יבול שיא
הרפת והחלב
תמונה 1 IMG 20220429 WA0004

איך מעצבים זיכרון?

7 דק' קריאה

שיתוף:

אחרי שנים ארוכות של "חיים על החרב", ובתמיכת מערכת חינוך מגויסת,
אנו נוטים לייחס לנושא הזיכרון וההנצחה עולם מושגים ודימויים קודר, כבד ורציני. אורי אברמסון שגדל בקיבוץ שריד, היה חבר מסילות וכיום חי בדלית אל כרמל, הוא אדריכל שתכנן ועיצב מוזיאונים כמו "המרכז הישראלי – יצחק רבין", "בית השומר", "מוזיאון גבעת התחמושת" ו"יד לילד" בלוחמי הגטאות. מבחינתו יש להדגיש את החיים ולאו דווקא את רגע המוות

"אני בעד פרויקטים שיש בהם מוקדי פעילות חיים ולא דממת מוות", פותח אברמסון במשפט שמתמצת את גישתו. "כדי שהדורות הבאים ימשיכו לזכור ולהזכיר את הנופלים, צריך להקים אתרי הנצחה שכוללים משהו מעבר לציון השכול. למה לא לבנות מגרש משחקים על שם נופל? או שביל במרחבי הטבע שיסמל את אופיו ודמותו? בחדרי הנצחה נהוג ליצור אווירה קודרת, על סף המפחידה, ולעורר אצל המבקר תחושות עצב עמוקות. כאשר מדובר בחיילים לוקחים את תמונות החוגר שלהם, מציינים את תאריך ההולדת והפטירה, ומוסיפים משפטים ספורים על מקום המוות. יש ה"מגדילים לעשות" ומנפיקים "קטלוג לנופלים", שמאפשר דפדוף מהיר בין שמות ההרוגים. בעיניי זה גורם לזילות הזיכרון. לתזמן שניות בודדות לכל נופל, נדמה בעיניי לחוברת פרסום של איקאה. עיצוב כזה לא מאפשר מקום לסיפורים על חיי האדם עצמו לפני שהלך לעולמו, ובוודאי שאינו מעניק שום השראה".  

אברמסון מודע לעולם הרחב שאליו מתייחסות מילים כמו "הנצחה" ו"זיכרון". מוסדות המדינה, משפחות ואנשים פרטיים מוצאים דרכים שונות לבטא כבוד וגעגוע ליקיריהם שהלכו. ברחבי הארץ הוקמו אנדרטאות, שבילי זיכרון, מפעלים חברתיים, וכמובן חדרי הנצחה בישובים ובמוסדות ממלכתיים.   

"משפחות שאיבדו את יקיריהן מתקשות לראות אור בקצה המנהרה ולהאמין שהחיים ממשיכים אחרי האסון. הבעיה היא שאתרי הנצחה דוממים משמשים בעיקר את המעגל הקרוב, שעם הזמן מתבגר בעצמו, מתקשה לתחזק את המקום, וכך הדורות הבאים אינם נחשפים לדמות ולפועלה. הרבה מקומות סובלים מהזנחה ואפילו נסגרו בגלל מצב שכזה".  

כדוגמה לאיך כן צריך לתחזק אתר הנצחה מספר אורי על אתר שהוקם על יד קיבוץ האון, לזכר שני טייסים תורכיים שנפלו סמוך לכנרת לפני כ-160 שנה. בזמנו דאגו למקום העות'מנים עצמם, ובהמשך הוא טופח על ידי ממשלת תורכיה בשיתוף המועצה האזורית עמק הירדן.  
"זהו מקום מיוחד המספר על אירוע היסטורי. הוא מתוחזק היטב באופן שמעורר כבוד ומונע השארת לכלוך או עריכת פיקניקים המוניים. לצערי, לא לכל מוקדי ההנצחה יש אחראיים פעילים".  

