שיבולת דגן סוגרת שעריה

מפעל למיחזור חומרי לוואי מורכבים

הצטערנו לשמוע שחברת פינוי פסולות וייצור חומרי לוואי לרפת סוגרת את הפעילות המרכזית של מפעלה בקיבוץ מרחביה. תלונות על מטרדי ריח לתושבים בסביבה הביאו את הרשויות להציק שוב ושוב עד שעדי כהן הבעלים, החליט לרדת מהעניין…

רפת מרחביה הייתה רפת מצטיינת עם מכון חליבה מסתובב וסככות מרווחות לפרות. בתחילת הרפורמה החליטו בקיבוץ להעביר אותה לשותפות עם קיבוץ יפעת ופינו את כל השטח, שעבר לתפעולו של עמיחי כהן היזם מכפר תבור…

הגעתי לשם, למשרדי הרפת הישנים במכון החליבה, לפגוש את עדי כהן הבן..

זה לא מסוג המפגשים השמחים, לבוא לשמוע ולסקר – כן, עצוב לשמוע שמפעל חיים של "ע.כ. שיבולת דגן" במרחביה, סוגר שעריו בגלל מגוון סיבות שעיקרן הצקות של הרשויות בגין ריחות מטרידים לתושבים, שבנו את ביתם בעשורים האחרונים, יותר ויותר קרוב למפעל.

אנחנו מכירים שנים רבות וכך הגעתי למשרד המעוצב של עדי כהן לקיים שיחה ארוכה של חבל…

ההתחלה של אבא עמיחי

עדי מנהל שיבולת דגן מספר: עמיחי כהן דור רביעי לחקלאים בכפר תבור, היה חקלאי בכל רמ"ח אבריו. ב-81 קנה משאית שתשמש אותו ובין היתר, עבדה כעזר למפעל גלעם בקיבוץ מענית, בהובלת התירס מהנמל למפעל.

באחד הלילות התפוצץ צינור הובלת ביוב לא סניטרי בגלעם ונשפך בטעות למשאית. רצה הגורל והנהג פחד לספר לעמיחי, שישן כאשר הצינור התפוצץ. החומר הובל לממ"ז כפר יהושע ושם הוא נפרק. גדעון מנהל הממ"ז, קרא לאבא לנזיפה שייקח את החומר חזרה.

עמיחי עם חושיו היזמים, לקח את החומר לבדיקת מעבדה וגילה שהחומר מצוין להאבסת בהמות ואכן הוא משמש עד היום ונקרא גפת תירס.

זו ההתחלה שפתחה דלת גם למוצרים רבים נוספים

 הגפת הייתה כ-100,000 טון לשנה, שקודם זרמו לנחל אלכסנדר וזיהמו אותו. זה חומר נזיל והוא זרם ללא כל ביקורות של איכות הסביבה והשנה היא 1981.

מרכזי המזון אהבו את המזון החדש וכך ייבשו את הגפת לכ-30% חומר יבש, שאפשר להוביל באמבטיות. עמיחי בנה מערך איסוף וקבלה של גפת התירס ממפעל גלעם.

אחר כך, הגיע עידן הלימונית ממפעל גדות ביוכימייה שנסגר בהמשך (אין קשר ללימון…) כמו פרוטרום.

וכך הגיעו מזונות נוספים כמו, גפת בירה ממפעל טמפו וקרלסברג ומוצרים רבים וטובים אחרים, שאלמלא עמיחי כהן היו נזרקים כתוצרי לוואי בנחלים.

הלקוחות היו בעיקר הממ"זים הגדולים במושבים נהלל, ויתקין, אמץ, באר טוביה ועוד, לפני האיחודים הגדולים.

המשרד היה בבית בכפר תבור.

ואתה, מתי הצטרפת לעסק המשפחתי המיוחד?

בשנת 94 אני נכנסתי לעסק אחרי שירות כזמר בלהקת פיקוד דרום. הבכור מארבעה אחים, ילדיו של עמיחי. לפני 15 שנה קניתי את החברה מכל המשפחה, עמיחי הוא יורד ים ולאחרונה חזר, אחרי 10 שנות שייט בכל העולם, לבד ועם אחרים. ההעברה הבין-דורית נעשתה בצורה טובה ועד היום המשפחה, שכוללת שני אחים ושתי אחיות, מלוכדים ונפגשים הרבה.

