יבול שיא
הרפת והחלב
ארבע שעות ביום סרט

"ארבע שעות ביום" סרט העוסק בחוויית האימהות בלינה המשותפת

8 דק' קריאה

שיתוף:

בתאגיד השידור כאן 11 יוקרן הסרט הדוקומנטרי "ארבע שעות ביום" של היוצרות אוריין צ'פלין, בת קיבוץ שריד, ואיילת דקל. הסרט, שהופק בעקבות הספר בעל אותו השם, עוסק בחוויית האימהות בלינה המשותפת. שיטה אחת, שמונה אימהות, כל אחת מתמודדת בדרכה

ארבע שעות ביום

את ההצעה להפוך את ספרה "ארבע שעות ביום", שנכנס תוך שלושה שבועות מיום שיצא לרשימת רבי המכר, לסרט, קיבלה אוריין צ'פלין משלוש חברות הפקה שונות, ולבסוף נבחרה "אבוט המאירי" להכנת הסרט הדוקומנטרי שמשלב קטעי ארכיון, ראיונות עם נשים שהיו אימהות בלינה המשותפת ובנות-דמות צעירות של הנשים, המגולמות על ידי שחקניות.

הספר "ארבע שעות ביום" נכתב בידי צ'פלין, בת קיבוץ שריד, בוגרת קבוצת "פשוש", דור שלישי ללינה המשותפת, כמעט במקרה.

היא למדה בתל אביב, עבדה בטלוויזיה, הייתה מרצה לתקשורת "לא התעסקתי בילדות, לא הסתובבתי בעולם בתחושה שיש לי ילדות עשוקה וגם לא פתחתי עם אמא את הנושא. בתחושה שלי הבנתי שלאמא הזיכרון פחות קל ולא פתחנו את העניין".

"בשלב מסוים, בעקבות רילוקיישן של הבעל, חצתה המשפחה אוקיינוס ועברה לדאלאס, טקסס. "נשארנו שם יותר שנים ממה שתכננו ואני לומדת לספר לאמריקאים את סיפור הקיבוץ ועל החינוך המשותף ואני כבר יודעת באיזה שלב יפערו העיניים ומתי הלסת תישמט ואילו שאלות ישאלו".

בשנה החמישית לשהותה שם נרשמת צ'פלין ללימודים בקמפוס בחסות הכנסייה, שם פוגשת בלירון מקיבוץ דליה ובנשים מכל העולם."

"כחלק מהקורס מבקשת המרצה שכל אחת מהנשים תספר על עצמה ועל הרקע בו גדלה. "ושוב אני מספרת על הקיבוץ, ושוב התדהמה והלסת שנשמטת במקומות המוכרים, רק שהפעם זו פעם ראשונה שאני נשאלת שאלות לא על עצמי, אלא על אמא שלי."

"בדיעבד אני יכולה להבין שהן היו אימהות בארץ זרה והנושא של אימהות, בית ילדים, היה חזק עבורן. לא היו לי תשובות בשבילן. אמנם גדלתי כילדה בלינה המשותפת, אבל לא הייתה לי חוויה כזו כאמא. נשלחתי על ידי המרצה לראיין את אמא שלי שלא רצתה לדבר וכך התחלתי לראיין אימהות אחרות".

נשים מרקע שונה וזרמים שונים בתנועה

42 נשים ראיינה צ'פלין, מתוכם נכנסו לספר 13 ראיונות. נשים מרקע שונה וזרמים שונים בתנועה, מהקיבוץ הארצי, הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הדתי. הצעירה בהן בת 69 והמבוגרת בת 96, כולן אימהות שגידלו את ילדיהם בלינה המשותפת, כל אחת והחוויה הייחודית לה, זו שכועסת על עצמה על שלא נאבקה בשיטה וזו שהשאירו את בית הילדים פתוח בלילה רק עבור ילדיה, זו שלא הבינה מה כתוב במחברת של שומרת הלילה וזו שהלכה לריקודי עם בשמחה. 

"הספר יצר הרבה עניין בתקשורת בזכות הנשים והסיפורים החשופים שלהן והתקבל בהמון סקרנות וחמלה. יש בשלות להסתכל ולבחון, גם לאנשים שלא גדלו כך. משהו השתנה בתפיסת הקיבוץ בכלל."

"הסיפור הוא בעיקר על אימהות, דרך שיטת החינוך של הקיבוץ נעשית בחינה של האימהות. עד היום התעסקו בעיקר בילדים, אלו שגדלו לתוך הלינה המשותפת. זה החידוש שהבאתי בלי שתכננתי". בעקבות הספר ערכה צ'פלין מפגשים בכל הארץ "בקיבוצים, אבל לא רק, זה נושא מאוד רגשי שמעורר הרבה תגובות".

כאמור קיבלה צ'פלין מספר פניות להפוך את הספר לסרט דוקומנטרי ושמונה נשים, חלקן רואינו לספר וחלקן לא, מתבקשות לספר את סיפורן אל מול המצלמה.

הבימאית איילת דקל בחרה לערוך את הראיונות עם הנשים בבית תינוקות בקיבוץ יפעת ששוחזר לפרטי פרטים כפי שהיה בשנות ה-50 וה-60, על ידי אחת מחברות הצוות, בת קיבוץ חפציבה, הקיבוצניקית היחידה בצוות ההפקה.

"הרעיון היה לקיים את הראיונות בתוך בית תינוקות, בזירה תומכת זיכרון. מול מצלמה נדרשת חשיפה גדולה וגם יכולת לספר סיפור. שחקניות צעירות, שהן בנות דמות לכל אחת מהנשים המרואיינות, מבצעות 'פלשבקים', הבזקי זיכרון, מחוויית האימהות".

להיכנס לבית התינוקות

כל אחת משמונה הנשים נכנסה בזמנה לבית התינוקות ששוחזר, מבלי לדעת מה תפגוש. מיטות הברזל בעלות הסורגים הגבוהים, שמות הילדים התלויים מעל המיטות, המחברת של שומרת הלילה, מציפים זיכרונות ומייצרים התרגשות.

המבוגרת מבין הנשים היא מינה מצקביץ' (96) מקיבוץ שריד, שסיפורה מופיע בספר והתעקשה להשתתף גם בסרט.

הצעירה ביותר היא ננסי פלד מקיבוץ הזורע ובין שתיהן נשים בטווח הגילאים, כל אחת והחוויה שלה. "ניסינו לשמור על עמדה לא שיפוטית, כל אחת מהנשים מספרת על האימהות שלה עם פרספקטיבה לאחור."

"נשים עוצמתיות, חשופות מאוד, שעושות חשבון נפש, לטוב ולרע, יש מהכל. ב-55 דקות של סרט נכנס גם הממד ההיסטורי, גם קטעי ארכיון וגם הסיפורים האישים של אותן אימהות. נעשתה מלאכת מחשבת להכניס את כל התמהיל".

הפעם נכנס גם סיפורה האישי של אימה של אוריין: "הבמאית התעקשה ששתינו נחשף, שנהיה מעורבות. אני ואמא שלי מוצאות עצמנו בבית התינוקות בשיחה שלא נערכה מעולם. מה ששכנע את אמא שלי לקחת חלק בסרט היה שמי שמשחקת את בת דמותה זו הבת שלי. אנחנו מדברות על זיכרונות הילדות, אני שואלת אותה שאלות, לא מתוך כעס או האשמה אלא מתוך חמלה, חבל לי שהיא החמיצה את מה שאני זכיתי לו, לגדל את הילדים קרוב אלי. גם לי וגם לאמא לא קל לראות את עצמנו חשופות בשיחה". 

הנשים המשתתפות בסרט הגיעו עם בני משפחתן לפרמיירה שנערכה בתל אביב, ובעקבות ההקרנה נפתח שיח משפחתי, כזה שלא היה מעולם, "סיפורים זרמו וגם הרבה דמעות, שלהן של הילדים והנכדים. להרבה מהן זו פעם ראשונה שדיברו באופן פתוח, השיח הבין דורי היה מושתק, הלכו סביבו בזהירות". 

היה רע לתפארת? 

"אני לא מבקרת ולא שופטת את מה שהיה. אני מרשה לעצמי להגיד שהייתה שיטה אחת ובתוך השיטה הקשוחה הזו כל אחת מצאה לעצמה דרך להיות אמא. אין נכון ולא נכון, יש מגוון ששווה להקשיב לו. הלינה המשותפת התחילה מתוך צורך, נצבעה באידיאולוגיה והמשיכה מתוך אינרציה וקונפורמיזם."

"כל חוויה היא ייחודית, זה דבר יוצא דופן בכל העולם ועוד מעט לא יהיה מי שיספר אותו מהזווית האימהית. אני רוצה להניח את זה בפני אנשים ולאפשר שיח, גם אם כואב. לא היה רק רע, היה המון טוב. כמי שגדלה בקיבוץ הקפדתי שתהיה בסרט צבעוניות שמחה, ירוק, תכלת, צעצועים, טבע, דשאים, ובתוך זה גם מורכבות, לגדול כפי שגדלנו, כפי שגידלו אותנו. הסרט נעשה בהרבה אהבה ורגישות.

"שמעתי תגובות שהסרט נוקב מידי ותגובות שהסרט עדין מידי. כל צופה מתבונן על הסרט מהזווית שלו לכל אחד זה לוחץ על הכפתורים הפרטיים שלו. גם גברים מגיעים עם סיפורים מרגשים."

"הייתי בקיבוץ בדרום בעוטף עזה, ניגש אלי אדם בן 80 עם דמעות, 'אני רוצה לספר לך סיפור: הייתי מהילדים הראשונים שנולדו בקיבוץ והתבקשנו לקרוא להורים שלנו בשמותיהם, לא 'אבא' ו' אמא'. כל חיי קראתי להם בשמותיהם."

"על סף המוות ביקש ממני אבי, 'בבקשה, תקרא לי אבא', ואני אומר לו – 'אני לא יכול'. ליבי יוצא לאבא שלי שלא קראתי לו אבא. גם עם הילדים שלי הייתי עושה אחרת'."

"עצם השיח עם אותו אדם בן 80, זה כבר שווה. גם גברים באים לצפות בסרט ומתרגשים. לקחתי החלטה להישאר עם האימהות, למרות שגם לאבות הייתה חוויה ששווה להקשיב לה".

למדתי לסלוח לעצמי

אחת המנשים המשתתפות בסרט היא אביבה ברכפלד (78), מקיבוץ כפר החורש, אלמנה, אמא לארבעה ילדים וסבתא לשמונה נכדים.

אביבה נולדה בראשון לציון והגיעה לקיבוץ בעקבות נישואיה לבן הגרעין הראשון, לפני 60 שנה. "נכנסתי להריון, התחתנו והגעתי לעין החורש, קיבוץ של עולים מהונגריה. לא היה לי מושג מה זה קיבוץ. עלו המון זיכרונות ומשקעים שלא דיברתי עליהם לאורך השנים. דברים קשים, בעיקר עם שני הבנים הראשונים בארבע השנים הראשונות."

אביבה ברכפלד
אביבה ברכפלד

"היו לי רגשי אשם שלא היה לי הכוח לקום ולעזוב. פחדתי ונשארתי, תקופה לא קלה. הייתי אמביוולנטית, הלינה המשותפת הייתה קשה ומעיקה, אבל לאורך השנים מילאתי תפקידים בקיבוץ, הייתי מזכירה, למדתי עבודה סוציאלית, החיים זרמו. לא ידעתי כמה הייתי טעונה ומלאת כעסים על עצמי ועל הלינה המשותפת."

"לא הכינו אותנו לכניסה לבית התינוקות. אני נכנסת ורואה את מיטות הברזל הלבנות, מעל המיטות שמות של ילדים, ניסיתי להוריד את מעקה הברזל לקחת את התינוק, והוא לא נפתח. פרצתי בבכי, הרגשתי שאני מתאבלת. הסתכלתי במחברת של שומרת הלילה, חוויה קשה, לא נעימה, זרק אותי 60 שנה אחורה, הרגשתי את הכעס.