המפגש בין הגישה המסורתית והקודרת לנושא ההנצחה, לבין תפיסתו החדשנית של אברמסון, בא לידי ביטוי כאשר הוא נקרא לעצב את "המוזיאון והיכל ההנצחה בגבעת התחמושת", העוסקים במערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים. "זו הייתה עבודה קשה שנמשכה כשלוש שנים, במהלכן נערכו הרבה דיונים עם נציגי משרד הביטחון בקשר לדפוס ההנצחה הרצוי. בעוד התפיסה הרווחת נוטה לצבעים כהים, תמונות בשחור-לבן של חללי הקרב שמתחלפות במהירות, ומידע מינימלי על חלקם בקרב, אני התעקשתי על חלל תצוגה בהיר, שמאפשר כניסת קרני שמש, ומציג מגוון תמונות צבעוניות של הנופלים משנות חייהם.  
שילבנו בתצוגה חפצים אישיים מעזבונם ותמונות של הנופלים מחיי היומיום – בעבודה, עם חבריהם בשעת טיול, בתחתונים וגופייה בזמן מנוחה, או צוחקים באושר במסיבה משפחתית. הכוונה הייתה לתת חשיבות לחיי הנופלים ולא רק לסיטואציה בה נהרגו". 

אורי מספר שרעיונותיו הרחיקו לכת מעולם המושגים הצבאי, כך שביקש להקרין ברקע התצוגה ריקוד בביצוע גבר, שהכוריאוגרפיה שלו תביע גם את השכול וגם את המשכיות החיים. בשיתוף פעולה יוצא דופן עם זיו פרנקל ולאה נהוראי (בית אלפא), צולם בשטח גבעות רמת צבי ריקוד סולו של פרנקל. תחילה חשב אורי שפסקול היצירה יורכב מקולות הרוח בטבע, אבל בהמשך עלה צורך להוסיף מוזיקה של ממש. לידיו הזדמן קטע לא מוכר של נגינת נבל מדהימה, שהתאימה לריקוד באופי ובאווירה. התברר שמדובר בשיר אירי העוסק בתחושת געגוע מתמשך, והמבצעת היא ילדה ישראלית, שהדוד שלה אליו הייתה קשורה מאוד, הוא הפצוע הקשה ביותר ממלחמת לבנון הראשונה. "בהתרגשות ובעדינות רבה, יצרתי קשר עם המשפחה, וביקשתי שהנגנית תבצע את הקטע בטקס הפתיחה של אתר ההנצחה. לאירוע הגיעו מכובדים רבים, הסתובבו בחללי המוזיאון, והאזינו לנגינת הנבל שהרטיטה נימים פנימיים. לבסוף ניגש אלי הסמנכ"ל והודה שהקונספט העיצובי עליו התעקשתי – ייחודי ומרגש".  

כדוגמה נוספת מציג אברמסון את אתר ההנצחה לכל חללי צה"ל הדרוזים, שהוקם בדליית אל כרמל, בשיתוף משרד הביטחון ויד לבנים. מעבר לציון שמות הנופלים עוצב המקום כאמפיתיאטרון טבעי, טובל בדשא ובפרחים. המקום מתוחזק ומטופח היטב, ולצד הזיכרון – מזמין לשהות מלאת חיים.  

אורי, שאיבד את בנו הצעיר עמיחי לפני כעשר שנים, יודע ומכיר באופן אישי את כאב השכול ובעקבותיו את ההתלבטויות על דרך ההנצחה. המשפחה הבינה שלא תוכל לתחזק שביל לזכרו וביקשה לבטא משהו שיאפיין את עמיחי וכישוריו. "מצאנו כתב יד של ספר ילדים שעמיחי כתב, והחלטנו לערוך אותו כראוי. חבר קרוב, עומר מקובר ממסילות, אייר את הספר, שיצא לאור ביום השנה. רק בדף האחרון של הספר הוספנו תמונה של עמיחי עם כיתוב קצר. לדעתי, ספר כזה, שאינו ספרון זיכרון, הוא בעל חיות משל עצמו".

תמונה 2 IMG 0373 1
המוזיאון והיכל ההנצחה בגבעת התחמושת. ברקע התצוגה מוקרן ריקוד בביצוע גבר, שמביע גם את השכול וגם את המשכיות החיים. צילום: אלה לחיטוב

הצעה מטדי קולק 

אברמסון, שגדל בקיבוץ שריד ובחייו הבוגרים היה חבר מסילות, מציין כי פרויקט ההנצחה הראשון שלו נבנה בגיל 16, כשמדריכו בתנועה, אמנון לביא, נהרג בקרב חאן יונס. "אהבתי אותו מאוד והמוות שלו טלטל אותי", מספר אברמסון בכנות. "מתוך סערת הרגשות יצרתי בחודש הראשון למותו את סמל הבוגרים של 'השומר הצעיר' מאבן. בצעד חריג ניגשתי להוריו של אמנון, וביקשתי שיניחו זאת על גבי המצבה הצה"לית. בבואי לטקס השלושים, ראיתי שהם ממש הטביעו את זה בקבר עצמו. כמה חודשים מאוחר יותר יצרתי מעץ כנפי צנחן, ושילבתי בהן תמונה קטנה של אמנון". 

אברמסון מספר כי החיים בקיבוץ אפשרו לו לפתח אפיקי יצירה ועשייה ללא הגבלה כמעט. "אמנם המורים בשריד התקשו להשתלט עליי בבית הספר, אבל במקביל נתנו לי לפתח את עצמי. בלילות הייתי מגיע לנגרייה של שריד ומגשים את שגעונותיי. גם במסילות הייתה לי יד חופשית ליצירה. לא הרגשתי שהקיבוץ חונק אותי ובכל דבר שעשיתי הרגשתי שאני יכול לפרוץ גבולות. המרחבים, הזמינות, האמון והתמיכה שהחברה הקיבוצית נותנת לחבריה, מאפשרת לפרט להמשיך וליצור. לא אכחיש, לעיתים הייתה גם צרות עין, אבל מכיוון שתמיד הייתי עוף מוזר, זה לא מנע ממני להמשיך וליצור פרויקטים". 

כחבר מסילות, למד אורי כלכלה, כיהן כמרכז משק, ותמיד ליווה פרויקטי בנייה גדולים בקיבוץ וברחבי האזור. הייתה לו נגיעה רחבה לאדריכלות בפועל, ובגיל 44 אישר לו הקיבוץ להגשים את חלומו וללמוד את התחום לעומקו ב"בצלאל". בד בבד, פנה אליו טדי קולק בבקשה שיוביל את הקמת "המוזיאון לתולדות ירושלים במגדל דוד". "כמה שנים קודם לכן עבדתי על פרויקט מסוים עם שייקה ויינברג, איש תוכן וקונספט מהמדרגה הראשונה, שהקים בין השאר את בית התפוצות ומוזיאון השואה בוושינגטון. הוא התרשם מדרך החשיבה והלמידה שלי, ולמרות שעדיין לא הייתה לי השכלה פורמלית באדריכלות הוא המליץ לקולק שאני אוביל את עיצוב המוזיאון. בתמימותי, סירבתי תחילה להצעה, כי חששתי שהיא תפגע ביציאתי ללימודים. לאחר שטדי קולק הרעים עליי בקולו בטלפון ודחה כל תשובה שלילית מצידי – יצאנו לדרך. במסילות פחות אהבו את השילוב בין הלימודים לפרויקט, ומכיוון שדרשו ממני לבחור אחד מהשניים – החלטתי לעזוב. זה היה מהלך לא פשוט בשבילי מבחינה רגשית, אבל הייתי שלם אתו. היום זה כבר הכל היסטוריה, ואני שומר מהקיבוץ זיכרונות טובים". 

איך מעצבים פרויקט הנצחה, מה התהליך שהופך רעיון למציאות? 

"אוהו, זו שאלה גדולה", מרעים אורי בקולו, "אבל גם בשאלה זו לא כולם תמימי דעים עמי. כיום, רבים האדריכלים והמעצבים שמחזיקים אנשי אוצרות ותוכן, ועל פי הדגשים הרעיוניים שהם מציגים – מגובשת תוכנית פעולה מוחשית. אני לעומת זאת, תמיד מתחיל מלימוד מעמיק של התחום או האישיות שבגינם מוקם הפרויקט או האתר. הקונספט העיצובי יכול להיווצר בצורה אמיתית רק אם אתה נכנס ללב העניין ומבין את מגוון רבדיו.  
כשניגשתי לעיצוב 'מוזיאון מגדל דוד' קראתי כמה ספרי היסטוריה על ירושלים. נחשפתי למספר היסטוריונים והבנתי שכתיבתו של פרופ' יהושוע פראוור היא המושכת את ליבי. החלטתי לשמוע על ירושלים מנקודת מבטו, פנים אל פנים, וכך מצאתי עצמי יושב אתו ועם טדי קולק במשך שעות ארוכות, על גג בירושלים המזרחית, כותב תחנות עיקריות בתולדות ירושלים היישר מפיו של הפרופסור. מתוך התמונה הכללית שהתקבלה יכולתי לבנות את פרקי המוזיאון ולקבוע את הדגשים בכל תקופה". 

גם בתחילת עבודתו על "המוזיאון הישראלי – מרכז יצחק רבין", ערך אברמסון עבודת הכנה מעמיקה. הוא קרא ספרים עבי כרס על חיי יצחק רבין, וספר מחקרים שבצעה פרופ' אניטה שפירא (ראש מרכז רבין) על תהליך התפתחות החברה הישראלית. "הכוונה המקורית הייתה להקים שני מוזיאונים נפרדים, שאינם באותו המיקום, אחד יעסוק באיש והשני בחברה הישראלית. לאחר קריאת החומר העיוני הגעתי למסקנה שצריך לבנות מבנה אחד, בעל מהלך מחבר בין האלמנטים. מעבר לכך שרציתי להימנע מפולחן אישיות לרבין, עלה שקורות חייו ובני דורו משקפים היטב את אבני הדרך של התפתחות המדינה. שזרנו את שני הסיפורים יחד, באופן שמביא מימד תוכן שלא היה בא לידי ביטוי לו היינו מתמקדים רק ביצחק רבין. בפועל, רוב התצוגה עוסקת בתחנות משמעותיות בהתפתחות החברה הישראלית, ורק עשרה אחוז ממנה ברבין עצמו". 

לאחר הנחת הבסיס העיוני, מתחילה חשיבה לגבי הנגשת הסיפור לקהל באופן חוויתי כך שייחקק בזיכרון האישי. "צריך כאן 'בישול איטי', שאינו מוגדר בזמן. זהו תהליך שבו אני סופג ומרגיש את תוכן הפרויקט, עד שהוא ממש חי בתוכי. משמתגבש קונספט תצוגה מסוים, מחולק המידע לפרקים או לאירועים המובאים לידי ביטוי בדרכים מגוונות, כך שיעורר סקרנות ועניין אצל המבקר. זו דרך ארוכה, הדורשת תחקיר ויזואלי לגבי אופן המחשת הסיפור, במהלכה נבחרים אמצעי התצוגה – ממצא ארכיאולוגי, מפות, ציורים, תמונות, פסלים וכו'. חומרי התצוגה נבחרים במחשבה תחילה, משום שהם מרכיב חשוב בהעברת התחושה והחוויה.
גם לאמצעים טכנולוגיים יש מקום כמובן, אם כי יש להיזהר שלא יהפכו למטרה בפני עצמה. בהמשך מתגבשת תפיסה הנוגעת בחללי התצוגה, אופן זרימת הקהל, מרחבי התכנסות ועיצובים אדריכליים.
לרוב אני מחפש אלמנטים שתופסים את תשומת הלב של המבקר, ולכן בעבודה על 'המוזיאון הישראלי', ביקשתי להציג חפץ כלשהו מעיזבונו של רבין. הגענו לבית הפרטי שלו ושל לאה, ופשפשנו במגרות ביתו. בסוף לקחתי משם מאפרה עם קופסת סיגריות ואת סיכת הפלמ"ח שלו. התגובות שאנו מקבלים מהקהל לגבי המוצגים האלה מעידות שגם חפצים 'שוליים' לכאורה, מוסיפים מימד אישי חזק מאוד, המבטא באופן בלתי אמצעי את האישיות המונצחת".

IMG 6591
המוזיאון הישראלי – מרכז רבין. "רציתי להימנע מפולחן אישיות לרבין". צילום: אלה לחיטוב

להתמקד בחיי הנופלים 

דוגמה עיצובית נוספת מתקבלת מהעבודה במוזיאון שבגבעת התחמושת. מכיוון שהמקום עוסק במהלך הקרב, היה חשוב לאברמסון להכניס את סיפורם האישי של הלוחמים, אלו שנפלו בקרב לצד מי שנשאר בחיים. בנוסף, בעקבות עריכת התחקיר "העליתי רעיון לבקש כתבים מחיים גורי, איש ירושלים, שהיה בזמנו מ"פ בחטיבה הירושלמית והגיע לגבעת התחמושת אחרי כיבושה. גורי נתן לנו גישה לדברים שכתב בתקופת הקרבות, וציטוטים נבחרים מהם שובצו בכל פרקי המוזיאון. הציטוטים מהווים חוט שוזר בין פרקי התצוגה, מוסיפים לה נופך רוחני, ומעלים שאלות מהותיות בפני המבקרים".  
באחת מפינות המוזיאון, בחר אברמסון להניח ספר המגולל את רשמיו האישיים של חוסיין מלך ירדן ממלחמת ששת הימים. "בחירה במוצג שכזה, שמאפשר למבקר להתייחס גם לסיפור של הצד השני, והיא בהחלט אינה מובנת מאליה. מעבר להעלאת מסר ערכי, מתעוררת גם סקרנות לגבי התמונה הכללית של אותה מלחמה". 

