תושבי להבות הבשן בחרו שלא להתפנות. עכשיו יוצא הקיבוץ בקמפיין גיוס המונים שיאפשר לו להמשיך לתת להם ביטחון, גם כשהמתח בצפון עולה
קיבוץ להבות הבשן נמצא כ-10 ק"מ מהגבול, אחד משמונת הקיבוצים שאינם קרובים מספיק על מנת להיכלל בצו שפינה את תושבי הצפון, אך בהחלט קרובים דיים כדי לחוש את המתח העולה בגזרה הצפונית.
"שלא כמו קיבוצים לידינו, שלא פונו בצו אך התושבים התפנו בעצמם" אומרת מירי שמיל, חברת הקיבוץ, "כ-90 אחוז מחברי הקיבוץ ותושבי ההרחבה נשארו בלהבות הבשן. אנחנו קהילה חזקה, שנפגשת יחד לפחות פעם בשבוע לאירועי תרבות. יש הרבה פעילות לילדים והרבה עזרה בין החברים".
כיוון שרוב החברים והתושבים נשארו, וגם אלו שהתפנו לתקופה שבו לקיבוץ, הוקמה בתוך הקיבוץ מערכת חינוך פורמלית ובלתי פורמלית. "הורים חששו שהילדים יעלו על ההסעות לבית הספר האזורי והקמנו בית ספר כאן בתוך הקיבוץ, במקלטים ובבתי הילדים. בית הספר האזורי מסייע ושולח מורות, כך לכל כיתה יש מורה".
בלהבות הבשן מנסים להמשיך ולקיים את החיים ולשמור על הקהילה, בצל הטילים השורקים וחוסר הידיעה היכן ומתי ייפול הטיל הבא. ולשם כך יוצא בימים אלה הקיבוץ בקמפיין גיוס המונים לטובת אבזור כיתת הכוננות ומוגנות היישוב, לקניית גנרטורים, ציוד רפואי, אפודים קרמיים וציוד לחימה נוסף.
מתכונת חירום
אמנון קנטר (45) חבר ובן הקיבוץ, חבר בכיתת הכוננות כבר מעל 20 שנה וחלק מ"קבינט הביטחון" של הקיבוץ מסביר ש"החל מה-8 באוקטובר, יום אחרי אותה שבת שחורה, הבנו שצריך לנהל את הקיבוץ במתכונת חירום. ועד ההנהלה שמנהל את הקיבוץ בשגרה לא יכול להירתם למשימה ובקבינט הביטחון פיתחנו הסתכלות רחבה על התנהלות הקיבוץ בעתות חירום".
למה עכשיו?
"בתחילת המלחמה כל יישובי קווי העימות קיבלו תרומות וגם אנחנו השתמשנו בכספים לטובת הצטיידות. החל מה-8 באוקטובר קיבלנו החלטה בלהבות הבשן שאנחנו אחראים לביטחוננו והקיבוץ לא פונה. היה שלב שנפח האוכלוסייה בקיבוץ ירד, אבל די מהר חזרה קהילת הקיבוץ כיוון שהרגישה בטוחה. התחלנו לקיים במקלטים חינוך, תרבות, חגים ופעילות לגיל השלישי, לצד אימונים אינטנסיביים של כיתת הכוננות. כל זה תרם לתחושת הביטחון של התושבים".
כיתת הכוננות שמנתה בעבר שישה חברים ורבש"צ, ועם פרוץ המלחמה עלתה ל-15 חברים, מונה כיום כ-25 חברים. "הרבש"צ שומר מקום למי שמשתחרר ממילואים כדי לשמור את הרמה גבוהה. הציוד שנרכש בתחילת המלחמה אינו מספיק וחלקו לא מספיק איכותי עבור כיתת הכוננות שהרחיבה את שורותיה. לכן אנחנו יוצאים כעת לגיוס כספים נוסף".
מפעל "להבות" (כיבוי אש) לצד ענפי חקלאות נוספים, מקיים את רווחת הקיבוץ בשגרה, וכעת בחירום, כאשר הקיבוץ נדרש לשדרג את מערכת החינוך על מנת לאפשר לימודים לכ-250 התלמידים בישוב, נדרש מקור נוסף.
אמנון, בעצמו אב לשלושה, עובד בימים כתיקונם כמנהל מוצר במחלקת שיווק בחברת שמיר תעשיות אופטיקה. הוא גאה מאוד בקיבוצו ובקהילה שרובה שבה, לעומת הקיבוצים השכנים שחזרו באופן חלקי וזוקף זאת להתנהלות הקיבוץ ולמענים שנתן. "זה מעיד על החוסן של הקהילה, כי מלחיץ לחיות פה. אנחנו רוצים להמשיך בחיים נורמליים על אף שהמציאות לא נורמלית. הכספים שנגייס יעזרו לנו לספק את צורכי החירום והביטחון, כדי שנמשיך להיות פה. בלהבות הבשן מבינים שהחוסן של הקיבוצים זה החוסן של מדינת ישראל".
לקמפיין גיוס המונים:
