אומרת מורן חג'בי, תושבת מושב יכיני וחברת מליאת המועצה בשער הנגב * חודשים ארוכים שהתה בכפר המכביה עם המפונים, מיעטה לדבר ועתה מתכוונת לשוב למושב עם בני משפחתה * מורן מספרת באריכות את מה שעבר על מושב יכיני, בו נרצחו שמונה אנשים, ועל המחשבות שלה ושל תושבי העוטף לעתיד
כשאני שואל אותה מה שלומה, מורן עונה: "בסדר, לאט לאט, לקח לנו איזה חמישה חודשים להבין מה קורה. רק לפני שבועיים הגעתי בפעם הראשונה ליכיני מהרגע שיצאנו."
בכתבה הזאת אני מביא את רשמיה של מורן חג'בי, תושבת מושב יכיני, שיחד עם בעלה ושני ילדיה הקטנים היו ב-7 באוקטובר נצורים שעות על שעות בממ"ד. על הדרך הם איבדו קרוב משפחה, חברים טובים. מורן מספרת לנו על השעות הקשות שעברו על תושבי יכיני באותה שבת ארורה.
"רק ב-20 לאוקטובר אנחנו, המשפחה שלי, יצאנו מיכיני כי נכנסתי לצוות חירום כדי לעזור. המדינה לא פינתה את המושב בצורה מסודרת, אז יחד עם המועצה עשינו עבודה כמעט שבועיים כדי לפנות את כולם. היו כאן משפחות שכולות והיו חקלאים ומבוגרים שלא רצו לצאת מהמושב. אז נשארנו בין האחרונים להתפנות ומיד אחרי ההלוויות יצאנו מהמושב. בקושי חזרתי, באתי לפעם-פעמיים לכמה שעות. לפני שבועיים באנו לעשות שבת ואנחנו מתכווננים לאט, לאט, לחזור כי אי אפשר יותר לחיות ככה."
במה היה כרוך פינוי המושב?
"תחשוב שיש יישובים מהקו הראשון שלמדינה היה תוכנית פינוי עבורם. ישובים שהם מטר אחד מעל 4 ק"מ מהגבול כמו יכיני, אין למדינה תוכנית פינוי עבורם. נוצר מצב שבלילה של ה-7 וה-8 באוקטובר היו אנשים שעלו על הרכב ופשוט יצאו החוצה ונסעו, ברחו, אפילו לא ידעו לאן הם נוסעים. והיו כאלה שלא רצו לצאת מהמושב כי הם פחדו ובצדק. כל הכבישים שרצו במחבלים, השטחים סביבנו היו מלאים במחבלים מסתתרים. כך התחלנו בהדרגה לפנות אותם בצורה מסודרת ולקבץ אותם פחות או יותר באותם מקומות.
"זה היה מאוד קשה כי הקהילה התפצלה לשלושה מוקדים, פינינו את התושבים לשני בתי מלון נפרדים בירושלים ולכפר המכביה, ברמת גן. וכל זה כאשר במושב יש עדיין אנשים: חקלאים שלא יכולים לצאת כי יש להם רפתות, בעיקר משק חי. היו אנשים שנשארו בבית וגם להם צריך לעזור, כי בסוף הם נשארו לבד. אז הרפתן נשאר בבית לבד, התאילנדי שלו ברח, המשפחה שלו פונתה וזה מאוד קשה. ונשארו חברי כיתת כוננות שיש להם ילדים קטנים. בקיצור לא פשוט אבל הנה התחילו תושבים לחזור לאט, לאט. בתי הספר יפתחו בקרוב."
ה-7 באוקטובר
מורן היא גיסתו של ניר חג'בי, מג"ד בחטיבת דניאל, שאיבד את בנו יהונתן חג'בי ז"ל ב-7 באוקטובר, באותה שבת ארורה. להורים של גרושתו יש רפת. "הבן שלהם, אריאל זהבי הוא הרבש"ץ שלנו," מסבירה מורן. "אריאל הוא הבן הממשיך שמחזיק את הרפת והוא היה בחופש בחו"ל ויהונתן החליף אותו ברפת. המחבלים הגיעו אליהם הביתה וירו בו כי הם חשבו שהוא הרבש"ץ, ירו בו בבית של הסבתא."
