לא גידלנו כבשים, היינו עסוקים בדברים אחרים. משרד החקלאות הודיע שהם רוצים עדר מינימלי בן 300 ראש, להתחלת החווה. לנו לא היה אז כסף, זו הייתה תחילת הדרך והמעבר מסיני לנגב גבה מאיתנו מחיר – מי שפונה משארם לא קיבל פיצויים משמעותיים.

הסתובבנו כמעט בכל הארץ, בחיפושים אחר עדר צאן ולאחר כחודשיים משוגעים ומייגעים, שבהם גם תחזקנו את המשקים הפרטיים שלנו וגם ניסינו להגשים את חלום החווה, מצאנו ביבנאל משפחה שרוצה למכור את עדר הכבשים לבשר שלה ולהחליף אותו לעדר חלב. להגיד לך שידענו מה אנחנו קונים, זה לא! היום, אם אני מסתכל על כבשה אני יודע בדיוק מה היא שווה. אז, עמדנו שם, ראינו ארבע רגליים, אוזניים, גוף שנראה כמו כבשה… לעזרה, הבאנו את מרכז הדיר של שדה בוקר, שהוא גם לא היה מומחה גדול. הוא אמר לנו – 'את זה תיקחו, את זה לא', אבל בשורה התחתונה קיבלנו הרבה זבל בתוך העדר – עשינו מסע ארוך ומייגע עם שבע משאיות עמוסות בכבשים מיבנאל לכאן, כאשר כל פעם עצרנו ובדקנו שכל הכבשים עומדות וחיות. לעת ערב הגענו לאזור שהוגדר לנו כשטח החווה, בחרנו מקום בתוך חורשה בשטח ליד הנחל, גידרנו בין העצים מכלאה לכבשים. וכך זה התחיל…"

חוות מקנה דקל בנגב המערבי
המערב הפרוע

“בתקופה הראשונה היה ממש קשה. את הימים הראשונים העברנו בשינה על הרצפה וכשהחלו הגשמים סחבנו מהמושב, קרוואן עזוב, ובמסע הרפתקאות העברנו אותו לשטח שישמש כמקום לינה. את הכבשים הוצאנו לנחל לשתות מים, לעצמנו היינו מביאים מים במיכל רתום לטרקטור, ממרחק של למעלה משני קילומטרים. היינו מתחלקים למשמרות בחווה, כדי לא להזניח את המשקים הפרטיים שלנו שתפקדו באופן מלא, בגידול ירקות ופרחים, מצב שהטיל עול עבודה כבד על נשותינו וילדינו הקטנים. שנתיים ראשונות, עד שהקמנו את מבני החווה על גבעה במרכז השטח, חיינו עם מנורות נפט למאור ופרימוס נפט לבישול וכמובן, ללא טלוויזיה, פייסבוק, וואטסאפ וסנאפצ'ט… באותם הימים האזור היה שונה לגמרי, כל מה שאתה רואה פה, הפרדסים והשדות לא היו קיימים, רק שטח פראי. ללא דרך, ללא חשמל, ללא גדר ולא חיבור למים.

שואלים אותי מה אתה עושה כל היום בחווה – והתשובה היא שאני מחפש מי יהיה חולה מחר. זה כמו לגדל 2,000 ילדים שלא יכולים לדבר ולהגיד 'אני לא מרגיש טוב', צריך להסתכל מי מראה סימנים של אי-נוחות ומחר כבר יהיה חולה. טיפול בזמן חוסך טיפול מסובך ויקר אחר כך"

“הבדואים משבט אבו רביע שגרו כאן, וזו הייתה כביכול אדמת אבותיהם, עוד מלפני מוחמד, לא ראו בעין יפה את ה'יהודים' שפתאום משתלטים להם על השטח, מה שגרם לחיכוכים כמקובל במערב הפרוע – חותכים גדרות, שורפים, הולכים מכות, יורים, אז עוד זה היה אפשרי. זו הייתה מלחמה אמיתית. בסוף, הם הבינו שאנחנו יריבים קשים והגענו לפשרה. הם נשארו בשטח שלהם שקיבלו בזמנו מהמדינה והפסיקו לפלוש לשטח שלנו. עכשיו יושב על השטח מישהו אחר, בחור בדואי נחמד מאזור ליד רהט, משבט על-זיידנה, יש בינינו יחסים טובים – הוא שומר עלינו ואנחנו שומרים עליו ומסייעים אחד לשני”.

