מי החליט שיש צבע לבנות וצבע לבנים (רמז: מי שרוצה שנצטרך לקנות יותר) ולמה חשוב לקנות לתינוק בגדי מעצבים?
חניה זוגתי לחיים ארוכים המתינה בחודשיים וחצי האחרונים ללידה.
אל תבינו אותי לא נכון – חניה פחות או יותר בגילי, והרעיון שהיא בהיריון נשמע קצת מופרך, אבל אחת מבנותינו הייתה בהיריון, ומשמעות הדבר היא שחניה – ואני! – היינו בהמתנה ללידת הנכדה.
בימינו אין בכלל שאלה איך יודעים שזו תהיה נכדה ולא נכד, כי אם אתם לא חיים בבקתה עשויה קש, ומתכוננים ללכת ללדת בבוא העת בכריעה ביער או על גדת הנהר, אתם יודעים זמן קצר יחסית אחרי תחילת ההיריון – תשעה שבועות אם זה באמצעות בדיקת דם פולשנית או בשבועות 14 עד 16 באמצעות אולטרסאונד – אם היילוד צפוי להיות הוא או היא.
וגם זה עדיין לא סופי, ראוי לציין.
כי גם אם היילוד הוא ממין זכר או נקבה, בימינו אלה מאוד ייתכן שבהגיעו או הגיעה לגיל עשר, או 18, או 30 או אפילו 50, הוא או היא יחליטו לשנות את מינם, בלי להתחשב כלל במה שראו באולטרסאונד כשעדיין היו עובר.
אז בטווח הארוך אין לזה חשיבות, וזה בסדר גמור. יבחר כל אחד את המין בו הוא מרגיש יותר נוח.
אבל אין הדבר תופס לגבי הימים שלפני הלידה ובעת הלידה עצמה.
כי כמו שלמדתי מחניה שהמתינה ללידת נכדתה, לפני הלידה יש הכנות מהכנות שונות, שכל סבתא עתידית מן הראוי שתכין אותן, הכוללות רכישות שונות כהכנה לנכד החדש או הנכדה, וביניהן רכישת בגדים לתינוק, וכאן יש חשיבות עצומה לידיעה אם מדובר בנכד או נכדה.
כי אם לא נדע את מין היילוד, איך נדע אם לרכוש בגדים בצבע תכלת או ורוד?!
שהרי ידוע לכל בר-בי-רב ואדם תרבותי מן היישוב, שתינוק מלבישים בתכלת, ותינוקת מלבישים בוורוד, שאם לא כך ייעשה, תישאר לנפש הרכה הזו צלקת וטראומה קשה, ואולי אפילו תבקש לשנות את מינה בעתיד עקב כך.
ואם לא ליילוד תהיינה הצלקות הללו, לפחות לאימא ולסבתא יהיו גם יהיו.
ואז גם העתיד המצפה להן לא יהיה ורוד.
ומכיוון שהמגדר הזכרי, הידוע גם בשם "גברים", הוא יצירה קלוקלת של האבולוציה וכנראה גם טעות שלה – כמו שניתן להבין מיד על קבוצת יונקים האוהבת לשבת יחד ולצפות במשחקי כדורגל תוך פיצוח גרעינים ושתיית בירה – ברור לכל למה כשרוצים לציין עתיד טוב ומבטיח, מדברים על עתיד ורוד ולא על עתיד תכלת.
וזה מתחיל כבר בבגדי תינוקות.
להכפיל את כמות הקניות
במאה ה-19 לא הייתה הפרדה מגדרית בלבוש – ילדים וילדות בגיל צעיר מאוד לבשו שמלות לבנות. זה היה נוח ללבישה ולהלבשה, נוח לכיבוס, ונוח לשנות מידה בגזירה ותפירה מחדש, וגם נוח להעביר מאח לאחות ולילדים הבאים במשפחה.
מדובר כמובן במשפחות מבוססות יחסית, ולא כאלה שנאלצו לעטוף את התינוק בסמרטוט.
בתחילת המאה ה-20 החלה הפרדה מגדרית, אבל תחילה רק בצורת הבגדים ולא בצבע. כשהופיעו צבעי הפסטל הראשונים לבגדים, היו בתחילה כוונות לייחד את הוורוד לבנים, כי נטען שהוא צבע "חזק יותר".
הקביעה הסופית הייתה באמצע המאה ה-20, כשיצרני הבגדים יצרו מערכה פרסומית ותודעתית לקביעת הבדלי הצבעים בין בנים ובנות. להבדלה בין צבעי בנים ובנות הייתה רק מטרה אחת: להגדיל את הקניות אצל בתי-האב השונים.
כל כך פשוט.
שהרי אם יש צבע לבנות וצבע לבנים, אי-אפשר עוד להעביר בגדים בין בנים לבנות, וכך הוכפלה כמות קניות הבגדים.
