זמן העורב

שני ספרים לאלי רון מעין גדי לוקחים את הקורא למסעות בזמנים קדומים ואמיתות שנשארות לנצח 

מסע של אלפי שנים לאחור ב"מעל ערפילי הזמן"  

הרומן "מעל ערפילי הזמן" לוקח אותנו אלפי שנים לאחור, לתקופה הכלקוליתית. הרקע לאירועי הסיפור הוא תקופת ההתנחלות של הנוודים שפרצו ממזרח, רמז לבני ישראל שכבשו והתנחלו בארץ כנען. הסיפור מתרחש בנגב המרכזי, כפי שנראה באותם ימים רחוקים, ושורשיו נעוצים במקדש הכלקוליתי שהתגלה לפני שנים במערה במצוק נחל משמר, מעל עין גדי, על ידי הארכיאולוג פסח בר-אדון.  

בפתח הספר מתאר רון את גילוי המערה מתחת לצילו של שיח אברהם גדול מימדים, ובתוכה שני שלדים, שלד של גבר ושלד של אישה משנת 3150 לפנה"ס. השלדים מעוררים את סקרנותו והוא יוצא במסע אחר דמויותיהם "שגפיהם היו מרוסקים ונחו מנוחת עולמים מתחת לשיח הענף". 

רון מוליך את גיבורות וגיבורי ספרו בנתיבים שרגלי אדם נמנעו מלהגיע אליהם. משפחות ויחידים מחפשים את מזונם, תרים אחר מקומות לינה, נזהרים לא להיפגע, אך לא אחת נפגעים על ידי אויביהם, שכמותם מחפשים מקום לינה ובעיקר מזון.  

גיבורי ספרו הם צעיר וצעירה, אמרר וזוהרה, שאיבדו את משפחותיהם ומצאו זה את זו תוך כדי שיטוט במדבר, וגילו לפתע את היופי שבחיים המשותפים. הקו המנחה ברומן הוא המחשבה שטבעו של האדם ונטיותיו לא השתנו באלפי השנים האחרונות. האדם נותר עם אותן אהבות, שנאות ואותם פחדים ואפילו אותן אמונות בכוחות עליונים. האהבה בין גבר לאשה, היא אותה אהבה, וכך גם יצר השלטון והשררה. 

"אמרר אץ לנווהו. זוהרה המתינה לו. היא לא עצמה עין. בפגישתם התרפקה עליו ולחשה: 'אני לא עוזבת אותך'. אמרר אמר שעליה להסתתר. זהו המוצא היחיד. 'אני הולכת רק איתך!' אמרה בתקיפות ובסרבנות. הוא ניחם על שעקר אותה מסביבתה וכעת נקלעה איתו לצרה. הוא ניסה לשדלה שהעננה תחלוף בקרוב והמוני הרשעים יחלפו עם הרוח. כפי שהיה בשבע בארות. אז יתאחדו ויהיו יחדיו ואיש לא יעזוב את רעותו לעולם. אולם זוהרה לא נאותה להיפרד. הוא טען שלא תרגיש בנוח כאשה בין גברים ואין לה ידע כלל ולא ניסיון בשימוש בכלי משחית. לא הייתה שהות להמשיך בוויכוח. אמרר נדרש להכנות רבות ואמר מתוך חיבוק: 'נדבר אחר כך'". 

הקריאה בספר מכניסה אותנו לתקופה רחוקה ולא ידועה ומספקת הצצה לאורחות חיים שטרם הכרנו. יש בקריאה בספר מעין גילוי של מקומות שהיו נעלמים מאתנו עד כה, יחד עם מפגש ייחודי ומסקרן עם חיי הנפש של אנשי התקופה.   

על חוכמה, נאמנות ומשמעות החיים ב"מגילת העורבים אשר לשלמה"  

"העורב נחשב לאחד היצורים הנבונים בין ברואי עולם (…) אין חולק על חוכמת העורב ואין חולק על תכונתו הבולטת – הנאמנות לבן הזוג. מרגע שבני הזוג בוחרים זה בזו, הם לא ייפרדו לעולם" כותב אלי רון, חבר עין גדי, שלוקח את הקוראים למסע פנטסטי אל קשרי הגומלין המופלאים שהיו יכולים להיווצר בין בני האדם לבעלי החיים אילו רק ידעו להקשיב זה לזה.   

 רון בוחר להמחיש את תכונת הנאמנות של העורבים ששבתה את ליבו בעלילה אליה גייס את שלמה המלך, "החכם מכל אדם שידע את שפת היצורים בעולמנו". עלילת הספר נפתחת בתגלית מרעישה, מגילת קלף מתקופת המלך שלמה בה הוא מדובב זוג עורבים.  

 "…התערבותם של שני החוצפנים האלו בחיי האינטימיים", כך כותב שלמה במגילה "נראתה לי כעזות פנים, הרהרתי כיצד להגיב, אולי למלוק את ראשיהם וחסל סדר, לאחר מחשבה נוספת, נחמתי על מחשבתי הנלוזה והגעתי למסקנה שהם יצורים חכמים ולמעשה אני הובלתי אותם לשיחה גלויה זו, בסופו של דבר איש מלבדי אינו מבין את שפתם ואף אחד לא ידע מה נאמר בינינו." 

בספרו מבטא רון את המשאלה לקשר אינטימי, אישי קרוב ובטוח שמאפשר להבין את העולם טוב יותר ולחיות בו בדרך המלאה והממצה ביותר. "חוץ מזה ידוע לי (שלמה המלך) שאני מוקף בחנפנים, וכל הסובבים אותי לא יעזו לומר לי מה באמת חושב עלי העם. אולי דווקא מרענן לשמוע יצור כלשהו ללא פניות. החלטתי למנות עליהם שר, שיקרא שר הטבע והגן, ומעתה ואילך ידאג לכל צרכיהם. עלה בדעתי שזוג העורבים יוכל לשמש לי מעין אוזניים. הם יאזינו לבני עמי אשר אינם משערים כלל שבני כנף אלו מבינים את שפתם".  

הספר נוגע גם בסוגיות קיומיות של משמעות החיים והדרכים השונות שיש לאדם להתמודד עם עובדת המוות וסופיות החיים. "יתכן שלשם כך יהיה עלי תחילה לערוך מחקר שישאר לדורות הבאים. ממש כשם שחברתי זה מכבר את שלוש המגילות שאני מקווה שיהיו לעד. בן האדם, אפילו אם הוא מלך, הוא בן חלוף אך יצירתו תיוותר אחריו לנצח". 

אלי רון (85) חבר קיבוץ עין גדי, נשוי לרותי ויחד איתה הגיע לעין גדי ב-1958 במסגרת גרעין "רעות", הגרעין השני שהגיע לקיבוץ. בעברו מורה לחינוך גופני ומפתח גן הנוי (כיום גן בוטני) בקיבוצו, איבד שניים מארבעת בניו. הבכור, גיורא, נפל במלחמת לבנון הראשונה (1982). בנם השני, תומר, נהרג בתאונת עבודה במטע התמרים. האסונות שפקדו אותו דרבנו אותו לכתוב. כתיבתו קולחת, מעניינת ומקרבת את הקורא אל הנפשות הפועלות.