נכנסתי לעסק והתחלנו למחזר נוזלים בעייתיים כמו לבן מחלבות, מי גבינה, שמרי בירה ועוד.

בחזון שלו, המפעל עוסק בניהול פסולות, פינוי ומיחזור מוצרי לוואי ממפעלי מזון. המפעל שהוא יחיד מסוגו בארץ, פיתח במהלך השנים, פטנטים ייחודיים למיחזור מוצרי מזון וביוב תעשייתי, שמהם מכינים אוכל לפרות. מידי שנה הוא מיחזר כ-150 אלף טון, כמעט כמו אתר הטמנה בינוני בגודלו.

הכול הועבר להזנת בעלי חיים, בלי גפת תירס, שהקיבוץ הבין את התמורה ונכנס לשווק אותו בעצמו…

אני המצאתי את המושג "פירמידת סוף חיי המוצר": מה שאנחנו בני האדם זורקים ולא טוב לנו, יכול ללכת לפרות, מה שלא הולך לפרות הולך לביו-גז ומה שלא הולך לביו-גז הולך לקומפוסט ורק מה שלא מתאים לקומפוסט נקבר באתרי הטמנה. בכל התהליך הזה אני מצליח לחסוך ולהפוך את מה שבני האדם זורקים לאוכל לפרות. בתהליך הזה, במקום לזהם את הקרקע ולהוסיף המון גזי חממה לאוויר, אנחנו מכינים אוכל לפרות

ואז הרפת במרחביה התפנתה והגעתם אליה

ב-2005 הגענו למתחם במרחביה והוא נמצא בין כמה רשויות שעוסקות בעניין.

סנא מכפר קמא עובדת יחד איתי כבר 27 שנים ואנחנו מנהלים מכירות של למעלה מ-6 מ' טון בכל השנים – יותר מכל הייצור השנתי בישראל.

לחילופין, הכול הולך ויורד לנחלים ולזיהום הקרקע של מדינת ישראל.

ברוב המקרים, הספקים נותנים את החומר בחינם, 15 משאיות חדשות וממותגות – כל התפעול על חשבוני ואילו המפעל נהנה ממיחזור חופשי.

אני עובד בצורה מאוד מסודרת עם החברות המובילות בשוק: תנובה, שטראוס, טמפו, טרה, קרלסברג, סנפרוסט ועוד. אני המפנה הבלעדי שלהן ולכן אני עובד בתקנים הכי מחמירים שיש בישראל – תקנים אירופיים שמדינת ישראל אימצה וכל פעם עמדתי בתנאי חדש. יום אחד הייתי צריך לסגור פינה קטנה, סגרתי וקיבלתי רישיון עסק. כמעט בלתי אפשרי להקים משהו ארוך טווח, כשאתה כל חצי שנה צריך לחדש את הכול ולהוכיח שאתה טוב.

תנובה – לוקח את כל הפסולות, מעביר אותן סוג של תהליך ויוצא מזון של פרות. סוחט את הנוזלים, מערבב עם קליפות שקדים בפורמולה שלנו ומכינים סוגוט, שזה המוצר המוביל. זה ממצק את הנוזלים הלבנים של המחלבה ושמים אותם במרכז המזון.

תנובה שילמה לי 150 ₪ לטון וכיום, לאחר הסגירה, הם ישפכו וישלמו 500 ₪ לטון, לפתרון מוסדר.

ממוצרי הלוואי ניזונים למעלה מ-100 אלף ראשי בקר ובחשבון שעשינו זה חוסך 50 אג' לפרה ליום וכ-20 מיליון ש"ח לשנה.

100 אלף פרות שמקבלות ממני אוכל כל יום, חוסכות למשק הישראלי 90-80 אלף שקל ביום ו־25 מיליון שקל בשנה. זה לא מגיע אליי, אבל זה חיסכון עצום למשק הישראלי.

התזונאי היה עופר קרול ז"ל ולאחר שהוא נפטר, אני עושה הכול לבד ונעזר קצת באנשי אקדמיה.

לא ביקשתי שקל ממדינת ישראל ולא קיבלתי מאף אחד, אבל קשה עם חוסר ההערכה וההיטפלות של הרגולטור, כשהשרים מתחלפים בכל שנה אין עם מי לדבר.

דוגמה למוצר מתועש – סוגוט

הסוגוט הוא מוצר מזון לבהמות המיוצר ע"י ע.כ. שבולת דגן. הוא מורכב מעודפי החלב והמעדנים שמיוצרים במחלבות השונות ברחבי הארץ, בשילוב שומר שקד גרוס.

בכל מחלבה בארץ (תנובה, שטראוס, טרה וכו') קיים מתקן הפרדה של עודפי פס הייצור וזאת עפ"י דרישה מחמירה וקפדנית של אבטחת הייצור. מתקן זה מפריד את החומרים האורגנים – חלבונים ושומנים משאר הנוזלים המיוצרים במחלבה, בתהליך של הקצפת עודפי המחלבה. כתוצאה מכך, החומרים הקלים (חלבון ושומן) צפים, וע"י מפרדה עדינה מועברים למיכל אחסון נפרד. חומר זה נקרא "לבן מחלבות". הלבן נאסף מידי יום ביומו ע"י מיכליות נירוסטה ומועבר למפעלנו במרחביה.

במרכז המזון מכינים תערובת המורכבת מפורמולה סודית (הרשומה כפטנט), כשהלבן מהווה כ-65% מהתערובת.

• הסוגוט עשיר בחלבון, בשומן ובאנרגיה.
• מתאים להזנת פרות חולבות, עגלות ועגלים.
• אינו מצריך תא אחסון סגור, וניתן לשומרו בתא בטון פתוח.
• הסוגוט מסופק בצורה קבועה במשך כל השנה ובתקופת הפסח מכשירים את המוצר לפסח, עפ"י דרישות הרבנות.
• חיי המדף עד שבוע ימים, ניתן לקבל מוצר זה בכמות מינימלית של 6 טון ועד 40 טון במשלוח.

הרשויות נשברו מהתלונות

עדי בן 50, לא הצליח לשכנע את הרשויות בחשיבות הנושא. התושבים ברובע יזרעאל של עפולה (מונה כיום כ-10,000 תושבים) ובהרחבה של קיבוץ מרחביה, מתלוננים וכל החקלאות בסכנה – כך המצב גם ביישובים חקלאיים אחרים.

השקעתי 5.5 מיליון ₪ בהקמת מפעל סגור ומאוורר, ללא ריחות, אבל יש קומץ תושבים שממשיכים להציק.

משלם שכירות לקיבוץ מרחביה וארנונה למועצת האזורית. התלונות מגיעות למועצה – לאייל בצר ראש המועצה וגם למשרד להגנת הסביבה.

ראש המועצה האזורית יזרעאל אמר לי, שהוא נשבר מהתלונות ואתה תפונה בוודאות. הודעתי שאני לא מתכוון לעזוב וכעבור חודש, הגיע פקח והגדיל את הארנונה מ-86 אלף בשנה ל-760 אלף בשנה – זה דמיוני וכלכלית לא אחזיק מעמד. דיברתי שוב עם ראש המועצה והוא איתן בדעתו להעיף אותי החוצה…

 בית המשפט דן בענייני שוב ושוב ועם הכול החלטתי לסגור את המפעל.

מה יישאר אחרי סגירת המפעל?

זה 60% מכלל הפעילות – יישאר משרד ושקדים ואת כל התעשייה אסגור. בתוך שנה הכול יהיה סגור. בענף הבקר המנה תתייקר ואין סוגוט והכול בגלל המועצה האזורית.

כלכלית אני מסודר כמייסד ובעלים של חברת ג'ייפרוג, חברת הייטק ישראלית שעוסקת בעדכוני תוכנה בענן ונסחרת בנאסד"ק, בשווי של 4.5 מיליארד דולר.