מורן עובדת בתנועה החדשה של השומר החדש, נשואה לאסף, שעובד ב"נגב אקולוגיה" ולבני הזוג שני ילדים: איתן בניה (8), שבכיתה ג' ודוד, בן שנה וחצי. אסף בעלה הוא בן מושב ובן ממשיך. "יש לנו משק של רימונים אורגניים," מספרת מורן במפח נפש, "אבל כל העונה שלנו הלכה. היינו אמורים לקטוף את הפירות שלושה ימים אחרי ה-7 באוקטובר. אבל אז אי אפשר היה להתקרב אצלנו לשטחים והפירות פשוט נבלו על העצים. נורא עצוב.
"חמי הוא פנסיונר. בעבר עבד ב'אגרקסקו' וכשיצא לפנסיה הוא החליט לחזור לשורשים ולטרקטור. הוא תמיד צוחק ואומר: 'היום זה אבא ממשיך והבן ממשיך לטייל'. הוא בן 80 והוא זה שמטפל במשק. וזה כל כך עצוב – כל השנה הוא מטפל במטעים האלה, דואג להם ומרסס אותם באמצע הלילה. הוא לא נותן לתאילנדים, הוא עושה את הדברים האלה. הוא עשה הכל ופתאום מגיע השלב הזה של הקטיף, כשכל השטח מרהיב ביופיו ובום – אתה לא יכול להיכנס למטעים, כי נופלים שם קסאמים. אחר כך מצאו מקומות בשטח שלנו שבהם הסתתרו מחבלים. מצאו חבילות של תמרים ומדורות קטנות, הם ממש ישבו שם. פחד אימים. השטח שלנו הוא מול המושב, מול השער – כל האזור הזה היה מלא, מלא מחבלים, לא רק ב-7 באוקטובר אלא גם שבוע אחרי ה-7.10."
מורן היא מנהלת שותפויות של התנועה החדשה, מזה ארבע וחצי שנים: "אני עובדת עם ליאת (ליאת כהן, דוברת התנועה החדשה) על כל הדברים של השיווק והדוברות ועוד מלא דברים אחרים, אבל לא הייתי ממש בתפקוד בחודשים האחרונים. אני כל הזמן עם הילדים, לבן הקטן שלנו לא הייתה מסגרת. מלבד זאת, אני חברת מליאה במועצת שער הנגב. אופיר חסר לנו מאוד (אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש מועצה אזורית שער הנגב, שנרצח ב-7.10)."
"אני אדפוק בדלת, אל תיבהלי"
במשך יומיים היו מורן ובני משפחתה נצורים בממ"ד המשפחתי: "ואז יונתן, מגבעת אבני, הרכז גרעין שלנו מהתנועה החדשה, התקשר אלי ב-8.10 בשמונה בערב ושלח לי הודעה: 'מורן איפה את?'. השבתי: 'נעולה בממ"ד'.
"היינו כבר יומיים בממ"ד וכתבתי לו: 'יונתן, אין פה צבא' ואז הוא כותב לי: 'אנחנו בדרך'. כתבתי לו: 'מה זאת אומרת בדרך?', כאילו אתה רכז גרעין מה לך וליכיני. הוא השיב לי: 'מורן, אנחנו בדרך, ביי'. אחרי שעתיים הוא מתקשר אליי ואומר לי: 'תפתחי לי את הדלת של הבית. אני הולך לדפוק בדלת, אל תיבהלי'. לא הבנתי את הקונטקסט, מה הוא רוצה ממני? השבתי ש'אני לא יוצאת מהדלת של הממ"ד'. אז הוא אומר לי: 'טוב, אני אעמוד בחוץ ואת תיקחי אחריות שאעמוד בחוץ'.
"פתחתי בשקט את הדלת ואני מוצאת אותו על מדים. הם היו בעצם הפלוגה הראשונה שהגיעה לטהר את היישוב על ממש. זו פלוגת מילואים של הנח"ל, בני גרעין, זה עורר בי חרדה בהתחלה. חבר'ה שאני רגילה אליהם מסמינרי ט', מהתנועה, מהמד"צים, חולצה כחולה, ואני רואה אותם פתאום על מדים עם נשק ואני אומרת להם: 'מה אתם עושים פה?'.