אני לא בקיא בצאן. אני רק יודע שיש זן טוב שנקרא אווסי.

אייל: "אווסי זה הזן המסורתי שגידלו הבדואים בארץ ישראל מאז ומתמיד והיתרון היחיד שלו זה שהוא לא מת, גם אם לא מטפלים בו. כלומר בגדול, הוא עמיד בחום הארצישראלי. חוץ מזה אין לו שום יתרון. כיום, גם העדרים של הבדואים השתנו, הם מגדלים פחות את האווסי ויותר גזעים מוכלאים. היום במקום שיהיו למגדל 1,000 כבשים שמביאות 300 טלאים, יש לו 500 כבשים שמביאות 700 טלאים. כלומר, ויתרו על מספר הכבשים הגבוה ו'המכובד', לטובת מספר טלאים גבוה.
לנו היה עדר של כבשי מרינו, שהוא ידוע כטוב לבשר וטוב לצמר ובמשך שנים, גידלנו את המרינו. באיזשהו שלב שמעתי על כבש שנקרא 'שרולה', לאחר לימוד ובדיקה, הבנתי שיש כאן אפשרות לשיבוח גזע הכבשים שלי. יצרתי קשר עם רכז הגידול של גזע השרולה בצרפת והתחלתי בתהליך של רכישת גרעין רבייה של כבשים מגזע השרולה. באותה תקופה, השירותים הווטרינריים כלל לא אישרו להביא לארץ כבשים מחו"ל לטיפוח העדר המקומי. קבלת אישור הייבוא והעמידה בתנאים הווטרינריים שהציבו השירותים הווטרינריים, ארכו כשנה וחצי.
ההחלטה להביא את זן השרולה הייתה החלטה כלכלית מוצלחת. לא לחינם זן השרולה נחשב היום לכבש הבשר הכי משובח באירופה. גם הכלאתו עם כבשי המרינו שלנו הייתה הצלחה."

המכלאות שלנו הן מכלאות גדולות, כי אנחנו מאמינים שאם בעל החיים יהיה מבסוט גם אנחנו נרוויח מזה. יש לו 5-4 חודשים לחיות אז בזמן הקצר הזה שיהיה מבסוט הכי שאפשר. עיצבנו את המכלאות עם עצים וגבעות, שיהיה להם כיף ואיפה לשחק״
מה זה קטע שיווקי עכשיו?

אייל: "לא, לא, לא. הצרפתים הם עם רציני כשזה מגיע לאוכל, הם רוצים לדעת בדיוק את מה הם אוכלים. פעמיים בשנה הם עושים תחרות ארצית, בין ששת הגזעים השונים, שיש להם בצרפת. משרד החקלאות הצרפתי מנהל את התחרות ובודק את הפרמטרים, לגבי איכות הבשר לעקרת הבית, אחוזי הטבחה, יחס שריר לעצם, כמויות סידן, מינרלים וכו'. בצרפת זה לא כמו בישראל. שם יש מחיר דיפרנציאלי לכל כבש וכבש, לכל בשר ובשר, וזה יכול להגיע אפילו להפרש של חצי יורו לקילו במחיר. בחרתי בשרולה כי היא כבשה שמתאימה לבשר. יש כבשים שמתאימות לייצור חלב ויש כבשים שמייצרות צמר איכותי יותר. שרולה היא כבשה שטופחה לייצור בשר. בחבל שרולה המגדלים עוסקים בשיבוח גזע השרולה כבר למעלה מ-400 שנה. מה שלא הספקתי ללמוד – הילדים של הרועים הצרפתים כבר יודעים…

