הסרט התיעודי "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם" של הבמאי רן טל ("ילדי השמש", 2007) שהוקרן בפסטיבל "דוקאביב" מעלה שאלות על היסטוריה וזיכרון
רן טל (59) גדל בבית השיטה (אימו עדיין מתגוררת בקיבוץ), עזב את הקיבוץ בזמן הצבא והחל ליצור סרטים באמצע שנות ה-90. הוא התפרסם כשביים יחד עם אתגר קרת את הסרט הקצר "מלכה לב אדום", בו הופיעו שחקנים רבים שהתפרסמו בהמשך (כמו שי אביבי, דנה מודן, גיל קופטש וגל זייד), ושודר בהמשך בערוץ 2 במסגרת הסדרה "סיפורים קצרים על אהבה". הסרט העלילתי היה חריג מבחינת העשייה המקצועית שלו וטל התרכז ביצירה דוקומנטרית, הקים את מגמת MFA (תואר שני) בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א ואת כתב העת "תקריב". הסרט הנוכחי הוא מספר 12 ברשימה, הבכורה נערכה בפסטיבל "דוקאביב" האחרון והוא מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ.
בר-עם (92) נולד בגרמניה והגיע לארץ באמצע שנות ה-30, היה ממייסדי מלכיה ב-1949 ומראשוני גשר הזיו. הוא נהג להגיע עם מצלמתו למקומות שונים בארץ בלי לבקש אישור מהמזכירות ובמהלך "מבצע קדש" ב-1956 הצליח להגיע לאזורי הקרבות בסיני לאחר שהתחזה לאיש צוות הווי, ובהמשך התקבל לעיתון "במחנה" ועבד עבור שורה ארוכה של עיתונים זרים, הבולט שבהם היה "ניו יורק טיימס". טל קיבל את הסכמתו ובילה שנה וחצי בארכיון שלו, הכולל כחצי מיליון פריימים.
רגעים היסטוריים, רגעים פרטיים
בר-עם התפרסם כצלם מלחמות, והסרט מחזיר את הצופה לרגעים היסטוריים כמו משפט אייכמן, ששת הימים ומלחמת לבנון, אבל מותיר מקום גם לרגעים פרטיים. "יש אנשים שנמשכים למלחמה כמו פרפרים אל האש", הוא אומר בסרט, וגם "אף צילום לא מנע את המלחמה הבאה".
מה מקור המספר בכותרת הסרט?
רן טל: "עברתי על כחצי מיליון פריימים והמספר 1341 הוא רנדומלי. לא ספרתי במדויק כמה פריימים מופיעים (יש גם גיליונות שלמים של פריימים שמבזיקים לרגע – י.ו). המספר מייצג בעיקר רעיון, ולא ספירה מדויקת. הארכיון שלו כל כך גדול, ומישהו אחר היה יכול לבחור מתוכו כמות שונה ופריימים אחרים. בסרט מופיעות הבחירות שלי".
בר-עם התפרסם בעיקר בזכות צילומי מלחמות, ולכן רוב התמונות עוסקות בהן או בטרור
"זו התרשמות שלך באופן פרטי. צפייה חוזרת תגלה לך שחלק גדול מהתמונות מייצגות חיי משפחה ונוסטלגיה ישראלית, אבל ברור שתמונות הקרבות חזקות מאוד ועושות רושם עז ואז אנשים יוצאים מההקרנה בתחושה שרוב הסרט מוקדש למלחמה, למרות שהמסקנה הזו בעייתית".
אפשר להבין מהסרט שבר-עם צמצם מאוד את פעילותו אחרי הטבח בסברה ושתילה ב-1982 במהלך מלחמת לבנון הראשונה, שנחשבה "מלחמת ברירה" בניגוד לכל קודמותיה
"לירידה החדה בנפח הפעילות שלו יש כמה סיבות. אני הסקתי מהסרט שפרשת סברה ושתילה הייתה מרכזית בהחלטה שלו והוא הפסיק להזדהות עם המדינה באופן טוטאלי. כמו כן אין ספק שלהופעת הטכנולוגיה של צילום דיגיטלי הייתה השפעה שלילית עליו. הוא צילם ב'לייקה' ולא התלהב מהאמצעים החדשים".
משמעות הצילום משתנה
בר-עם עזב בצעירותו את הקולקטיב הקיבוצי, זו החלטה משמעותית לדעתך?
"התשוקה שלו לצלם הייתה כל כך גדולה והוא לא יכול היה לממש אותה בגשר הזיו. לא הייתי מגדיר את זה כרגע מפתח מבחינת הביוגרפיה שלו. הוא תמיד נשאר קשור לקיבוץ אבל בחר לא לחיות בו".
כמו בסרטים קודמים שלך, גם הפעם הפרדת בין סאונד לתמונה. מה הסיבה לכך?
"הפעם אין מצלמה, אלא שיחה על רקע צילומי סטילס. מיכה מדבר וגם אשתו אורנה וכך הצופה רואה תמונה ושומע פסקול ואז נפתחת לו אפשרות לפרש את מה שהוא רואה ושומע. הטענה הבסיסית היא שהפריים הבודד קפוא במובן הפיזי, ואינו משתנה, אבל מבחינת הצופה, כלומר הפרשן, הוא משתנה עם הזמן. מבחינתי, נכנסתי לתודעה של מיכה ל-90 דקות".
אורנה אשתו מזכירה את ההתלהבות הראשונית מצילומי כיבוש הכותל במלחמת ששת הימים, ואת התיעוב כלפי הפריים שהגיע בהמשך ("חיבור של דת עם כוח")
"זו אחת הדוגמאות לעיקרון שהזכרתי. משמעות הצילום משתנה במהלך הזמן ולפי המתבונן".
הסרט הוא על מיכה, אבל לאשתו אורנה יש נוכחות מאסיבית בפסקול
"כן. היא חשובה מאוד ולא ניתן להפריד ביניהם בדיון על יצירתו. היא האוצרת והמקטלגת וגם מדברת ברגעים שבהם מיכה העדיף לשתוק. אין מיכה בלי אורנה ואין אורנה בלי מיכה. אני משאיר לצופה את האפשרות להחליט אם להקשיב לסאונד או להתבונן בתמונה".
במקביל לסרט נפתחה גם תערוכה במוזיאון תל אביב, הכוללת פריימים מארכיונו של בר-עם.
מה הוביל לפתיחת תערוכה של הצילומים במקביל?
"האוצר נעם גל העלה את הרעיון לערוך במקביל תערוכה. עניין אותי לבדוק את העבודה במרחב ולתת למבקרים אפשרות נוספת להתייחס לפריימים, ולא רק מעמדת צופה בסרט. במוזיאון כל אחד יכול להתעכב ליד הפריימים שמעניינים אותו במיוחד ולהתעמק בהם".
ביימת את "מלכה לב אדום" עטור כוכבי העתיד ומאז התרכזת בסרטים דוקומנטריים. איך אתה מסביר זאת?
"היו עוד כמה ניסיונות שנפלו בתחום סרטי עלילה, אבל ירדתי מזה. הרגשתי נוח בדוקו והדברים התגלגלו כמו שהתגלגלו".
כמה זמן נמשכה הפקת הסרט?
"בערך שלוש שנים. שנה וחצי בארכיון של מיכה ועוד שנה וחצי קבלת החלטות לגבי הסרט, תחקיר, הפקה, עריכה וכל מה שמסביב".
הקורונה שיבשה את התוכניות?
"הקורונה דווקא הועילה לנו מבחינת עריכה בשקט ובלי לחצים של לוחות זמנים".