"אז הוא אומר לי: 'קודם כל, באנו להוציא אותך מהממ"ד, תצאי החוצה לסלון. מותר, את יכולה'. הוא הסביר לי שהם פה, הם ישנים מול הבית, הם פשוט עשו עלי עבודת הסברה של 'לשחרר', שאני אצא מהלחץ, וזה היה פשוט מדהים. באמת מאוד מרגש לראות אותם.
"יומיים אחרי אני מקבלת טלפון ממנהל מרחב דרום של השומר החדש, שעבד איתי עוד כשהיינו בבני המושבים. הוא אומר לי: 'תפתחי את הדלת'. אני מסתכלת ואני רואה שהוא המג"ד של הגזרה בעצם. והוא אומר לי: 'נו, עכשיו את רגועה? אני פה ועכשיו תעשי איתנו גם טיול מחוץ לבית עם ליווי חמוש כדי להירגע ולדעת שעכשיו אפשר'. זה היה מדהים. זה היה מן רגע כזה של חיבור בין העבודה, לחיים, לצבא העם, לכל הדבר הזה, מאוד מאוד מרגש, ובאמת בזכותם לא המשכתי לשבת ולרעוד בממ"ד עוד יום, עוד יומיים או שלושה, כי זה היה התכנון שלי. הם היו פשוט מדהימים."
"יורים לי על הבית"
"אז היה לנו 7 באוקטובר מזעזע ביכיני," מורן משחזרת את אותה שבת של שמחת תורה. "קמנו בבוקר וחוליית מחבלים נכנסה לתוך המושב, מחבלים מהנוכבה, לא כאלה אזרחים מעזה, מחבלים מצוידים מכף רגל ועד ראש, הם הגיעו לשער המושב. הם לא הצליחו להיכנס בשער כי חמי התקשר לרבש"צ שבתאילנד ואמר לו 'תנעל את השערים החשמליים עכשיו' והוא נעל אותם. הרבש"צ כבר ידע מה קורה מהנייד וניהל את האירוע מרחוק. אז הם לא הצליחו להיכנס עם הטנדר המצויד שלהם. היה להם חומרי נפץ, מטולי RPG – הכל היה להם.
"הם נכנסו למושב ברגל ופשוט התחילו לטבוח בבתים הראשונים של המושב, רצחו מספר חברים, עברו בית אחרי בית. בווטסאפ של המושב אתה רואה הודעות כמו: 'יורים לי על החלון', 'יורים לי על הבית', 'הצילו, צועקים פה אללה אכבאר', אלה היו ההודעות של הבוקר.
"בוקר שמחת תורה. יכיני זה מושב מעורב אבל רובנו פה מסורתיים. הילדים כבר היו מוכנים ללכת לבית כנסת, כי בשמחת תורה בשמונה בבוקר – כל המושב בחוץ, מכינים ארוחות בוקר קהילתיות בבתי הכנסת. כמו בקיבוצים ובחלק מהמושבים, כשמכניסים אותם לחברה בשבועות? אז אצלנו מכניסים את הפעוטות בשמחת תורה. זה חג שבשעה שמונה יש כבר אימהות עם עגלות מקושטות וכתרים על ראשי הילדים בדרך לבית כנסת. המתקפה החלה פשוט חצי שעה קודם – זה היה הנס הראשון שלנו, שמרבית האנשים עוד היו בבית. רק הגברים היו כבר בבית כנסת ובאמת הצליחו ככה לקרוא להם ולהחזיר אותם לבתים.
"המחבלים התקשו להתקדם בלי הרכב שלהם, אז הם גנבו רכב ונסעו איתו ישירות לבית של הרבש"צ, שהוא רחוק מהשער, בקצה השני של המושב. היה להם מודיעין מאוד מדויק. הם גם ידעו מאיזה בית לגנוב רכב, כשהמפתחות כנראה בתוך הרכב, כי זה מושב ואתה יודע משאירים ככה והכל סבבה. היה להם מודיעין מעולה, היו פה פועלים עזתיים שכמו בכל היישובים היו עובדים פה וזה מאוד מצער, מאוד עצוב.
הניסים והגיבורים
"אז ביכיני נרצחו שמונה בני אדם, בהם אזרח שברח מהמסיבה," ממשיכה מורן לספר. "הם רצחו אותו בכניסה והחביאו את גופתו בין הרכבים, כדי להתקדם במסע מאוחר יותר. הייתה להם תוכנית אב הרבה יותר גדולה מסתם לירות באנשים ברחוב, הם היו מאוד מאוד מתוכננים אבל למרבה המזל הם לא הצליחו לממש את התוכנית הזאת, כי הם היו בלי הציוד שלהם.