קיבלתי אישור להביא לארץ 40 ראש כבשים. רכז גידול גזע השרולה הצרפתי הודיע: 'נכין לך בדיקות וטרינריות לפי מה שמדינת ישראל דורשת ל-80 ראש ותוכל לבחור מביניהם, עלות הבדיקות היא 90 יורו לכבש ויש לשלם בעבורן שלושה חודשים מראש', וכך עשיתי. לאחר מספר חודשים בישר לי רכז הגידול שהכבשים מוכנות, תיאמתי תאריכים לטיסה, הצטרף אלי חבר מעין כמונים שאוהב לנהוג ומדבר צרפתית, וטסנו לליאז' שבבלגיה במטוס תובלה של ק.א.ל ומשם גמענו את 700 הקילומטרים לעיירה היפיפייה והציורית 'שרולה'. שם קיבל אותנו בלבביות, רכז הגידול, שיכן אותנו במלון, הציג בפנינו את המסעדה שבה נאכל בחינם וקבענו להיפגש בעוד יומיים.

עברו יומיים ונסענו למקום שבו מתבצעות מכירות בעלי החיים. הגיעו 16 מגדלים שונים וכל אחד הביא את הכבשים עם האישורים שלו. כל תהליך הפריקה והכנסת הכבשים כבשים אוכלות בטטות למכלאה והאופן שבו עבדו המגדלים יחד הדהים אותי. אצלנו בארץ זה היה נגמר בצעקות ודם. התחלתי בתהליך בחירה של 40 כבשים מתוך כלל הכבשים שהיו ולקראת הסוף היה קשה לבחור. הצרפתים הביטו בישראלי הלבנטיני האובד עצות משועשעים. ניגש אליי רכז הגידול ואמר: 'לא עמדנו במכסה שהבטחנו לך, יש כאן רק 78 ראש, תבחר עוד שתיים שאותן אנו נותנים לך בחינם' – זה צרפתים

כבשים אוכלות בטטות
אז הגעתם לנתב"ג עם הכבשים ו…

אייל: "בצרפת הכל היה מתוקתק, נחתנו בנתב"ג והגענו למעוז הטמטום הבירוקרטי, מראש קבענו עם הווטרינר המחוזי שהכבשים יעברו הסגר אצלנו במשק בדקל, רחוק מכל מקום, כיוון שאינן מחוסנות כנגד המחלות שיש בארץ וכבר הכנו להם שטח מגודר שבו ישהו בהסגר. בנוסף, אישרו לנו להעביר אותן במשאית של חצץ ולא במשאית של העברת בעלי חיים, כי הרצפה שם מלאה בחיידקים ומחלות של הבהמות מהארץ ובמשאית חצץ אין זיהום של בעלי חיים.

המראנו מצרפת ביום של 15 מעלות ונחתנו בארץ ביום של 35 מעלות. כל הכבשים הצרפתיות היו מעולפות מהחום. הבאנו את המשאית ומגיע בחור ואומר לנו: אני הווטרינר של שדה התעופה, 'אתם לא מעמיסים אותן על המשאית הזאת'. אמרנו לו שסיכמנו עם הווטרינר המחוזי והוא יכול להתקשר אלי., בלית ברירה הבאנו משאית לבע"ח, נסענו לדקל, פרקנו אותן ותודה לאל כולם הגיעו בשלום”.

ואיך הן הסתדרו בארץ, בנגב?

אייל: "בהתחלה היה להם משבר קליטה מאוד גדול. הן צלחו את ההסגר אבל שנה שלמה הן כלל לא נכנסו להיריון. בהמשך, זכרי השרולה כן הרביעו את עדר הכבשים המקורי שלנו וקיבלנו טלאים חצי שרולה חצי מרינו – ומלכתחילה זו הייתה הכוונה. אי אפשר לגדל שרולה טהור כל השנה במרעה בנגב החם – השרולה מפונקות ולא בנויות לאקלים בארץ. עדר השרולה הטהור יוצא למרעה רק בחורף ובתחילת האביב. לאחר מכן, אנחנו מגדלים אותו במכלאה מוצלת ומאווררת בדיר. אנחנו שומרים על גרעין הרבייה הטהור של גזע השרולה בנפרד משאר העדר. בכללי, העדר שלנו עלה בניצולת המזון, בקצב הגידול, בוולדנות ובאיכות הבשר שאנחנו מוכרים”.

כמה זמן חיה כבשה?