עיניו הנוצצות של אברמסון חושפות את חדוות היצירה שלו: "אני נהנה להפוך תוכן לצורה ולסיפור. בניגוד למוזיאון לאומנות, שבו התמונות פשוט תלויות על הקיר, כאן אני יוצר מרחבי עניין ויזואליים, שמטרתם לחשוף פרקים חדשים בנושא הפרויקט, כך שגם אנשים חסרי סבלנות, מוצאים את עצמם נעצרים וקוראים מידע או מקשיבים להקלטה. זו עבודה של ניסוי, תהייה וטעייה. זכיתי לעבוד בצוות של אנשים שמבינים את השפה שלי, יודעים להאיר את עיניי, ובמקרים שונים אף לסמן לי לסגת מרעיון. נכון שלא קל לוותר על רעיון שעבדת עליו, אבל הערות כאלו פותחת את העיניים, מאפשרות לוותר על החלטה שננעלת עליה, וליצור חלופה מתאימה יותר". בהזדמנות זו מדגיש אורי כי פרויקטים מסוג זה, אינן יצירה של איש אחד. מתקיים שיתוף פעולה עם יוצרים רבים מתחומים שונים, והקרדיט להצלחה שייך לצוות כולו.  

לאורי דוגמאות רבות ומרתקות מעבודותיו בשטח. "אני מכיר כל בורג בתצוגה", הוא מציין בלהט בסוף השיחה, ובכך מדגיש את מחויבותו העמוקה לכל פרויקט בו היה שותף. "האיכות של אתר ההנצחה והפוטנציאל שלו לרגש את קהל המבקרים מתחילה בלימוד מעמיק של התחום וממשיכה בחשיבה יצירתית לגבי הקונספט העיצובי הרצוי. זה נכון שכבר מגיל צעיר מלמדים אותנו להרכין ראש בימי זיכרון, ולדבר בפאתוס על המוות הקודר. לגישתי, חשוב להתמקד גם בחיי הנופלים – לספר על מעשי הקונדס שלהם, תחביביהם, טיולים שהספיקו לעשות, ובוודאי על קשרי האהבה שלהם. אין הנצחה מרגשת מזו". 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
החזאים בשירות המטאורולוגי הכינו אותנו ליום גשם, 24 שעות לפני שהתערוכה פתחה את שעריה וגשמים גם ביום הראשון של המפגש החקלאי המסורתי. התחזית הקודרת-משהו לא התאמתה, לא ביום שלפני, לא ביום הראשון המרכזי וגם לא
12 דק' קריאה
צבי כהן עבד במשרד החקלאות "תשע עשרה שנה, חודשיים, ועשרים ותשעה ימים" כדבריו, וזה היה מחודש פברואר 1969 ועד שנת 1988. לאורך שנים היה האחראי על תא ייעול השקיה במחוז חדרה של משרד החקלאות."המשכורת
< 1 דק' קריאה
שנים רבות מדענים מחפשים דרך להגביר את אספקת המזון בעולם, כדי למנוע רעב בקרב האוכלוסיות העניות ביותר. רבים סברו שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא שיפור הפוטוסינתזה, התהליך הביולוגי שמתחולל בצמחים, שמקיים כמעט את
2 דק' קריאה
על זיהוי מחלות בעצים באמצעות צילומים מולטי-ספקטרליים ברחפן אל המכון להנדסה חקלאית, במכון וולקני, הגעתי כשהייתי סטודנטית בסוף שנה ב' בפקולטה להנדסת מכונות באוניברסיטת תל אביב, כאשר התחלתי לעבוד במשרת סטודנטית במעבדה לרובוטיקה של
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן