מי מכסח את הדשא של האזרחים באמסטרדם? איך חוגגים יום הולדת למלך ואיך זה קשור לפקק שבו תקועה מדינת ישראל? הדי בן עמר מדווח מהשטח הכתום
אל אמסטרדם הגעתי לראשונה בחיי בשנת 1976, ואני אז בן 22 שנה.
הגעתי אליה אחרי מסע טרמפים של חודש, שהחל בשוודיה, ואחרי אמסטרדם נמשך חודשיים נוספים. הייתי אז בעל מראה היפי למהדרין – עטוי שיער ארוך וזקן, מראה חריג באותם ימים, שכמעט הביא למעצרי בספרד של הגנרליסימו פרנקו בידי המשטרה העממית. אבל באמסטרדם הרגשתי בבית.
העיר הייתה ידועה כמקום מפגש של שרידי התנועה ההיפית, תנועה שמתה רשמית ב-1969. באמסטרדם עוד ניתן היה לפגוש בשרידים אלו כשהם מגודלי שיער, עם גיטרה ביד, יושבים על מדרגות כיכר הדאם, מנגנים ושרים בצוותא וגם מעבירים סיגריה מגולגלת מאיש לאיש, למרות שהחוק המתיר זאת עדיין לא נחקק.
התגוררתי בהוסטל של צעירים ונוודים, 30 מיטות כפולות באולם ענק. חרשתי את העיר לאורכה ולרוחבה ולמדתי להכיר אותה. לא ידעתי שזו תחילתה של ידידות מופלאה ושל סיפור אהבה שביני לבין העיר, סיפור שסוגר היום 47 שנה ושישה ביקורים.
מי בעל הבית
ב-1985 ניהלתי את החממות של קיבוץ יד חנה שהוקמו במסגרת תאגיד "בתי צמיחה גרנות". התאגיד יצר קשר מסחרי עם מגדל צמחים הולנדי, אנטון פאו שמו, שרכש מאיתנו את הצמחים שגידלנו. במסגרת ההתקשרות, הציע ההולנדי לתאגיד לשלוח אליו כיחידים את מנהלי החממות להשתלמות בחממות שלו, וכך מצאתי את עצמי מתגורר במשך כחודש וחצי בדה-קוואקל, כפר קטן בהולנד, מרחק חצי שעה נסיעה באוטובוס מאמסטרדם.
במשך חודש וחצי, כל יום לאחר העבודה, נסעתי לאמסטרדם ושוטטתי ברחובותיה. הכרתי את העיר לאורך ולרוחב, ועד היום אני מכיר את המרכז הישן של אמסטרדם כמו שאני מכיר את מרכז תל אביב.
"באמסטרדם, אם תשתין על הקיר של הכנסייה", אמר לי יום אחד אמיר שאצלו ישבתי מעת לעת, ושהתגורר בפרבר של העיר. "איש לא יעשה לך כלום. רק יראו בזה חוסר נימוס".
אמיר היה בצעירותו בנח"ל ביד חנה. הוא היגר להולנד ופתח בה קליניקה משגשגת. נהגתי לפעמים לבקר אצלו ואצל אשתו. הם הכירו לי את אורח החיים ההולנדי.
יום אחד, בדרכי באופניים ממקום מגוריי לחממות בהן השתלמתי בהולנד, ראיתי טרקטור שופל מגרד מהכביש את עליות האספלט שהובילו למגרשי החניה הפרטיים של הבתים צמודי הקרקע שלצד הכביש.
"אהה," חשבתי, באורח המחשבה שלמדתי להכיר בארץ. "התושבים התקינו לעצמם שיפועי אספלט שיהיה להם נוח להיכנס לחניה מהכביש, והמועצה החליטה להראות להם מי בעל הבית ולהוריד להם את זה!"
כל כך ישראלי מצדי.
מסתבר שמה שבאמת קרה הוא, שהמועצה החליטה לסלול מחדש את הכביש – שהיה חדש לגמרי לעין! – ועל כן הורידה את עליות האספלט מהכביש, ואחרי שהסתיימה הסלילה, הגיעו פועלים מטעם המועצה והתקינו מחדש את הירידות מהחניות לכביש, וכל מה שנראה חדש ומצוחצח לפני העבודות נראה עוד יותר חדש ויותר מצוחצח אחריהן.
כי כך עובדים הדברים כשטובת האזרח מנהלת אותם.
"העירייה ביקשה מכל התושבים שלא לכסח את הדשא", הסביר לי אמיר באחד הימים. "כי אם כל אחד מכסח מתי שבא לו הדשאים לא אחידים בגובה, וזה נראה לא טוב לעין. אז אנחנו לא מכסחים, ופעם בכמה זמן מגיעים גננים מטעם העירייה ומכסחים את הדשא לכל גינות הרחוב, על חשבון העירייה".
"אני מתחתן בקרוב," סיפר לי פיליפ, הצעיר ההולנדי שעבד איתי בחממות של אנטון פאו.
"ואיפה תגורו?" שאלתי.
"מה זאת אומרת איפה נגור?" תמה פיליפ. "אני אזרח משלם מיסים. הממשלה חייבת לדאוג לאפשר לי מגורים ברי השגה, ולאפשר לי לקחת משכנתא. למה אתה שואל דבר כזה?"
לך תסביר.
בדרך לחורבן
ב-נובמבר 1997 השתתפתי בעצרת זיכרון לרבין בכיכר הקרויה על שמו, כשזרם של מחשבות הביא אותי להבנה שמדינת ישראל עושה את דרכה לאבדון, בהובלה של הציונות הלאומנית דתית המוליכה אותנו אל התהום בתמיכה של החרדים ובגיבוי מלא של הימין הישראלי כולו.
ברור היה לי שרצח רבין היה רק ציון דרך במורד, ושמדינת ישראל עושה דרכה – בעיקר מסיבות דמוגרפיות – להיות מדינת הלכה ימנית לאומנית. חשבתי שאני צריך להדליק נורת אזהרה.
אז כתבתי את הספר "בשם שמים" (עם עובד, 1998), שמנבא בין היתר את מה שקורה עכשיו ומה שעוד יקרה הלאה. גיבורי הספר, בני הקיבוץ הדמיוני "תל-זיו" המזכיר את יד חנה, צעירים חילוניים הבורחים ממדינת ההלכה שהיציאה ממנה כבר נאסרה בספר על פי חוק שנחקק, חוק שנועד למנוע בריחת חילוניים המחזיקים בעבודתם ובמיסיהם את המדינה. הצעירים גיבורי הספר גונבים את הגבול לירדן ומשם טסים לעיר הכי חילונית, הכי רציונלית, והכי ליברלית ושפויה שאני מכיר – אמסטרדם.
שם הם מקבלים מעמד מוכר של פליטים, כשמדינת ישראל בדרכה לחורבן.
רוחה של העיר אמסטרדם היא דמות ראשית בספר.
יום הולדת למלך
היינו חניה ואני יחד בעיר הזו ב-1992 וב-2010, והגענו אליה שוב בשבוע שעבר.
היינו אחרי מספר חודשים קשים ביותר במישור האישי, עם נסיעות יומיומיות לסעוד בן משפחה מאושפז כפי שתיארתי בטור הקודם, ורצינו לנשום קצת אוויר שפוי, הרחק מבתי חולים והרחק מהחנק והרוע של ממשלת הזדון.
הגענו לאמסטרדם ב"שבוע המלך", שבמהלכו נחגג יום ההולדת של המלך, מה שנותן להולנדים תירוץ לעוד חגיגה, או כמו שאמר לנו מישהו באמסטרדם: "אנחנו ההולנדים, רק תן לנו תירוץ או סיבה וכבר נדע להפוך את זה לחגיגה גדולה".
אז יום ההולדת של המלך.
ביום זה העיר הופכת למדרחוב אחד גדול, כל התחבורה שובתת, והרחובות נעשים לשוק פשפשים אינסופי, שבו לכל אזרח מותר להוציא חפצים עודפים מרכושו, או תוצרי תחביבו ואומנותו, ולהציע אותם למכירה ברחוב, בדוכן או על שמיכה על המדרכה. לא מוציאים חשבוניות ואין פקחים של מע"מ ומס הכנסה. התושבים כמו גם האורחים מבחוץ לובשים כתום – חולצות, מכנסיים, שרשראות נייר כתומות, או כובעים כתומים, או גם וגם. זהו הצבע הכתום של בית אורנג', הוא בית המלוכה. הרחובות מתמלאים בעשרות ומאות אלפי אנשים חוגגים ועליזים, חלקם צובעים פסי כחול לבן אדום על לחייהם, צבעי הדגל ההולנדי, וריחות של בירה היינקן ושל הצ'יפס העממי נישאים ברחוב.
והחלק החמוד מכול, לטעמי – ילדי העיר מנצלים את היום כדי להוציא למדרכות, על שמיכות פרושות, את הצעצועים שכבר אינם צריכים, ואת הספרים שכבר אינם קוראים, וילדים אחרים באים וקונים מהם בגרושים את מה שמוצא חן בעיניהם, ולהיפך, או סתם מקבלים במתנה, במקום לזרוק צעצועים ומשחקים לפח. בתמונה בחרתי להציג דוכני ילדים כאלה.
חלום רחוק
הדרך מנתב"ג הביתה ארכה שעה וארבעים. 39 ק"מ בשעה וארבעים של נסיעה בפקק. המדינה נעשית מיום ליום לפקק אחד גדול, ולאיש לא באמת אכפת. כל שנה הפקקים יהיו קשים יותר ואיטיים יותר, עד שהמדינה תעמוד. אבל הפקק שהמדינה תקועה בו הוא גם מנטלי ואידיאולוגי. כי בשנה הבאה ייוולדו עוד הרבה ילדים למשפחות דתיות, חרדיות וימניות מסורתיות. הרבה מאוד ילדים. והמדינה תיעשה עוד יותר דתית ועוד יותר ימנית. עד שתהפוך למדינת הלכה, כמו שמתואר בספר שלי.
ואמסטרדם תישאר חלום רחוק. חלום של חופש ושפיות. כמו בספר שלי.