"זו החוויה שלי כאמא. לא כל האימהות סבלו, יש נשים שהשיטה אפשרה להן מנוף להתפתח. אני מקבלת את זה שיש אימהות שהיה להן קשר טוב עם מטפלת, כאלו שלמדו או נהנו ללכת לחוג ריקודי עם, שהיה להן טוב. אני כועסת על עצמי שנשארתי במקום שלא היה לי טוב."

"הרגשתי נטע זר בקיבוץ, בגיל 19.5 ילדתי את בני הבכור והיו לי קשיים. דרך השיחות והראיונות לסרט זכיתי לטיפול פסיכולוגי חינם. סיפרתי מה שהרגשתי, בלי מעצורים. שלוש שעות, ישבנו ודיברנו, איילת מאחורי המצלמה, אוריין מראיינת, אין לי מילים כמה שהיה מטפל ומכיל. לא יודעת אם היינו מגיעות לאותם עומקים לולא הכניסה לבית התינוקות המשוחזר."

"60 שנה היו טמונים במחשבות ברגשות ולא סיפרתי. אסור היה לעשות את זה, את ההפרדה הזו. התחושה הזו, שרק ארבע שעות ביום זה הזמן שלנו. היינו מביאים את הילדים בלילה לבית הילדים, משכיבים לישון ונשארים לשבת על המרפסת עד אמצע הלילה כי לא סמכנו על השומרת, לא נתנו אמון שהיא מספיק טובה."

"הייתה תקופה שיצאה החלטה שאסור להוציא את הילדים מהקיבוץ כדי לנסוע לבקר את סבא וסבתא. חברי הגרעין שבאו אחרי אמרו אנחנו ניקח את הילדים לסבא וסבתא שלהם בשבת וכך עשו. הופיע גינוי על לוח המודעות והכניסו לבידוד את הילדים לעשרה ימים. אני מאוד נגד השיטה, זה לא נכון ולא טבעי."

"לפרמיירה באו איתי ארבעת ילדי ונכדתי הגדולה. ישבנו לארוחת צהריים משותפת, בעקבות הסרט התחילה שיחה, הילדים שאלו שאלות, צחקו התבדחו. הילדים שלי גדולים, הבכור כמעט בן 60. ישבנו יחד והתברר שהיו הרבה מטענים שהם לא דיברו אתי עליהם במשך השנים."

אחת המשתתפות בסרט מספרת שהילד שלה הגיע הביתה באמצע הלילה, ובשיחה שואל אותי אחד הילדים שלי: אם אנחנו היינו בורחים באמצע הלילה, את ואבא הייתם נועלים אותנו בחוץ או מכניסים הביתה? זה משהו שלא חשבתי עליו, אלו דברים שהציקו להם בילדות המוקדמת. הסרט אפשר לדבר על הדברים, לבחון אותם, זה היה חשוב. למדתי לסלוח לעצמי.

ביום שהפכתי לאמא הבנתי שחייבים לשנות את השיטה

דוקטור אראלה למדן (81), נולדה בקיבוץ נגבה לתוך הלינה המשותפת. "בתור ילדה היה לי נפלא ונהדר, זיכרונות שמחים". ביום שהפכה לאמא, בגיל 23, הבינה שחייבים לשנות את השיטה. "התחלנו אז מאבק מאוד קשה, המנהיגים של הקיבוץ הארצי היו מאוד קשוחים ולא רצו לשמוע, אמרו שאם נעבור ללינה משפחתית זה יהרוס את הקיבוץ".

אראלה את המדור לשוויון בין המינים בתנועה הקיבוצית והדוקטורט שלה שיצא לאור כספר "משתיקה לזעקה לדיבור: שלושה דורות של אימהות בקיבוץ" (הוצאת יד טבנקין) מספר את סיפור האימהות: "הדור הראשון שתק. הדור השני צעק את האימהות והדור השלישי שדיבר, לו אף מטפלת תינוקות לא תגיד מה לעשות".