איתמר (40, נשוי+4 ילדים): "אצלנו, כיוון שאנחנו מגדלים אותן אינטנסיבי לבשר ומאחר וזו חווה שאמורה להיות רווחית, אנחנו מנסים להפיק מכל רחלה (כבשה) את המקסימום שהיא יכולה לתת, מבלי לפגוע באושרה ובבריאותה. אצלנו גיל ממוצע של רחלה הוא כ-7 עד 8 שנים, בתנאי מעבדה היא יכולה להגיע גם לגיל של 12 שנים."
אייל: "קודם כל לגדל בעלי חיים זו אחריות גדולה, אתה אחראי לבריאותן ולשלומן של כ-2,000 בעלי חיים. שואלים אותי מה אתה עושה כל היום בחווה – והתשובה היא שאני מחפש מי יהיה חולה מחר. זה כמו לגדל 2,000 ילדים שלא יכולים לדבר ולהגיד 'אני לא מרגיש טוב', צריך להסתכל מי מראה סימנים של אי-נוחות ומחר כבר יהיה חולה. טיפול בזמן חוסך טיפול מסובך ויקר אחר כך.

אנחנו מתייחסים אליהן בצורה הכי טובה שיכולה להיות, שיהיה להן את האוכל הכי טוב, את התנאים הכי טובים, אבל אתה מנסה לקצר להן את התקופה שהן לא בהיריון, לדחוף אותן להביא יותר תאומים מאשר בודדים, כל הדברים האלה הם לא טבעיים ויש לזה השפעה על אורך החיים. מה שטוב בשרולה שהוולדנות שלהן טובה, בערך בין 1.7 ל-1.9 להמלטה, תלוי אם זה בקיץ או בחורף, כל מחזור המלטות אנחנו בודקים את הממוצעים."

טוב, נכון שלרעות כבשים זו העבודה הכי משעממת בעולם, שנקשר לה איזו הילה רומנטית-כנענית משהו?

איתמר: "בשלושה ימים ראשונים זה אולי רומנטי… בא נגיד שבאביב זה עוד יכול להיות נחמד, אבל בקיץ זו קריעה, זה זבובים, חום, אבק, זיעה, מאמץ עצום ומה לא… ובחורף רוח גשם וקור עז ללא מחסה במרעה."

אייל: "זו עבודה קשה! אתה הולך, יום אחרי יום, בקיץ ובחורף עם העדר, וזה הרבה ללכת – אתה הולך לדעתי כ-8 ק"מ ביום ואם לא היו לך את הכלבים, היית הולך 30 ק"מ ביום… הכלבים עושים את רוב העבודה. בקיץ אנחנו מוציאים את הכבשים מזריחה עד 10 בבוקר, אחר כך כבר חם מידי והכבשים לא אוכלות. אז אנחנו מחזירים אותן לדיר, לשתות ולנוח בצל ואחר הצהריים אנחנו מוציאים אותן שוב, עד כחצי שעה לפני השקיעה, שיהיה לנו זמן לטפל בכל הבעיות שהתגלו בזמן המרעה."

איתמר: "אתה כל הזמן הולך, היום אתה בחלקה הזאת, מחר אתה שם ומחרתיים אתה בחלקה ההיא, אתה כל הזמן נע ונד. בעיקרון החווה שלנו מחולקת לשש חלקות רעייה שונות ואנחנו רועים בכל חלקה עד לניצול של 80 אחוז, כדי להשאיר מספיק זרעים לשנה הבאה. אנחנו מתכוונים להישאר כאן לעוד שנים רבות וחייבים לשמור על המשכיות המרעה."

אייל: "אתה כל הזמן בעירנות משגיח על העדר, שלא ייכנס לשטחי זרים או יתפצל. למשל, אם עדר מתפצל, כל קבוצת כבשים בטוחה שהיא בעדר שלה והולכת לכיוונים שונים. אתה אולי רואה את רוב העדר, אבל יכול להיות שמאחורי הגבעה יש קבוצה קטנה של 40 כבשים, שכולן חושבות שהן בעדר וממשיכות הלאה. רוב הסיכויים שבסוף של דבר, הן תגענה הביתה אבל זה בלגן ומסוכן, לא חסרים פה טורפים וגנבים."

הפרות עם פר הרבעה בשטח
ומה עם הבקר?