פיטרתי 20 עובדים – יש לי מה לאכול והמשפחה שלי שורשית, אבל הדאגה לעובדים הפשוטים … כואב הלב..

החזקתי את המפעל מתוך ציונות ואם לא נשמור על הסביבה היא לא תשמור עלינו ועל ילדינו.

הבעיה לא רק שלי אלא של החקלאות כולה – הקונפליקטים בין התושבים החדשים ביישוב ובעיר שמתקרבת אליו, ילכו ויחריפו.

הרשויות מצאו את סעיף הארנונה ומעלים אותה, בנימוק שזה לא חקלאי אלא מסחרי תעשייתי וגם הממ"ז יקבל התייקרות עצומה בארנונה וכל ענף החלב יתייקר. כבר היום קיבלו כמה ממ"זים הודעות על העלאה משמעותית של הארנונה..

זה סיפור גדול יותר משיבולת דגן – האוכלוסייה העירונית נכנסת ליישוב וסוגרת עליו ועל החקלאות.

בשבילי זו ציונות במיטבה

הסיבה היחידה היא אהבה למקום הזה, אני מאוהב במדינה הזו בכל רמ"ח אבריי – אני רוצה לשמור על הסביבה. לפני שאני הגעתי, כל הפסולת הזו הלכה לנחלים – למכוני טיהור שפכים ולאתרי הטמנה. ברגע שאני נכנסתי לתחום הזה הסטנדרט עלה, ובגלל שהוא עלה כל-כך גבוה, לא הייתה לי תחרות. לא הרווחתי בחברה הזו כבר 5 שנים, אבל העסק הזה הוא לא בשביל הכלכלה, הוא בשביל האהבה והרוח.

בשבילי זו ציונות חדשה, לקחת זבל ולעשות ממנו משאב. אני לוקח זבל ועושה ממנו כסף. אבל כל זה היה עד שהתחיל המשחק הלא-הגון מול הרגולטור שהשתמש נגדי בנשק יום-הדין – לתבוע אותי פלילית על משהו שלא עשיתי. זו החלטה אישית ולא מקצועית, אין לה שום סימוכין מקצועיים. ראש המועצה מבחינתי גזר את הדין, אייל בצר ששכח מה זה להיות חקלאי, למרות שהוא מנהלל ומההתיישבות העובדת.

מרים ידיים ומה הלאה?

עכשיו מכונות המפעל יעברו לאוזבקיסטן וינוהלו מרחוק על ידי כהן. כל המפעל כולו פיזית עובר לאוזבקיסטן. אנחנו במשא ומתן מאוד מתקדם בגרמניה, בפורטוגל וביוון, לבנות מערכים כאלה, כי כל העולם רוצה את זה, רק פה בישראל מציקים ומחוקקים חדשות לפרקים.

כמה חבל…

נמשיך לעקוב אחר הגלגול של חומרי הלוואי, שכיום מעברים להזנת בעלי חיים.

וכך כתב יובל שטרן, מנהל אגף בינוי ותשתיות בתנובה, בשקופית הרצאה בכנס לקוחות של החברה ב-20.5.2014 בכפר תבור:

התייעלות תפעולית = התייעלות סביבתית

• הפיכת מי גבינה לחומר תעשייה = הפסקת הזרמה לים.
• צמצום פחת חומרי גלם = צמצום עומס אורגני בשפכים.
• הפחתת השימוש במים בתהליכי ניקוי – הפחתת כמות השפכים.
• צמצום שימוש בכימיקלים כתהליכי ניקוי = צמצום תכולת כימיקלים בשפכים.
• שיפור יעילות שריפת דלק לייצור אנרגיה = צמצום פליטת מזהמים לאוויר.
• מיחזור חומרי לוואי הנפלטים מהתעשייה = צמצום הטמנת פסולת מוצקה.
• צמצום שימוש בחומרי אריזה = הפחתת סילוק אריזות.
• שימוש באמוניה בקירור = יעילות אנרגטית, מניעת פגיעה באוזון, צמצום השימוש בחשמל.
• שימוש באנרגיה מתחדשת, חיסכון כספי = התייעלות סביבתית.

שיבולת דגן תרמה רבות לאיכות הסביבה

עם עוזי אנגל – עד לאחרונה מנהל מרכז המזון בנהלל

עוזי חבר ותיק בענף הרפת, ניהל את מרכז המזון בנהלל עד חודש יולי האחרון,  קרוב ל-23 שנים. מכיר היטב את העשייה של עמיחי כהן ועדי בנו מזה כ-30 שנה, עוד בהיותו איש הזנה ברפתות יקנעם בעמק יזרעאל.

לאחר סיום עבודתו בנהלל חזר עוזי לרפת המשפחתית ומחליף את אחיו שנבצר ממנו מלעבוד בגין נושאי בריאות. רפת אנגל – אחת מ-3 רפתות ששרדו ביקנעם המושבה יחד עם משפ' יוקר וניסנבאום. קצת מעל ל-1.5 מ' ליטר מכסה והרפת תקועה בתוך היישוב ובלי דור המשך – התהיות רבות ועוד ניפגש לשיחה מורחבת בנושא…

אין התחלת לעבוד עם עמיחי כהן בממ"ז נהלל

התחלנו עם האבא לפני 30 שנה והוא סיפק לנו בעיקר גפת תירס ממפעל גלעם בקיבוץ מענית בעמק חפר. זה בעצם גלוטן פיד רטוב שהמפעל חיפש דרכים להיפטר ממנו כחומר לוואי. כשנכנסתי לנהלל יהודה שליין קודמי ז"ל לא השתמש ואני הכנסתי אותו למנה גם בנהלל.

בגלעם היו חילופי מנהלים והם כנראה הבינו שכדאי לעבוד לבד עם הרפתנים ולא דרך מתווך, הפסיקו לעבוד עם עמיחי והתחילו לספק באופן ישיר וכך זה עד היום.

עמיחי מאוד יזם ויצירתי, נכנס לפינוי מי גבינה וחומרי לוואי נוספים מהמחלבות – יוגורטים, גבינות, לבן שכולם בשלב פג תוקף, כולל חומרים שנשטפו מהמחלבות. בהתחלה הפתרון היה ערבוב עם סובין ואחר כך חומרים נוספים, כדי למצק ולהוביל לממזים.

בהמשך, עמיחי נכנס לתחום השקדים עם אחד הקיבוצים בעמק ולתחומים נוספים. עשינו מיזם משותף ב-2008, בעקבות עלייה חדה במחירי הגרעינים, עברנו לגידול סלק לבהמות והבעיה הייתה איך מקצצים ומעבירים לעגלות להמשך חלוקה. עמיחי  היה יצירתי מאוד – פיתח קומביין שידע לעקור ולחתוך את הסלק וזה היה מדהים ביישום שלו. עד שמחירי הגרעינים התחילו לרדת וירדנו גם מזה.

היתרונות הגדולים של עמיחי היו בפתרונות שהוא ייצר וסיפק לכולנו – מזונות לוואי שיוכלו להגיע להזנת בעלי חיים ולהוזיל את המנה.

בהמשך עם עדי

הבן עדי היה צעיר וגדל ביוזמות אבא, השתחרר מלהקה צבאית ולאט לאט נכנס לעסק והחליף את אבא. עמיחי העביר את השרביט באופן מלא, קנה יאכטה ויצא לטייל בעולם הגדול.

עדי המשיך ביצירתיות שירש מאבא ונכנס לתחומים נוספים של מזונות וחומרי לוואי. לקח שקדים מבית השיטה וזה לא היה מספיק טוב ואז נכנס לתהליך של ריסוק השקדים, בנה מכונות מיוחדות ריסק וערבב עם פסולות שלקח ופינה – היה לו ערך מוסף בתהליך השימוש בחומרי לוואי.

הם צמחו בהדרגה באתר במרחביה, עשו תצפיות על המזונות וביצועים שלהם הסוגוט נתן ערך מוסף גבוה כי היה בו שומן טוב. היה מוצק חלקי ואפשר להשתמש בו במשך 5-4 ימים. עצם ההתמודדות עם הנושא וניסויים מגוונים, נתנו לו יתרון גם מול הספקים ומול הממזים. הוא העסיק את ד"ר עופר קרול ז"ל כיועץ הזנה.

חומרי לוואי לא מתאימים לכל רפת, כיצד השתמשת בחומרים?

אכן, היו שלא אהבו כלל את תחום חומרי הלוואי. יש בעיה של זמינות וחיי מדף ולא תמיד ידעו בדיוק מה הערך התזונתי של החומר. במהלך השנים נעשו תצפיות במקומות שונים והבינו את החשיבות של ניצול חומרי לוואי ושימוש חוזר בהם במקום להטמינם.

החומרים היו חלק מהמנה שייצרנו בממזים ועדי הבין את חשיבות הגעת החומרים בזמן, חיי המדף ואמינות החומרים..

שיבולת דגן רכשו משאיות קטנות במיוחד לקיבוצים – 3 רכבים עם אמבטיות קטנות של 6 טון שמספיק לממז קטן.

הוא ידע מה להביא למי, כדי להוזיל את המנה ולדאוג לרציפות אספקה, דאג לצרכים של הלקוח – הוזלה של 50-40 אג' למנה.

הוא הכניס אנשי מכירות ולוגיסטיקה וצמח לכל הארץ.

זה כבר היה חלק קבוע במנה כאשר מרכיב משמעותי בממז היה הסוגוט – יוגורט עם שקדים. היו לו מחסנים גדולים במרחביה והוא יכל לקנות כמויות גדולות מהספקים והם העדיפו אותו גם במחיר נמוך.

מה אתה יודע על מה שנשאר כיום?

עדי עובד עם ממזים גדולים שיכולים לקלוט ישירות מהמחלבות וזה חומר נטו… המחסנים מיועדים לגרעינים וחלקם מושכרים לגורמים נוספים. הוא סגר את המפעל שהשקיע בו מיליונים רבים עם טכנולוגיה מפותחת. הוא מוביל יוגורט וחומרים נזילים עם מיכליות היישר לממז ושם יש מיכלים עומדים ומהם שופכים לעגלה המערבלת. זה חומר טוב, נוזל סמיך, יש משאבות טובות וחזקות וזה נכנס בצורה טובה לעגלה. עבדתי בזה ישירות עוד קודם ובמשך כ-10 שנים.

שינוע  החומרים יקר מאוד, הלוגיסטיקה מורכבת והמתווך באמצע חשוב מאוד שהכול יזרום. הממז משנה דרישות מעת לעת וצריך לסנכרן וכאן נכנסים הספקים כמו עדי. שחר תשלובות, אלטמן, שפירא ועוד. הם מתעסקים עם החומרים ומכירים את כולם עם הצרכים המיוחדים שלהם.

למה חשוב להתעסק בנושא?

מדובר על כ-500 אלף טון חומרים בשנה  ויש כמויות גדולות של שזרות, קליפות הדרים ועוד ואם הבקר לא יאכלו את החומרים יצטרכו להטמין וזה עולה הון עתק.

המוצרים של עדי הוזילו את המנה לחולבת בחצי ₪ לערך וזה הרבה כסף. לא תמיד זה הגיע כי היו הרבה תזונאים עם דעות שונות. בעובדה,, הביקוש לחומרי לוואי גדול והכול נצרך ותורם.

תחרות בין הקונים – מאז שנכנסה תוכנת ההזנה כולם יודעים את המחיר השולי לכל מזון במנה והספקים לוקחים את המחיר המירבי שהם יכולים ובתקופות של עודף ביקוש, יש עליית מחירים וההיפך.

בסך הכול האם יש למפעל כזה תרומה לעולם הסביבה?

אני מעריך מאוד את העשייה של העוסקים בנושא תוצרי לוואי – יש להם תרומה גדולה להזנת בעלי חיים כי מנגד, מאות אלפי טונות של חומרים שונים היו צריכים להיטמן ולזהם את הקרקע – הספקים והרפתנים נתנו לסוגייה תשובות וכולם ראויים להערכה גדולה.