"היה קצין ממג"ב, סנ"צ ערן קלימי, שבמקרה עבר בכביש עם שתי שוטרות וקלט את המחבלים, הוא נכנס למושב והם חתרו למגע ונורא הציקו להם בעצם כבר בכניסה. השוטרת רוית אסיאג ז"ל חתרה למגע, נכנסה למבנה שבו ידעה שיש מחבלים ונהרגה. השוטר אמר להן, 'אם אנחנו לא נכנסים אז יש פה טבח'. בכניסה הוא ראה את הטנדר של המחבלים, את כל הציוד שיש עליו, הם זרקו את האמל"ח שיש על הרכב, כדי שהמחבלים לא יוכלו לחזור אליו ולהשתמש בו. הוא עצמו נפצע מספר פעמים בלחימה איתם. ממה שאני מבינה זה היה נס מאוד גדול.
"לקחו עוד שעה וחצי-שעתיים עד שכוח של ימ"מ הגיע למושב ובעצם התחיל לנהל פה קרב, אבל הדבר הזה היה נצח, זה לקח המון זמן, כולנו היינו בחרדת אימים. אף אחד לא ידע מה קורה בחוץ. לא הבנו מה קורה ביישובים לידנו. אנחנו היינו בממ"ד, רובנו בלי קליטה בניידים.
"התעוררתי בשש וחצי, כי שמענו 'צבע אדום' בשדרות בלי הפסקה. ובעלי אומר לי: 'תקשיבי, מה זה הרעש הזה? זה כבר מוגזם, אולי חטפו יותר מידי פיצוצים'. אז המשכנו לישון עד שבע ועוד אני אומרת לו: 'לך תסגור את החלון בממ"ד, בטח תיכף זה יבוא אלינו', שזה נוהל אצלנו. תוך כדי שבעלי הולך לממ"ד הטלפון לו מצלצל, איתי חג'בי, חבר שלנו על הקו ואני בזמן הזה מסתכלת בפייסבוק, רואה סרטון שחשבתי שהוא מהעבר: טנדרים ברחובות של שדרות ופתאום אני קולטת שאני רואה מחבלים בשדרות, בלייב, מישהו העלה את זה. ואז איתי אומר לבעלי: 'תקשיב, תגיד לאבא שלך שינעלו את השערים. אני נכנס עכשיו ליכיני משדרות. ירו לי על הרכב, יש טנדר עם מחבלים בדרך ליכיני'.
"בעלי אומר לו: 'על מה אתה מדבר?' ואני צועקת לו מהצד השני: 'הוא צודק, ראיתי בפייסבוק, תגיד לאבא שלך'. אז אסף רץ לאביו, נעל אותם בממ"ד וחזר הביתה. איתי, החבר שהתקשר, נסע עם אשתו ושלושה ילדים. הם יצאו משדרות כשהתחילו להבין שקורה משהו. היה להם נס גדול כי המון אנשים שיצאו משדרות נהרגו בדרך. הם נתקלו פנים אל פנים בחוליות מחבלים בצומת שער הנגב. הוא הצליח לברוח מהם. ירו לו על הרכב ופספסו את ראשי הילדים במילימטרים. הבת שלו, ילדה בכיתה א', הצוואר שלה שופשף מהקליעים, היא דיממה אבל לא נפגעה. גם להם היה נס כל כך גדול והוא באמת הראשון שהתריע – המחבלים בדרך ליכיני – הוא פשוט ראה אותם נוסעים לפה.
"מאותו רגע היה במושב מחול שדים. אנשים רצו ברחובות לאסוף ילדים וקרובים ולהיכנס לממ"ד. במושב יש לנו כיתת כוננות, שהמדינה לקחה לה לפני כמה שנים את הנשקים הארוכים, כי אנחנו 4.5 ק"מ מהגדר ולא 4 ק"מ. לא היה להם נשק, אפילו לא חצי נשק ארוך. החבר'ה שלנו במושב שמשרתים בקבע ובאו לחופשה, גם הם משאירים את הארוכים בבסיסים, הם היו רק עם אקדחים.
