סיפור עצוב מאוד על עזאם וחנות השמונצים שלו בשוק הפשפשים
את עזאם סְיוּרי הכרתי כשנינה בתי עברה להתגורר ביפו-שוק-הפשפשים בפעם הראשונה.
זה קרה ב-2015. לעזאם הייתה חנות ל"שמונצים", מיני שטויות וקישוטים לא מזוהים, שאותם קנה בסטוקים גדולים ומכר במחירים שבין 5 ל-10 שקלים לפריט.
כשנינה הכירה את עזאם היא התחבבה עליו מיד, וכשראה שהיא נכה המרותקת לכיסא גלגלים (היום היא מתניידת בקלנועית) הוא התגייס מיד לעזור לה בכל מה שתצטרך. מפעם לפעם העניק לה מתנה מחנותו, ואם קרה שהגעתי לביתה וראיתי בו כוס מוזרה בצורה של ינשוף או פיל, השאלה הראשונה ששאלתי הייתה: "זה מעזאם?" וידעתי שהתשובה תהיה חיובית.
הצטרפתי לעיתים לנינה לשבת ברחוב בפתח חנותו של עזאם מול דירתה, ולשתות קפה שחור שעזאם חלט. בהזדמנויות אלו עזאם נהג לספר לנו על עצמו, וכך למדנו שהוא היה סוכן של השב"כ (ויש אומרים – משתף פעולה) ושבתמורה לשירותו קיבל את החנות הזו, שכל חודש עברו בה כמויות אדירות של שמונצים בלתי נחוצים לאיש שנמכרו ונחטפו כאילו היו לחמניות טריות.
מאין הגיעו הסטוקים הללו איש לא ידע לומר ועזאם לא סיפר.
גם למדנו שהוא חי כבר עם אישה שלישית, שאותה נשא לדבריו כי הייתה צעירה וסקסית יותר מהשתיים הקודמות. הבטתי בעזאם שכבר עבר מזמן את גיל 50 ושנראה זקן מגילו וגם נראה כמו שהיית מצפה מרוכל זקן בשוק שייראה, ותהיתי מה גורם לאשה צעירה וסקסית לבחור בו, אבל אם יש משהו שאינני מבין בו זה נשים, אז קיבלתי זאת. אני גם לא כותב כאן שקינאתי בו, חלילה, כי אשתי קוראת את הטורים שלי.
לא ידענו מה מהסיפורים הוא אמת, אבל מבחינתי אני מאמין להכול עד שהוכח אחרת, אז גם במקרה של עזאם האמנתי להכול, כולל הסיפור על השב"כ ועל החנות שניתנה לו כהוקרה.
סטוקים באו וסטוקים נמכרו והלכו, ועדיין החנות הייתה צפופה ומלאה כל הזמן עד התקרה, ערמות של קרטונים שתכנם נשלף והוצב על המדפים וערמות קרטונים אחרים שתפסו את מקומם.
צפוף עד אפס מקום.
זה אינו מראה מיוחד בחנויות מהסוג הישן של שוק הפשפשים, ולכן לא ייחסתי חשיבות לעובדה הזו עד היום בו פרצה השריפה.
האש כילתה הכול
נהגתי להתגורר באותה עת מרבית ימות השבוע אצל נינה, שהייתה זקוקה לעזרה ביומיום, וגם ישנתי אצלה בלילות. חלון החדר בו ישנתי צפה אל חנותו של עזאם.
לילה אחד התעוררתי לקולות נפץ מוזרים. התקרבתי אל החלון וראיתי שבחנותו של עזאם דולקת אש. האש נראתה מבעד לדלת המסורגת והנעולה. כמה אנשים התגודדו על המדרכה שליד החנות והבנתי שמישהו מהם כבר הזעיק את כוחות הכיבוי. המשכתי לצפות.
האש אחזה בקרטונים שמילאו את החנות עד התקרה, ובחפצים שהיו ארוזים בהם, חלקם מפלסטיק זול וחלקם מעץ. קולות הנפץ עלו מהתפצפצות של מוצרים ואביזרים שהיו ארוזים בקרטונים.
שלוש כבאיות הגיעו למקום ונלחמו באש, ולידן ניידות משטרה שחסמו את הרחוב, ואני חשבתי שוב ושוב במהלך הלילה ההוא איזה הלם יקבל עזאם בבוקר כשיגיע לחנותו ויראה אותה שרופה על כל תכולתה. לא היה לי מספר הטלפון שלו להזעיק אותו.
בשעות הבוקר המוקדמות נינה התעוררה, ולאחר שהתיישבה בכורסתה בסלון והגשתי לה קפה של בוקר אמרתי לה: "מחכה לעזאם הלם רציני כשיגיע לחנות היום – החנות של עזאם נשרפה לגמרי בלילה".
"מה???!" נינה נזעקה והחווירה כקיר. "החנות שלו נשרפה???! אבל עזאם ואשתו ישנים בחנות שלו תמיד!!! בקומה השנייה!!!"
וכך למדתי שעזאם סיורי ואשתו נשרפו יחד עם החנות.
האגף לשיפור פני העיר
יומיים אחרי שחנותו של עזאם סיורי נשרפה, ואחרי שטרקטור "בובקאט" קטן ניקה טונות של מוצרים שרופים, סלסלות מתכת, מדפים מעוקמים וכל מה שנשאר, הגיעו מ"האגף לשיפור פני העיר" תל-אביב, כך היה כתוב על המכונית, הקיפו את אזור החנות עם מחסומים שהשאירה המשטרה, ריתכו על הפתחים של החנות מסגרות ברזל שאליהן חיברו דלתות פח גדולות, וכשהחנות הייתה חסומה וסגורה הם נסעו.
שלושה ימים אחר-כך, בערב החג, כשהרחוב שומם מאנשים, הגיע טנדר גדול ומצויד ועליו חבורה של אנשים מגודלים וזעופי-פנים. הם היו מסוג האנשים שהאורטופד שלי הסביר לי שלא נהוג לשאול אותם מי הם ומה הם עושים, כי שאלות כאלה לא טובות לעצמות בגוף ולפעמים גם לא לאיברים הפנימיים.
האנשים המגודלים והזועפים הורידו מהטנדר כלים מכלים שונים, ואחרי חצי שעה כבר לא היו במקום הדלתות של האגף לשיפור פני העיר. מזה הבנתי שהאנשים הגדולים חשבו שפני העיר מצריכים שיפור נוסף, ושהם כנראה מהאגף לשיפור פני העיר המשופרים.
בין אנשי האגף לשיפור פני העיר המשופרים זיהיתי שניים מבניו של עזאם סיורי, אבל נזכרתי במה שסיפר לי האורטופד על שלמות העצמות בגוף ועל כן שתקתי ולא אמרתי אפילו "אהלן!"
ברור היה לי שאני עד למאבק טריטוריות כמו שמקובל נניח בין קהילות של גורילות, ולי היו די והותר צרות משלי בעת ההיא, ביניהן לטפל בעניין הצער והכאב של נינה, שמאז שנפגעה קשה בתאונה נשרפו מרבית יחסיה עם החברים הישנים, שהלכו והתרחקו לאיטם עד שהתפוגגו ואינם עוד – ועכשיו עוד חבר שלה נשרף.
אבל הפעם באמת.