עד לשנת 1995 גידלה החווה רק כבשים. "בשלב מסוים," מספר אייל, "אמרתי שיש לנו את השטח של הנחל שמלא בקני סוף ונחשב לשטח מרעה, אבל הכבשים אינן יכולות לנצל אותו, כי הן לא יכולות להיכנס לשם. הקנים מסתירים לכבשים את חברותיהן והן לא מסוגלות ללכת בלי לראות את שאר העדר, הן נכנסות לפאניקה.
באתי לרכז רשות המרעה באזור והצעתי לו שנכניס פרות שחותכות סוף. הוא אמר לי, 'זה רעיון, נחשוב על זה'. עשו ישיבה ואישרו לי להכניס עדר בקר לנחל. הרעיון המקורי היה שהעדר הקטן 30-25 פרות ירעה בערוץ הנחל, יפתח אותו לכבשים וככה זה באמת התחיל. מאז העדר גדל ל-178 פרות ובעצם לסוף יכולת הרעיה של השטח הזה”.

ומה זה "חי בריא”?

בחרתי לכתוב על החווה של אייל ואיתמר גלעד, בגלל צורת הגידול המיוחדת של בעלי החיים.
איתמר: "לפני 6-5 שנים הגיעה לכאן בחורה בשם לימור אברבוך, שהסבירה לי שברצונה למתג תוצרת של מגדלי בקר וצאן מהארץ ולהכניס שקיפות למזון של הצרכן."

אייל: "נכחתי פעם באיזה הרצאה שהיא נתנה, בכנס של מגדלי הצאן ברמת הנדיב, שמעתי את דבריה ואמרתי לעצמי שהרעיון מתאים לי – והצעתי לה לבקר בחווה."
איתמר: "היתרון במיתוג הוא להבדיל את המותג, בכך שהצרכן ידע שבעל החיים נולד וגודל בארץ, בתנאים המקובלים באירופה מבחינת רווחת בעלי החיים, הימנעות משימוש באנטיביוטיקה ובהורמונים במשך הגידול. לימור עבדה בצרפת ובשוויץ כמה שנים ואז חזרה, בשאיפה להכניס משקים למיזם מיתוג הבשר של 'חי בריא'.
“היא הגיעה ואמרה לי: 'אני 'חי בריא' שזו שיטת גידול ייחודית. האמת שבהתחלה די בזתי לרעיון ואמרתי לה ש'רוב הסיכויים שלא הייתי הולך איתך בדרך הזאת'. אבל היא עשתה פה סיור, ראתה איך אנחנו מגדלים והכירה את הדברים ואז היא ישבה איתנו ואמרה: 'אני מסתובבת בהמון משקים בארץ ואתה המשק הראשון שמגדל הכי קרוב לשיטת 'חי בריא' ולא תזדקק לשינויים משמעותיים.'

“האמת היא שכבר לפני כן לא היינו משתמשים באנטיביוטיקה, כי חבל לחסן את כל 200 הטלאים, אם רק ארבעה מהם יהיו חולים בסוף. כעיקרון, אנחנו לא נותנים למניעה ורק מי שחולה אנחנו מטפלים בו וגם השתדלנו לטפל בטלאים בדברים טבעיים, כמו אבקת תמרים ועוד, במקום באנטיביוטיקה.

המכלאות שלנו הן מכלאות גדולות, כי אנחנו מאמינים שאם בעל החיים יהיה מבסוט גם אנחנו נרוויח מזה. יש לו 4-5 חודשים לחיות אז בזמן הקצר הזה שיהיה מבסוט הכי שאפשר. עיצבנו את המכלאות עם עצים וגבעות, שיהיה להם כיף ואיפה לשחק. לימור באה לפה ואמרה: 'שמע, זה בדיוק מה שאני מחפשת, אתם בעצם חווה של 'חי בריא' – בוא נתחיל לעבוד.
כך זה התחיל ומאז, אנחנו עובדים לפי ספר התקנים של 'חי בריא', ששומר על יחס הוגן כלפי בעל החיים ויש חוקים לכל דבר שיש לנהוג לפיהם. למשל, לא לגרום לכאבים מיותרים לבעל החיים באמצעות מעשים, כמו הורדת קרניים וסימון העדר על ידי כוויות, השימוש ב'שוקרים' אסור לחלוטין. אסור להפריד כעבור זמן קצר את הטלה מהאם, המכלאות מרווחות ועוד.