עבודת המחקר נעשתה בשנות ה-90 במהלכה ראיינה למדן שלושה דורות של נשים, מחקר איכותני בתחום העבודה, בתחום החברתי וגם לגבי הלינה המשותפת.

אריאלה למדן ובת דמותה בסרט
אריאלה למדן ובת דמותה בסרט ארבע שעות ביום

"המחקר נועד לתת קול לאימהות בקומונות בכל העולם. ראיינתי בארץ ונסעתי לקומונות נוצריות בניו יורק, שוויוניות יותר מהקיבוץ השיתופי. היה מאוד מעניין. חקרתי אימהות מהקיבוץ הדתי, הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד. אי אפשר לשים את כולם במקום אחד. בקיבוץ הדתי עברו מוקדם מאוד ללינה משפחתית, התפיסה המשפחתית הכתיבה. אנחנו היינו 'ילדי סטאלין', שיביאו עולם עתידי יפה ונפלא. כילדה הייתה לי תמונה של סטאלין מעל המיטה."

"כשסטלין מת אבי כתב בעיתון 'על המשמר': כבתה שמש העמים. ישבנו ליד הרדיו ב- 5.3.53 ובכינו כפי שבחיים לא בכינו. כמה גלילי נייר ניגבו את הדמעות. אידיאולוגיה שטפה את מוחנו. בגיל 20 הייתי חיילת משוחררת שקיבלה 'שישייה', קבוצה של שישה פעוטות. נתתי הרצאות להורים למה זו השיטה הנכונה לגדל את דור העתיד, למה הלינה המשותפת הכי נכונה לילד, שלא מחובר רק לאבא ואמא אלא מרחיב את עולמו בגיל צעיר.

ילדתי את תומר בכורי בבית החולים ברזילי באשקלון. לידי שכבו נשים מקרית מלאכי, קרית גת, אשקלון. הרגשתי כמו מלכה, ידעתי שאחזור לקיבוץ ויש מי שמכבס עבורי, יש מי שמבשל, מכינים לי הכל, יקבלו אותי בזרועות פתוחות, אין מציאות יותר מלכותית מזו. ביום הראשון השמש שקעה והבן בבית התינוקות. הרגשתי כזה עצב ופחד, איך אני משאירה אותו שם? ואם הוא יבכה מי יגיע? הרגשתי שחייבים לשנות את השיטה.

הייתה תקופה שישנתי על מזרון מתחת למיטה של הילד, או ששמו עבורי מיקרופון לצדו כדי שאוכל לשמוע אותו בלילה. זה נתן טיפה יותר ביטחון. המאבק ארך המון שנים. ב-1986 נערכה ועידה בכפר מנחם ואני הקטנה עומדת ליד חזן, שהיה רטוריקן אדיר, והוא עומד ונואם למה צריך להישאר בלינה המשותפת ואני עומדת על ידו ומדברת למה חייבים להקשיב לקול האימהות, שזה נכון לילדים ונכון להורים.

בוועידה הוחלט בפעם הראשונה שדרך המלך היא הלינה המשותפת, אבל קיבוץ שירצה בכך יוכל לעבור ללינה משפחתית ואז בנגבה, שעם השנים התרבו בה אוהדים לרעיון, החליטה שעוברים ללינה משפחתית. הקיבוץ הארצי החזיר לחיקו את שניר ומרחביה שהוצאו בגלל נושא הלינה המשפחתית. ב-1991, במלחמת המפרץ, אחרוני הקיבוצים לקחו את הילדים הבייתה, תודה לסדאם חוסיין.

איך זה להיות בצד של המרואיינת? 

שמחתי להתראיין, להיות חלק מהמסע. קראתי את הספר מיד כשיצא. מאז שחקרתי אימהות, כל דבר שקשור לחינוך ואימהות בקיבוץ מאוד מדבר אלי. חקרתי כבר דור רביעי ורציתי לכתוב ספר על אבות בקיבוץ. קשה להשיג אבות שירצו להתראיין, אבות סבלו פחות מהלינה המשותפת. העולם הרגשי, במיוחד של הדור הראשון והשני, הוא סגור יותר, פחות מבטאים רגשות, אולי גם פחות מרגישים, יותר משימתיים, אידיאולוגיים.

בחורים עבדו במקומות שנתנו להם סיפוק כמו חקלאות ותעשיה, הם מילאו תפקידים מרכזים בקיבוץ ובתנועה. הקיבוץ הוא עולם גברי עם שפה גברית, פחות שמעו נשים בהנהלות הקיבוצים. היו מעט מאוד נשים בהנהלות הקיבוצים וגם בהנהלת התנועה. חלק מהעבודה ביחידה למעמד האישה הייתה לקדם נשים, לתת להן השכלה, לתת להן ביטחון שקולן ישמע".

את אמא שלך שאלת איך הייתה לה החוויה? 

"ניסיתי לראיין את אמא שלי. היה לה קשה, לא נוח, ואולי גם אני לא הייתי מספיק משוחררת. כשהייתה מבוגרת היינו מטיילות יומיום, הולכות שלובות זרוע ומשוחחות. בטיולים היו רסיסי ראיונות. לפי מכתבים שלה שקראתי, היה לה קשה ועצוב. היא הייתה מסתובבת סביב בית התינוקות, ואני בכיתי, צרחתי, אבל אי אפשר היה להיכנס, כי לא עברו ארבע השעות בין הנקה להנקה".  

ללמדן יש קליניקה לאימון וטיפול שבה היא עובדת גם עם נשים כדי שיצליחו להשמיע את קולן בביטחון, לדבר בציבור. כמו כן היא מעבירה הרצאות בזום בנושא הורות, יחסי אימהות-בנות ועוד.

"אני אומרת גם בהרצאות שלי, אין אימהות ואין אבהות ללא קונפליקטים, ללא צלקות וללא שריטות. הדור הזה מחנך את הדור שיבוא, יש פערי גישות ויש אכזבות ויש צלקות."

"ביום הולדתי ה-70 שלחתי לילדי עשר שאלות שנוגעות באיזו אמא אני עבורם. זה חלק קטן ממה שענתה לי בתשובה ביתי הצעירה: "מבקרת אותך על שלא היית, באותם ימים או לילות שאיני יכולה אפילו לזכור, כי הייתי כל כך חדשה בעולם הזה, ולעולם כנראה, אותה תינוקת קטנטנה של אז תכעס על אותה אמא של אז, גם אם אני כבר מזמן סלחתי".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
משרד החקלאות ופיתוח הכפר מגבש מענה לסיוע לחקלאים בנושא פשיעה חקלאית, ומזמין חקלאים לשתף בתובנות מהשטח. המטרה: התאמת המענה לצרכים שיעלו מהשטח והקמת מוקד שיהיה זמין לחקלאים 24/7 משרד החקלאות ופיתוח הכפר קורא לציבור
< 1 דק' קריאה
שיר אור גורדון ממושב בית זית, מדריכת יוגה ומטפלת גוף נפש, מספרת על הרצון לפתוח מרחב תרגול יוגי רוחני.   אומרים שהתרגיל הכי קשה בתרגול יוגה הוא להניח את המזרן על הרצפה. וכן, להתחיל להגמיש
4 דק' קריאה
אורי גנני מספר על ילדותו בכפר ויתקין, על מעשי קונדס שערך עם חבריו במושב ועל העצב העמוק שבהתבגרות  האוצר ממרסיי  נושא , שמאד היינו ערים לו בילדותנו בכפר ויתקין, היה עתיקות. זה היה בעיקר
4 דק' קריאה
לרגל הוצאת ספר הילדים "לשרהיה שיר שמח" מספרת השחקנית והמחזאית רובי פורת שובל, כיצד למדה להשתמש בשמחה ככלי להתמודדות עם מצבי לחץ – ועל העולם הקסום שגילתה בסבתאות הספר "לשרהיה שיר שמח" הוא לא
7 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן