עמי וואלך (76), בן וחבר משמר העמק, הציג בתערוכות רבות. בעיות בריאות וליקוי שמיעה עזרו לו לפתח סגנון מיוחד בו פיסות מציאות נהפכות לעולם פנימי מופשט נעדר גבולות, בו הוא רואה את הקולות בצבעים
מזל טוב לקיבוץ משמר העמק החוגג את יום הולדתו המאה. הסביבה מחמיאה לקיבוץ, טובלת בחורש קסום של רמת מנשה. הלכתי בשבילי הקיבוץ והתרשמתי מגן הנוי המטופח, שמשרה אווירה של יופי ורוגע. מרשים להגיע לקיבוץ מסודר ונאה כמו משמר העמק.
*
הגעתי לקיבוץ לראות את תערוכתו של האמן-צלם עמי וואלך. במסגרת חגיגות המאה לא פסחו על שיפוץ הגלריה המקומית הצמודה לחדר האוכל שבתוכה מציג עמי את יצירותיו הבנויות מצילומים המעובדים בטכניקות ממוחשבות שלחקר סודן עדיין לא ירדתי.
אני מכיר את יצירתו של עמי וואלך במשך שנים. עמי איננו צלם מתעד של מציאות, הוא אמן שבורא מציאות. והמציאות שבורא לעצמו ולנפשו היא קסומה, מרתקת, צבעונית ומאוד סוריאליסטית. מציאות שמתכתבת עם עולמו הפנימי, הרגשי והצורני. בעבר היו אלה צילומים בשחור-לבן או בסולם צבעים יותר אחיד ומתון (מונוכרומטיים) חלקם שייכים לעולם האמנות המושגית, המינימליסטית, עם נגיעות ליריות עדינות. לכן הופתעתי כאשר נכנסתי לגלריה ונוכחתי בצבעוניות השופעת הממלאת את מלוא חלל היצירה ביצירותיו האחרונות. היה זה, כהגדרתו, שינוי דרסטי למה שהכרתי. שפע של מוטיבים, צורות ומפגשים. עולם אסוציאטיבי, אינטואיטיבי – פנימי, שמתכתב עם הסוריאליזם המופשט הנובע ממעמקי הנפש והתת מודע.
"עשיתי שינוי בגישה הצבעונית" אומר לי עמי, ובכך מסכם את השינוי שחל ביצירתו. אני מזהה בה שינויים נוספים, במבנה הקומפוזיציה ובשימוש בסל הדימויים שנכחו בעבר ביצירותיו. עמי וואלך ידע תמיד לרתום אל יצירתו את המקריות המזדמנת בתהליך היצירה, "אני לוקח טרמפ על השגיאות", הוא אומר בהלצה.
צייר שלא יודע לצייר
עמי יוצר אקלים יצירתי נטול מחויבות אידיאולוגית, הוא ממציא סיטואציות דמיוניות שלעתים נזקקות לסיוע של מתווה בית או שדרת ברושים. עמי מקיים מסע אל הטריטוריה הפיזית והנפשית שלו. מבחינתי יצירתו של עמי מהדהדת את הסוריאליזם המופשט ובמובהק, בחלק מיצירותיו, את זו של ז'ואן מירו הספרדי (1983-1893). מירו הגדיר את יצירתו כ"הוויה של הזיות וחזיונות תעתועים שבאה בעקבות זעזוע מסוים, אובייקטיבי או סובייקטיבי שאין אני אחראי לו כל עיקר" (אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול כרך 3, עמ' 177) .
לקורא המתעניין אנסה להגדיר את יצירתו של עמי במונחים של חומר וצורה. היצירות נותנות מקום של כבוד לחומר. אפשר לחוש את הסטרוקטורה הדיגיטלית ו"למששה בידיים". הצורות מופשטות, שטות בחלל אך מקיימות זיקה אחת לרעותה. רוב יצירותיו עמוסות בפרטים מעולם הדימויים הפרטי של האמן. עמי מצייר את צילומיו בעזרת המחשב. הוא הגדיר את עצמו כצייר שלא יודע לצייר, לכן בחר בטכניקה שעוקפת חסר זה. עוד הוסיף בשיחה עמי, שניסחה והגדירה היטב את יחסו לשינוי שעבר: "בעבר נמנעתי מלחתום על יצירותיי. על אלה שבתערוכה אני מוכן לחתום את שמי ללא היסוס".
מי שסייע לעמי במיוחד בתערוכה זו הוא בן קיבוצו רע תלמי שאף נתן לתערוכה את שמה והקדים מילים של אפיון ופרשנות ממבטו האישי כמו יצירה לירית שהיא חלק מהתערוכה:
"אדם אצל ערוב ימיו והוא מרשה לעצמו להתבונן בעולם כרצונו.
מרשה לעצמו שלא כמקובל, מרשה לעצמו שלא לפי הספר
מרשה של כמצופה, מרשה לעצמו בדרכו שלו –
אדם בא אל הפסגה והוא לא מפחד מכלום.
הוא פורס את עצמו על הקיר ואומר הנני:
אני מי שהייתי, אני מי שאני, אני ככה.
ומאוד מבקש הכרה".
בבית הרביעי, המסיים את הפרשנות הלירית של רע תלמי את האמן, הוא קובע את שם התערוכה:
"מה האמת כאן, ומה הבדיה? ולמי זה בכלל חשוב".
ראוי שתערוכה שכזו תצא מגבולות ביתו הקיבוצי, אל מחוזות תצוגה נוספים.