בהתחלה השיווק היה קשה, כי לימור התקשתה באיתור לקוחות המעוניינים לשלם יותר עבור בשר איכותי. בפעם הראשונה שלחנו בשר ל-12 מסעדות ברחבי הארץ, במהלך אותו שבוע קיבלתי 12 טלפונים מ-12 המסעדות שאמרו לי: 'שמע, בחיים לא אכלנו בשר טלה טעים כל כך, סחורה מדהימה, כל הכבוד'. ראינו שאנשים מתלהבים וכך התחלנו, לאט, לאט.
מאז הביקוש עלה ואנחנו מוכרים היום למסעדות שפים בכל רחבי הארץ. אנחנו משק הצאן הראשון שנכנס ל'חי בריא' ומ-2014 אנחנו משק הצאן היחיד בארץ שמשווקים למסעדות ושפים מ'חי בריא'. למשל, אייל שני קונה בשר טלה רק מהחווה שלנו. כיום מגדלי בקר נוספים, מרמת הגולן, נכנסו לעבודה על פי 'חי בריא'.
ל'חי בריא' יש אתר אינטרנט בשם -haibari, שבו ניתן למצוא את כל הפרטים והיכן ניתן לרכוש בשר ישראלי איכותי ובריא. לרוב אוכלי הבשר בארץ אין כל מושג מה הם אוכלים, מאין בדיוק הגיע הבשר ומה הוסף לו בדרך, כדי שיראה יפה”.

איך מגדלים כבשים ובקר תחת רעמי הרקטות, הפיצוצים והתותחים בעוטף עזה?

מתברר שהדי הפיצוצים והיריות מכיוון הרצועה, כמעט ואינם משפיעים על הבקר והכבשים. לדברי אייל ואיתמר, "רק בפעמים שבהן נפרסו תותחי צה"ל בשטח החווה והפגיזו את מעוזי החמאס, הפגזה שגרמה לכל קירות הדירים לרעוד בחווה ויצר טראומה זמנית לכבשים ולפרות. התותחנים ישבו כאן ממש בתוך החורשה על שטח המרעה. בתקופות האלה הייתה ירידה משמעותית בילודה, זה פגע בסינכרון ההורמונלי ושיבש את מחזורי הרבייה, מאחר והנזק הכלכלי במקרים כאלה קשה להוכחה, גם פיצוי לא קיבלנו. אנחנו משפחה חזקה למרות הקושי, שמחים בעמלינו וגאים בפועלינו."

אייל, אתה חקלאי ותיק, מה אתה חושב על מצב החקלאות היום?

אייל: "תראה, אני עדיין חקלאי, מה שאומר שאם אני עדיין חקלאי סימן שאני לא חושב על מצב החקלאות. הדבר היחיד שאני יכול להגיד זה שמי שפותח את הייבוא – הורס את החקלאות ואת המגזר הייצרני בארץ.
אני רוצה לציין שבנושא הספציפי של פתיחת יבוא בעלי החיים, הבעיה היא לא התחרות במחיר, אלא הרס הענף בייבוא שוטף של מחלות מכל העולם. מדינת ישראל הייתה נקייה ממרבית מחלות בעלי החיים הקיימות באזור, וזאת הודות למדיניות חיסון מסודר והדוק שנעשה על ידי השירות הווטרינרי. שינוי המדיניות של השירות הווטרינרי, בעקבות ההנחיה 'לאפשר יבוא בכל מחיר', מאפשרת הכנסת צאן ובקר מכל העולם, ללא כל פיקוח ובניגוד לתקנות, שהשירות הווטרינרי בעצמו קבע לעצמו. על ידי כך, יש חידוש קבוע של מחלות המגיעות מכל העולם, לחלק ממחלות אלו אין אפילו חיסון זמין בארץ. מצד שני, השירות הווטרינרי צמצם מאוד את ההשקעה בחיסון ופיקוח על בריאות בעלי החיים המצויים בארץ בכל רגע.
“האשמים ביודעין: כחלון וביבי, שר החקלאות ובעיקר מנהל השירות הווטרינרי לשעבר, שאמור היה להתנגד לפתיחת פתח כה מסוכן וגדול לחיסול הענף. ביודעין: בפני כל האנשים שהזכרתי הועלתה הבעיה פעמים רבות, הן בעל פה והן בכתב. הם בחרו להקריב את ענף גידול הבקר והצאן על מזבחו של האל החדש 'יוקר המחייה'."

