הספר "סיפורי שבילים" נוצר לחגיגות ה-80 לקיבוץ יד מרדכי, הוקפא בעקבות מתקפת הטרור ופינוי הקיבוץ ורואה אור שנה אחרי בתוספת סיפור על התקופה בה שהו חבריו מחוץ לביתם
הספר "סיפורי שבילים" נולד לכבוד חגיגות ה-80 לקיבוץ יד מרדכי, שתוכננו לנובמבר 2023. חודש וקצת לפני החגיגות לקיבוץ הדרומי, שנקרא על שם מרדכי אנילביץ' ומוכר בזכות הדבש המתוק, אירעה מתקפת הטרור האכזרית של 7 באוקטובר והקיבוץ על חבריו ותושביו-פונה.
העבודה על הספר, עשרה סיפורים מלווים בציורים, על תקופות שונות בחיי הקיבוץ המסופרים מגובה עיניהם של ילדים בקיבוץ, אז והיום, נקטעה. "הציורים היו ידניים ונשארו ביד מרדכי ואיתם ההשראה", מספרת יוצרת הספר שרון פרידמן שכתבה את הסיפורים וגם איירה אותם.
כעבור שנה "כשמצאנו חלק מהידיים והרגליים שלנו", נוסף לספר סיפור פינוי הקיבוץ, ולרגל "יום הילד" וחגיגות ה-81 לקיבוץ, יוצא עכשיו לאור.
"כתבתי את הספר הזה, כדי לספר לילדים שלנו על היסטוריה ועל הקהילה מתוך מקומות שהם מכירים משבילי הקיבוץ – חדר האוכל, שיח הפיטנגו, הבריכה והפסל ועוד מקומות מוכרים" מספרת שרון בת וחברת הקיבוץ, דור רביעי ונכדה למייסדת המכוורת. היא ומשפחתה התפנו לגן שמואל וטרם חזרו לקיבוצם. "הסיפורים מספרים על תקופת המעפילים, על הקמת המדינה, על מלחמת השחרור ונוסף גם פרק שלא היה בתכנון המקורי- מלחמת חרבות ברזל ופינוי הקהילה. הילדים צועדים בשבילי הקיבוץ, זה המקום בו כולנו נפגשים, ומתוך כך- המקום החשוב ביותר. עלילות הסיפורים בדויות מהדמיון ולא אירעו במציאות, אך בהחלט יכלו להתרחש. המטרה בסיפורים המתארים את ההיסטוריה המקומית היא לחבר את הילדים, וגם את המבוגרים, לקיבוץ ולחזק את תחושת השייכות למקום ולקהילה".
איך סיפור נולד?
"אני מציירת וכותבת כל החיים" מספרת שרון שבמקצועה היא מורה לאמנות. "'נקלעתי' לצוות חגיגות ה-80 לקיבוץ וזה היה הפרויקט שרציתי לעשות. הרעיון היה לייצר שייכות לילדים שלנו. הקיבוץ גדל, מעל 100 חברים הצטרפו ונבנו שכונות חדשות. כבר לא כולם מכירים את כולם וסיפור הקהילה יכול להתמסמס. הסיפור מחבר למקומות הפיזיים המוכרים- שיח הפטל, הדיונה שליד הקיבוץ, מגדל המים, ומחבר, דרך הסיפורים שכתובים מנקודת מבט של ילד, את ההיסטוריה של יד מרדכי, מהנקודה הראשונה, "מצפה ים" שליד נתניה ועד לסיפור של הפינוי. יש כאן מישמש של סיפורים שבאמת קרו עם דברים שבדיתי מהדמיון, אבל הם בהחלט יכלו לקרות. רציתי דרך הסיפורים לייצר מפגש בין דורי, של הילדים של היום עם מי שהיו הילדים של פעם והיום הם ההורים או הסבים.
יד מרדכי משקיעה משאבים רבים ושמה דגש על אירועי תרבות וקהילה, בהוצאת הספר נוספה גם תמיכה אדיבה של קרן חבצלת, יד יערי ויד טבנקין".
אלו רק דבורים
"מעפילים ודבורים" מספר על התקופה שלפני קום הקיבוץ והמדינה, נקודת העלייה במצפה ים, העלאת מעפילים והכוורת שהוקמה על ידי המייסדים. "סבתא שלי היא לושה מייסדת המכוורת"
הגוף שלי כמו הרגיש כמו אבן. לושה ראתה, היא הורידה את כובע הדבוראית שלה והתקרבה אלי. היו לה עיניים כחולות שקופות והיא התכופפה ונעצה אותן בעיניים שלי ואמרה בשקט "אורית. את זוכרת מה עשית במצפה הים? היית רק בת 4, זה היה הרבה יותר מפחיד ומסוכן. והרבה יותר אמיץ. אלו רק דבורים, והן לא יפגעו בך, ריססתי אותן בעשן לפני שבאתם כדי שלא יעקצו". עדיין לא זזתי "לילדה כמוך לא מגיע לפחד מהן". היא אמרה בחיוך שומר סוד ושמה את הכובע שלה עלי.
מתי חוזרים הבייתה, לקיבוץ?
"מעליות", מספר על התקופה הארוכה בה היו תושבי יד מרדכי מפונים מביתם, וגם על פינוי הילדים מהקיבוץ בתקופת מלחמת השחרור
בקיצור, אז היום הלכנו לסבים במלון בקיסריה, הם בדיוק חזרו מהליכה בחוף הקשתות והביאו לי חתיכת חרס שהים החליק. סבא התיישב על הספה הקטנה נאנח ואמר "לא נורא, בסך הכל התנאים קצת יותר טובים מהפעם שעברה".
"איזה פעם שעברה?" שאלתי.
"הפינוי בפעם שעברה". הוא ענה בקצרה, כמו שסבא עונה.
"אבל אתם אף פעם לא עוזבים את הקיבוץ כשיש סבב". הייתי מבולבל.
סבתא צחקה "נכון חמוד שלי, סבא מתכוון לפינוי שהיה כשהם היו ילדים- במלחמת העצמאות. גם אז הם לא היו בקיבוץ בגלל מלחמה אבל אלו היו זמנים אחרים, לא היו כל כך הרבה מלונות יפים בארץ. הם ישנו באוהלים וצריפים".
"היו לכם שם מעליות?" שאלתי, וחשבתי על הפעם שבה אני ורון לחצנו על כל הכפתורים ויצאנו לפני שהמעלית עלתה. זה היה כיף חיים אבל כעסו עלינו קצת.
"לא" ענה סבא בקצרה "היה בוץ."
הצטערתי בשבילו. "לא נורא", חשבתי בלב "אני אוהב גם בוץ. במלון אין בוץ. כל החורף לא היה לי בוץ… וגם לא שלוליות לנסוע דרכם באופניים שיתיזו. וגם לא אופניים לנסוע בשבילים. וגם לא שבילים. אולי המעליות הן קצת כמו שבילים כי שם כולם נפגשים. אבל אסור לנסוע באופנים במעלית".
"אמא מתי חוזרים הביתה?" שאלתי בקול.
"למלון שלנו?" שאלה אמא.
"לא, הביתה לקיבוץ".
"אני לא יודעת מתוק", אמא חייכה חיוך קצת עצוב. חשבתי שבטח גם היא רוצה כבר לחזור.
"גם את מתגעגעת לבוץ?" שאלתי אותה.
אמא צחקה ואמרה "אתה יודע מה, אפילו לבוץ אני כבר מתגעגעת".