"תושב שלנו, פלג סאלם ז"ל, אב לארבע בנות, רס"ן בגבעתי, יצא עם האקדח שלו להילחם, רואים בכל סרטוני האבטחה איך הוא רץ וחיפש את המחבלים. הוא הסיט אותם מאחד הבתים והם הרגו אותו. הם היו כבר על החלונות בבית של חברה שלי, והוא ממש הצליח להסיט אותם כדי שלא ייכנסו והם הרגו אותו בחצר הבית, עצוב כל כך.
"ויש לנו את טופז חג'בי, שהוא גם בן המקום, מ"פ בגבעתי. הוא היה פה בחופש בלי נשק ארוך, היה בין תפקידים. הוא קפץ מייד, רץ להביא חבר עם אקדח. הם ניסו וראו שאין להם סיכוי. הוא ראה בעיניים את המחבלים נכנסים לתוך הבית של סבתא שלו. הוא היה בטוח שכל מי שבבית מת.
"הוא ידע שאין לו סיכוי מולם אז הוא רץ לבית כנסת, כדי לפנות את מי שנמצא שם. הוא אמר לעצמו: 'המשפחה שלי כבר הלכה, אני אציל את מי שנמצא בבית הכנסת, החלטה שאף אחד לא צריך לקחת בחיים האלה. ואז הוא פינה את החבר'ה מהבית כנסת בזמן שיורים עליו, כולו היה מלא רסיסים.
"בדיעבד, התברר שלא הרגו את כל בני המשפחה של טופז. המחבלים נכנסו לבית, ירו לכל עבר. הם ראו שהדלת של הממ"ד פתוחה, אז הם אפילו לא ניסו להיכנס לשם. ארבע דודות של טופז ישבו בממ"ד כי הן לא הספיקו לסגור את דלת הממ"ד. הן ישבו שם רועדות בשקט ובמזל המחבלים לא נכנסו אל החדר. אבל את אביו רצחו ליד הבית והוא ידע שרצחו את אביו. טופז ניהל במשך יומיים את הלחימה בתוך המושב, כשהוא יודע שהגופה של אבא שלו בבית.
"הוא פשוט עשה ניתוק וניהל את הלחימה עד שהגיע כוח מסודר של הצבא, כדי לזכות את כל הבתים. ילד מדהים. מאוחר יותר ישב שבעה על אביו, כי קברו את המתים שלנו רק אחרי 12 ימים, ואז קם מהשבעה ונכנס להילחם בעזה. ראיתי אותו בחמישי האחרון כשיצא מעזה. בחור בן 25, גיבור! קודם כל הציל אותנו, עשה עבודה מטורפת ואתה אומרת לעצמך: ומה איתו? אביו נרצח, הוא נלחם ארבעה חודשים, באיזו מציאות אנחנו חיים? מציאות הזויה.
"ויש את יהונתן חג'בי שלנו. יהונתן נפרד מההורים שלו בטלפון. הוא היה בבית של הסבתא והבית היה מלא מחבלים מסביב והוא נפצע מהירי בכדור אחד. כל הניסיונות לעזור לו נכשלו. אי אפשר היה להתקרב, אי אפשר היה לחלץ אותו או לתת לו טיפול רפואי. הוא דימם במשך שלוש שעות, בתוך הממ"ד עם סבו וסבתו ועם דודתו. הוא נורה בשמונה בבוקר ונפטר ב-11 בבוקר.
"לכל אורך הזמן הזה, דודה שלו ניסתה לטפל בו בכל דרך אפשרית, עם רופאים על הקו, מה לא עשתה ולא הצליחה. אם הוא היה מגיע לבית חולים היה אפשר להציל אותו והוא פשוט דימם. וכשהוא פצוע אנוש הוא נפרד בטלפון מאמו שהבית שלה נמצא רק 200 מטר ממנו ומאבא שלו. הכל בטלפון. עצב שאין איך לתאר אותו. המחבלים ניסו כל הזמן לפתוח את הבית, זרקו רימון לתוך הבית אבל הוא לא התפוצץ. הם ישבו שם מהבוקר עד 11 בלילה עם הגופה של הנכד שלהם.
"יהונתן היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-19 בינואר. הוא סיים י"ב בתיכון אזורי שער הנגב, מדריך אהוב מאוד בבני עקיבא, אין ילד במושב, אין אבא או אמא שלא אהבו אותו. כולם אהבו אותו. מאוד כריזמטי, מאוד חברותי, תמיד בכל מקום.