חי בריא

יוזמה חדשה בשם "חי בריא" נוסדה לפני כ-4- 5שנים שביקשה לספק מעין "תעודת כשרות" קבועה ופרטית לגידולי בשר מקומי, כזו המתייחסת גם לשיווק תוצרת נטולת אנטיביוטיקה מניעתית או הורמונים, וגם לשמירה על רווחת בעלי החיים במהלך הגידול. תו התקן הוולונטרי מפוקח ע"י חברת תקנים ישראלית, תוך מחויבות לשמירה על תקנים בין-לאומיים, כולל מעקב גנטי אחר המזון. המשקים שקיבלו על עצמם את התקן, ועמדו בכל הדרישות המחמירות, התבקשו לשלם סכום שנתי קבוע בעבור הבקרה למפעילי התקן, כשהפיקוח בפועל כאמור, נעשה על ידי גופי בקרה חיצוניים. נכון לעכשיו הפיקוח מבוצע ע"י חברת התקינה "אגריאור".

מאחורי היוזמה עומדת לימור אברבוך, המייסדת והמנכ"לית. לדברי אברבוך: "תקני חי בריא הם תקנים וולונטריים מהמחמירים ביותר. הם מקיפים וכוללים עשרות דרישות, שמטרתן להבטיח כי גידול חיות המשק נעשה באופן שתורם לבריאות ולרווחת בעלי החיים ולבריאות הציבור, מבוססים על תקינה בין-לאומית ועברו את ההתאמות הנדרשות למציאות המקומית בשיתוף פעולה עם מדענים, חוקרים, וטרינרים ומגדלים. התקנים מתייחסים לכל ההיבטים במחזור החיים של כל מין של בעל חיים: מהמלטה עד שחיטה, כולל איסור שימוש באנטיביוטיקה ברמה המניעתית, תזונה נאותה שאינה כוללת חלבון מהחי (כדוגמת זבל עופות), איסור על החזקת בעלי החיים בבידוד, קביעת גיל גמילה מינימלי, הגבלת זמן ההובלה של בעלי חיים למקסימום של 4 שעות, חיוב התקנת טלוויזיה במעגל סגור בבית המטבחיים ועוד."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

במושב ארבל החלו בחגיגות לציון 70 שנה לעליה לקרקע. כבר אין הרבה חקלאים בארבל אבל כל אדמותיו (4,000 דונם) מעובדות. נפגשנו עם יורם ברודבקה, חקלאי וותיק ששני בניו ממשיכים לעבוד איתו במשק. יורם: "מעולם
10 דק' קריאה
מעת לעת משתנים תעריפי המים, תמיד כדאי להתעדכן במחירים האחרונים באתר רשות המים בכתובת הבאה: http://www.water.gov.il פירוט התעריפים בטבלאות מייצג תעריף כולל לצרכן, ואינו מחליף את הפירוט הנדרש מהספק בהודעת החיוב. בטבלאות התעריפים מוצגים
2 דק' קריאה
ביצועי פרות חלב שניזונו במנות המכילות חציר או תחמיץ חיטה – סיכום שני מחקרים שהוצגו בכנס המדעי 2006 לא התקבל הבדל משמעותי בביצועים בין האבסת חציר ותחמיץ צמח החיטה שנקצר באותו מועד להכנת שחת
4 דק' קריאה
"לעצור את החרם הפלסטיני על החקלאות הישראלית." "איך יכול להיות שהרשות הפלסטינית סוגרת את המעברים לסחורות ישראליות וממשלת ישראל שותקת"? עשרות חקלאים עלו בתאריך  10.10.19 בשיירת טנדרים ומשאיות לירושלים לכיוון ביתו של ראש הממשלה.
1 דק' קריאה

כתבות נוספות

דילוג לתוכן