רולאן סולטן הכיר כל דבר בחולית, חיים כצמן התלונן על כך שאבי קורין מחנה את הרכב שלו על דרך שעלולה לפגוע בעצים החדשים שנטעו. יואב בוקעי, מנהל הקהילה שאיבדה 13 חברים, נפרד בכאב
*תמונה ראשית: קיבוץ חולית אחרי השבת השחורה. צילום: באדיבות קיבוץ חולית
מהפייסבוק של יואב בוקעי, ברור חיל, מנהל קהילת חולית
בתחילת דצמבר 2022, לפני קצת פחות משנה, רולאן סולטן נתן לי את המפתח של משרד מנהל הקהילה בחולית.
עשינו חפיפה, עברנו על כל פרט ופרט בקיבוץ. רולאן היה מנהל קהילה בשתי קדנציות ולפני זה עשה מגוון תפקידים בקיבוץ. הוא הכיר כל דבר בחולית.
רגע לפני שלחצנו יד בטקס העברת המפתח שלו ושלי, שאלתי אם הוא רוצה עוד קצת זמן כדי לסגור דברים. אני לא ממהר, אמרתי לו.
רולאן הביט בי במבט לא מבין ואמר שהוא מחכה כבר לרגע בו הוא יוכל לצאת לפנסיה. יש לו המון דברים להספיק והוא חייב קצת לנוח מעיסוקיו הרבים בקיבוץ.
יצא לפנסיה והתחיל בשיפוץ הבית. הוא לא היה כל כך בקו הבריאות ולכן רונית סולטן, רעייתו, נכנסה לאירוע. שוחחנו הרבה, ביקשה עזרה בדיור זמני, סיוע פה ושם, קצת הכוונה. היא נהגה לעדכן אותי על מצבו הרפואי של רולאן, שהשתפר עם הזמן.
שמחתי שהיא ראתה בי כתובת. רולאן הבטיח לי שאת מקומו המיתולוגי בקהילה – רונית תתפוס מעתה.
כפות ידיים של חקלאי עם ראש של אקדמאי
כשנכנסתי לנהל את הקהילה, הכרתי את חיים כצמן, רכז הנוי. אני זוכר אותו מהריאיון הראשון שלי בחולית. הוא היה בוועדת האיתור. בחור צעיר עם רעמת שיער שמתאימה בדיוק לז'אנר של האידיאליסטים שבאים ליישב קיבוץ בקצה העולם. שילוב נדיר של כפות ידיים של חקלאי עם ראש של אקדמאי.
בישיבת העבודה הראשונה כצמן אמר לי שיש בעיה: אבי קורין מחנה את הרכב שלו על דרך שעלולה לפגוע בעצים החדשים שהוא (כצמן) נטע. ביקש שאדבר איתו.
הלכתי ישר לאבי. אבי נתן לי סקירת ביטחון על הישוב, העמיס אותי על הרכב, נסענו לשדות, לגבול, לנקודות החשופות. למדתי ממנו מהי תפיסת הביטחון בחולית ואיך הצבא מגן עלינו. עם הזמן יצאנו לכמה וכמה סיורים בתוך הקיבוץ ומחוצה לו כדי לחשוב איך לשפר ולהגן טוב יותר על המקום.
אבי איש מקצועי, הגיע לחולית לפני המון שנים כחבר בגרעין מארגנטינה. ציוני.
בסוף הסיור שאלתי את אבי לגבי הרכב. אם הוא יכול להזיז אותו טיפה מהעצים של כצמן. הוא סירב. הוא מתעקש להיות במינימום זמן לקפיצה לרכב בעת הצורך.
הם, כצמן ואבי, נשארו במחלוקת על זה.
אני, בשבוע הראשון שלי בחולית, יצאתי עם תחושה טובה. יש לי שני עובדים שכל אחד מהם נאמן לתפקידו, אוהב את מה שהוא עושה ומוכן להתאמץ שיהיו לו את הכלים הטובים ביותר למילוי משימתו.
צמד בלתי נפרד
בחודש ינואר, עוד לפני שהספקתי להכיר את כולם בקיבוץ, הגיע המועד לחג המשק.
הזמינו אותי לברך את הקהילה. אחרי נאום קצרצר הגיע שלב התודות למארגנים. מארגנת האירוע אמרה לי להודות לשחר מתיאס.
ואני, על הבמה רואה מישהו שמתעסק עם כל מיני חוטים, אני מסתכל עליו ואומר תודה לשחר על כל מה שהוא עושה. כולם באולם צוחקים.
ואני במבוכה מבין את הטעות. מי שהתעסק בחוטים זה כמובן שלומי מתיאס, בעלה. שחר הייתה כמה כסאות לידו.
בחודשים שלאחר מכן הבנתי שזו לא ממש הייתה טעות.
שחר ושלומי היו צמד שאי אפשר להפריד ביניהם. מחוברים כל העת, אוהבים וקשורים.