היום הגישה חופשית יותר בעניין המגדר, וגם ישנם הורים שלא צבע הבגד הוא שחשוב בעיניהם, אלא איזה מעצב עיצב אותו, כי יש כיום הורים ממעמד כלכלי נוח שקונים לתינוק הנולד בגדי מעצבים, להרגיל אותו לחיים שבהם ישמש ראי להצלחה של הוריו בחיים – וכך יש לדיור, גוצ'י וארמאני קו של בגדי תינוקות, באיכות גבוהה ובמחירים של מכונית יד-שנייה.
אבל מי מדבר על כסף כשטובת הילד לנגד עיניו?
כמו שאמר לי לפני שנים ידיד מבאקה-אל-גרבייה השכנה: "מי שרוצה לפתוח אצלנו עסק שיצליח תמיד, שיפתח חנות לילדים ותינוקות – בגדים, צעצועים, לא חשוב מה, העיקר לילדים. כי אצלנו ההורים לא יחסכו על הילדים אף פעם – כולם רוצים לתת לילדים את מה שלא היה להם בילדות, ויעשו בשביל זה את הכול".
ו"לעשות בשבילם את הכול" משמעותו בימינו אלה – להוציא הרבה כסף.
שאריות של כרטיס אשראי
"לא להאמין כמה עולים בגדי תינוקות!" אמרה לי חניה כשעשתה סיבוב בקניון. "150 שקלים לפריט ויותר מזה – ואני לא יכולה לקנות בגד אחד! אני חייבת לקנות סטים של בגדים!"
פתחתי את האפליקציה של אליאקספרס בסמארטפון שלי.
"תראי", הראיתי לה, "כל הבגדים במחירים של 30 עד 40 שקלים. והם נראים לי ממש יפים. ויש לי כרטיס שמור אצלם, באליאקספרס – לחיצה אחת ותוך שבוע עד עשרה ימים הבגדים כאן אצלנו".
"אבל זה סיני", חניה אמרה. "מי רוצה לקנות לילד שלו בגד מסין?"
אז היא הלכה לסיבוב קניות בקניון וחזרה עם ערימה של בגדי תינוקות חדשים, ועם שאריות של כרטיס אשראי.
"לפחות אני יודעת שקניתי בחנות איכותית", אמרה.
וכשסיפרה לי באיזו חנות היא קנתה, הסכמתי שאכן יש לחנות הזו שם יוקרתי ידוע ומוכר בקרב שוחרי תינוקות ובנקים למשכנתאות.
"איכפת לך שנבדוק את התוויות, לראות איפה ייצרו אותם?" שאלתי.
אז הוצאנו בגד אחד, ופתחנו את האריזה. ובדקנו בתווית. ושם היה כתוב "made in china".
ואז פתחנו עוד אריזה. ובדקנו בתווית. וגם שם היה כתוב "made in china".
חניה נראתה מהורהרת.
"אמרת שיש לך אפליקציה של אליאקספרס?" אמרה פתאום. "תפתח אותה – בוא נראה מה יש להם שם".
סינית אני מדברת אליך
הסיבה שכרטיס האשראי שלי שמור באפליקציה של אליאקספרס היא פשוטה – כל שבוע אני קונה שם, לפחות פעם אחת. לפעמים יותר.
ולפעמים, כשאני רואה בפייסבוק פרסומת למוצר כלשהו שנראה לי שימושי והוא מוצג שם "במבצע מיוחד וחד-פעמי! במחיר של 189 ש"ח בלבד!" אני נכנס לאפליקציה של אליאקספרס ומקליד את שם המוצר ומוצא אותו במחיר של 26 שקלים ועוד שישה שקלים למשלוח.
אז אני לוחץ על "קנה".
לחדר של חניה זוגתי לחיים ארוכים קניתי באחת החנויות באזורנו טלוויזיה גרמנית חכמה במחיר של 1,600 שקלים. פעם בשבועיים צריך להביא טכנאי שיאפס אותה מחדש, והיא נדלקת מתי שבא לה. בדרך כלל באמצע הלילה, כשחניה מתעוררת בבהלה למשמע הקולות וחושבת שזרים נכנסו לחדר.
לי יש בחדר טלוויזיה סינית שקניתי לפני שש שנים ב-800 שקלים, חכמה גם היא. חכמה עד כדי כך שהיא יודעת לבד שלא צריך להידלק מתי שבא לה, ושלא להתקלקל אף פעם.
אבל זה בגלל שהיא סינית זולה.
אני רואה באינטרנט את הערים שקמות בסין, שניו-יורק ולונדון נראות כמו כפרים ישנים לידן, אני רואה את הגשרים הבלתי-נתפסים בגובהם ואורכם הנבנים בסין, רואה את המבנים ההנדסיים שאין שום מדינה אחרת בעולם שיודעת לבנות כמותם, ואת כמות המכוניות הסיניות שעומדות אתי בפקק, ואני יודע:
כדי להתאקלם בעולם הבא עלינו לטובה – או לרעה – מוטב לדור שאחרינו שילמד לדבר סינית.