"מאז שהיה קטן יהונתן היה משוגע על בעלי חיים. כשהיה ילד קנו לו בובות של זברה, אריה, כל מיני חיות כי זה מה שהוא אהב – בעלי חיים. היתה לחמותי בובת עץ בצורת סוס, הוא תמיד היה עם הסוס הזה. לציונה, הסבתא השניה שלו יש רפת גדולה, ויהונתן מאוד אהב את הרפת, הוא היה חי שם, הכיר כל פרה בשם שלה. תמיד היה מרגיש אם פרה לא חשה בטוב, אם יש לה איזושהי בעיה. הייתה לו רגישות מאוד גבוהה גם לאנשים וגם לבעלי חיים. ילד שתמיד היה לו חיוך מאוזן לאוזן, שיניים יפות ולבנות, פשוט ילד שחי בכל נימי נשמתו, ועכשיו אני מבינה למה – כאילו לא היה לו זמן. הכל היה אצלו מהר ובאקסטרים, הכל בחוזקה ובעוצמות. ילד מאוד מיוחד.
"ניר, אביו שהוא גיסי, חזר יומיים אחר כך מחו"ל. הוא הבין שלא הולכים לקבור במהרה את הבן שלו, אז הוא התקשר לקצינת קישור שלו ואמר לה: 'תגייסי אותי', כי גייסו את כל הגדוד שלו. הוא היה במילואים עד ללוויה של יהונתן בנו, ישב שבעה וחזר לצבא מתוך הבנה שיש מלחמה, ויש זמן להילחם ויש זמן להתאבל.
"לא הגיע אמבולנס כי לא יכלו להגיע. לא ידענו למה עונים לנו ככה במשטרה, תשובות כמו 'תשמרו על עצמכם', לא ידענו שכבשו את תחנת שדרות ושכמעט אין משטרה. באיזשהו שלב מד"א הפסיקו להוציא אמבולנסים, כי פשוט רצחו להם את הצוותים. לא ידענו שיש טבח. האסימון נפל לנו רק בשעה 10 בבוקר, קיבלנו הודעה שאופיר נרצח. מה קשור כפר עזה?
"זה היה רגע מקפיא דם, לי קפא הדם בעורקים, הייתי בממ"ד וחשבתי שאני מתעלפת. אני עם שני ילדים קטנים, אתה לא יכול לבכות או לצרוח אלא להתנהג כאילו הכל בסדר. אחרי שעה, לא שמתי לב והבן שלי לקח לי את הנייד וחיטט. הוא בא ושאל אותי: 'אמא, אופיר מת?'. הוא מכיר אותו. אמרתי: 'מה?'. הוא ענה לי: 'כתבתי בגוגל 'אופיר מת' ותראי מה יצא'. נאלצתי לספר לו ואז הוא גילה שגם יהונתן מת. להראות לך כמה ילד בן 8 יכול להבין, הכל והוא מבין גם שהסכנה נמצאת מחוץ לחלון שלנו, אנחנו כל הזמן שומעים את היריות.
"בקיצור, היה זוועה. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, כי באמת תכננו פה טבח והטבח לא הצליח להם, בזכות כמה ניסים וכמה אנשים, שחתרו למגע ומסרו את נפשם למען התושבים, כדי שזה לא יקרה. היה פה לוחם מגל"ן שבמקרה עבר והתחיל להילחם ובעצמו נפצע."
ומה קורה עכשיו איתך?
"לא פשוט אבל אתה רואה שאנשים מתחילים לאט לאט לעכל את מה שעבר עליהם. אתה מגיע למושב ואתה רואה בית אחד שהוא חשוך, כי בעל הבית מת, והבן שלו בצבא והסבתא נפטרה שבוע לפני במיקרה, בלי קשר.
"אבל אני חושבת שמתוך כל האסון הזה לנו יש איזשהו תפקיד, כל אחד במקום שהוא נמצא בו כרגע, אבל בטח כשנחזור, התפקיד שלנו זה לשקם את הקהילה הזאת. לשקם מחדש ולא רק את הקהילה הזו שלנו, אלא את חבל הארץ הזה שהוא סוג של קהילה של קהילות. אופיר היה אומר: 'שדרות בירת הנגב המערבי' והוא צדק. שדרות היא עורק החיים שלנו ויכול להיות שאנחנו קצת עורק החיים שלה. חייבים לעבוד מאוד קשה, גם על עצמנו, כל אחד ברמה האישית אבל רגע לתעדף את איך אנחנו חיים בחבל ארץ הזה ממש טוב, כדי שהילדים של כולנו ושל העתיד, בעוד 20 שנה, יבנו פה את ביתם לא בגלל שיש כאן הטבת מס, אלא כי זה המקום הכי טוב.
"אופיר ז"ל היה אומר לי כל הזמן: 'אנחנו חיים ב-95% גן עדן ו-5% גהינום'. הוא קיבל 2000% של גהינום. אופיר היה מאמין ועובד בזה כל יום, ולא בגלל שהוא היה תמים או 'חי בסרט'. הוא היה אומר: 'אם אני רוצה שקט בכפר עזה, אני צריך שהם יחיו בשקט'. הוא האמין בזה, הוא תיכנן פרויקט שכנראה לעולם לא יקום, ששמו 'פארק ארזים' שאמור היה לספק להם עשרות אלפי מקומות עבודה, בית חולים בינלאומי, אוניברסיטה ומה לא, ובסוף באו עד הבית שלו משם קיני הטרור.
"אבל הדבר השני שהוא אמר, וזה אני לוקחת אליי כצוואה – לעשות כל מה שאפשר כדי שהקהילות פה יהיו קהילות, לא רק עם חוסן כי המצב הביטחוני קשה וצריך להיות חזקים, אלא עם חוסן שאומר אנחנו באנו לצמוח. זה המשבר הכי גדול ומתוכו צריך לצמוח. אופיר כל הזמן היה אומר לנו שהשואה הייתה האסון הכי גדול של דור ההורים שלנו ואחד התוצרים שלה זה הקמת מדינת ישראל, כלומר יש בכל משבר גדול גם הזדמנות. אז לי עכשיו קשה מאוד לראות את ההזדמנות והחושך מאוד גדול אבל אני מקווה שנצמח מהאסון הזה.
"תראה, מכל מה שעברנו מתוק לא יצא מזה אבל צריך לעשות את זה פחות מר ולבנות על זה קומות חדשות. בסוף יש לכל אחד את ההתמודדות שלו ולכל מושב, בטח למושב שלנו, את ההתמודדות הקהילתית שאני בטוחה שנכונה לנו להרבה זמן קדימה. זה הולך להיות לא פשוט אבל בסוף, אם כל אחד יעשה גם בחלקת אלוהים הקטנה שלו וגם בתוך הקהילה שלו ושנבין רגע אחד ש'בוקר טוב' לא עולה כסף, ושחשוב להיות פחות קוצים אחד לשני וקצת יותר פרחים אחד לשני, זה יכול להיות נחמד. זה כאילו נשמע דמיוני והזוי אבל זה לא לחיות בסרט – פשוט חווינו פה בטרור.
"דבר נוסף, בחודשיים האחרונים הקמנו פה תנועה אזרחית 'עתיד לעוטף', שהתפקיד שלה זה לא להחליף את המועצות האזוריות ולא את התנועות המיישבות, אלא קבוצה של אנשים מכל מיני יישובים בשער הנגב, אשכול, חוף אשקלון, שדות הנגב ושדרות – כמעט מכל יישוב בעוטף, מנתיב העשרה, כרמיה, מצוחר, מאשבול, מכל מיני יישובים, כפר עזה, בארי ועד כרם שלום, שאומרים תקשיבו: זאת ההזדמנות שלנו פעם אחת להתייחס אל עצמנו כאוכלוסיה שהיא קהילה של קהילות. יש פה קהילות, כל אחת זה חמוד אבל יש פה דברים שבעוד 20 שנה צריכים להיות ברמה אחרת לגמרי. המדינה לא יכולה לדבר עלינו בלעדינו, יש פה תושבים, יש פה אנשים שחיים פה וצריכים שהקול שלהם לא רק יישמע אלא יהיה נוכח בכל מקום. ואתה רואה דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים, מושבניקים וקיבוצניקים וחבר'ה משדרות – כולם יושבים באותו צוות, זה לשים בצד את כל הפיגור והטמטום של השנים האחרונות ולהגיד יש פה משהו יותר גדול מזה."