סיימתי את הנאום והפדיחה והלכתי אחורה לקצה האולם.
ראיתי ילד קטן משחק. שאלתי את האישה שלידו איך קוראים לו. אמרה לי נגב.
אם כך, אני מבין שאת עדי, אמרתי. היא אישרה והחלפנו חוויות על איך זה להיות הורה לילד בשם נגב. עדי קפלון הייתה שותפה שלי בהובלת צוות של תכנון תמונת העתיד של חולית, היא הייתה חברה גם בוועדת קליטה ויצא לנו לשוחח הרבה. ראיתי בה את המנהיגות הנשית העתידית של חולית. חלק מקבוצת הצעירים שיובילו את הקיבוץ.
שונאת בירוקרטיה
באחד הבקרים לילי קייסמן באה אלי למשרד. אמרו לה שאני יכול לעזור לה לקבל קצבת אזרח ותיק. לילי שונאת בירוקרטיה, סולדת מהממסד, שבעת אכזבות. היא הייתה עצבנית בפגישה. 3- 4 פעמים קמה בעצבים מהכיסא. לא מאמינה לאף אחד. הרגעתי אותה, ניסיתי למצוא פתח לתקווה.
אחרי שבוע שוב באה. בהתרגשות סיפרה לי שאישרו את הקצבה המוגדלת. חזרה לה התקווה, חזר האמון.
מבצע מגן וחץ היה האירוע הביטחוני הראשון שלי בחולית. הקהילה פונתה למלון מעלה החמישה.
בערב שישי פגשתי שם את ליז ומאיר אלחרר. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותם. אנשים עסוקים. מאיר תמיד הגיע מאוחר מהעבודה. ליז עובדת מהבית. כנראה בלי הפסקה. שוחחנו ארוכות. סיפרו לי על שנותיהם בחולית. סיפרו על הקיבוץ מנקודת מבטם. ירידות ועליות, משברים וצמיחה, יאוש ותקווה. סיפרו על ה"פרלמנט" שייסדו בחולית, ובאיזשהו שלה התפוגג. בסוף אמרו שהשהות המשותפת במלון ביחד עם הקהילה, נותנת להם את הדחף לחזור לפעילות קהילתית, להחיות את הפרלמנט ועוד ועוד.
כל עוד משה חוזר מהבריכה, היא תישאר פתוחה
אחד הדברים המשמעותיים בחולית למפגש קהילתי זו בריכת השחייה.
כל הקיץ תהיתי עד מתי נכון להפעיל אותה. בריכה זה ענין יקר. צריך להיות יעילים. רק אם יש שימוש – יש בריכה.
מצאתי לעצמי ברומטר: בשעות אחר הצוהריים הבטתי מחלון חדר הישיבות על הכביש היוצא מהבריכה. ראיתי באופן קבוע את משה רידלר, המבוגר מבין תושבי חולית, יחד עם פטרו בוסקו, המטפל המסור שלו, חוזרים מהבריכה.
אני מכיר אותם היטב מהטיול היומי הקבוע שלהם בדואר ובמרכולית.
הולכים לאט, משה עם הליכון, אומרים שלום לכולם.
קבעתי כלל: כל עוד משה חוזר מהבריכה, היא תישאר פתוחה.
הרבה אור שראיתי בעיניו
לפני שבועיים סיפר לי בהתרגשות חבר חולית, שבת זוגו עברה לגור איתו. התרגשתי יחד איתו. זה חודשים שאני מכיר אותה דרכו. מהקצת מידע שהוא נידב לי, מהרבה אור שראיתי בעיניו.
חיכיתי להזדמנות לפגוש אותה. סיכמנו שנרשום אותה במרשם התושבים ואני אחתום על האישורים לרשויות המדינה. לא הספקנו.
תהילה קעטבי נרצחה יחד עם רולאן, רונית, כצמן, אבי, שחר, שלומי, עדי, לילי, ליז, מאיר, משה ופטרו.
את כולם הבאנו לקבורת עולמים.
זו הייתה משימה קשה מנשוא, כואבת, בלתי נתפסת.
מאבק של כמעט שבועיים, להבטיח קבורה בכבוד, לסייע באיתור ובזיהוי, להיות כתובת למשפחות.
ובתוך שלל הבירוקרטיות והעיסוקים, החוויה הקשה של פרידה מאנשים יקרים, שעד לפני 10 חודשים לא הכרתי. אבל מרגע שהכרתי, התאהבתי.
שיתפתי כאן בטעימות קטנות, בסיפורים קטנים מתוך חוויות רבות של קשר שהלך והעמיק.
הכאב עצום. אין לי מילים לתאר את השבר הנורא.
כולכם תחסרו לי ולחברי חולית מאוד מאוד.
חיבוק חזק לכל המשפחות והחברים. ביחד נאסוף את הכוחות.
תגובה אחת
יואב. תודה.