ביהמ"ש העליון: בתי המשפט לא יכתיבו לקיבוצים כיצד לשייך בתים ודירות לחברים וליורשיהם

הקיבוצים לא חייבים להשוות בכללי השיוך בין יורשי חברים לבין חברים בפועל

מחלוקת בדבר פרשנות "כללי השיוך" בקיבוץ נאות מרדכי, שנדונה בשלוש ערכאות, הוכרעה בבית המשפט העליון לטובת הקיבוץ, כאשר בשתי הערכאות הראשונות ("השלום" ו"המחוזי"), הפסיקה הייתה לטובת היורשים דווקא. נדמה כי "התעקשות" הקיבוץ ופרקליטתו, עו"ד ניצן טבנקין (קופרשמיט את גולדשטיין, עורכי דין), להגיע עד לערכאה העליונה גרמה לכך ש"מחלוקת נקודתית" הנוגעת לקיבוץ נאות מרדכי "התגלגלה", במשך יותר מארבע שנות התדיינות, לפסיקה חדשה עם "השלכות רוחב", כלשונו של השופט אלכס שטיין, שנוגעת לא רק לפרשנות "כללי השיוך" בנאות מרדכי, אלא גם להתערבות בתי המשפט בהחלטות האספה ב"שיוך דירות", ל"שאלת השיוויון" שבין זכויות יורשים וחברים, ולדרך פרשנות החלטות האספה ותקנוני הקיבוץ.

בנאות מרדכי החליטו כי כשנפטר חבר (לאחר מועד "החלטת השיוך"), וזכויותיו טרם נרשמו על שמו, יכול הקיבוץ להחליט לפי בחירתו הבלעדית אם למסור ליורשים בית כלשהו שיירשם על שמם או לפדות מהם את "שווי זכאותם" לבית. פדיון "ערך הזכאות לבית מגורים", נרשם ב"כללי השיוך", "שווה לערך דירת תקן", שהוא ה"ערך הממוצע של כל בתי המגורים המשויכים לחברים". פשוט, לא? אלא שבכללים היו עוד שני מונחים: האחד, שהגדיר כי "בית מגורים" הוא הבית שיוקצה למשפחה וכל השטחים הצמודים אליו, והשני שקבע כי "ערך בית מגורים" מתייחס לבית ללא המגרש והשטחים המוצמדים.

בניה ויורשיה של חברת קיבוץ, טענו בתביעה שהגישו, באמצעות עו"ד אילון מגיד, שהגדרת "דירת תקן" מפנה להגדרת "בית מגורים", ולכן פידיון שווי זכאותם צריך לכלול ערך דירה כולל המגרש שצמוד אליה. מנגד, טען הקיבוץ כי שווי של "דירת תקן", מפנה להגדרת "ערך בית המגורים" ומכאן שהפרשנות הנכונה של הכללים היא שהיורשים זכאים רק לערך הדירה בלבד, ללא המגרש ועלויות הפיתוח. התפלפלות משפטית? לא רק. ה"הפרש" בין פרשנות אחת לשנייה מגיע לכדי 340,000 שקלים.

הפסיקה ב"שלום"

בית משפט השלום שפסק לטובת היורשים עשה שימוש בכלל פרשני בדיני חוזים, לפיו הוראות שאינן ברורות יש לפרש "לרעת מנסח החוזה", ולשיטתו: "לרעת הקיבוץ ולטובת חבריו ויורשיהם". בהתאם, הוא הניח שכוונת הקיבוץ כ"גוף ציבורי" הייתה "בחלוקת הירושות באופן שוויוני, ללא הפליה", כך שכל החלופות בהן יבחר הקיבוץ (הקצאה דירה לחבר או פדיון שווי ליורש) תהיינה "שוות בערכן הכלכלי", ופסק שיש לכלול ב"ערך דירת תקן" את שווי המגרש. משנדחה ערעור הקיבוץ לבית המשפט המחוזי, הגיעו הצדדים לירושלים.

עמדת היורשים הייתה שיש להשוות את שווי זכאותם הכספית כיורשים של דירת המנוחה לזכאותו הקניינית של חבר קיבוץ שניתנת להורשה (הזכאות בפועל לבית או לדירה עם המגרש הצמוד).

הקיבוץ טען כי שתי הערכאות הראשונות שגו בכך שסברו כי צריך להשוות את זכויות השיוך של יורשי-חברים שנפטרו לאלה של חברי הקיבוץ. לפסיקה שגוייה זו, טענה פרקליטת הקיבוץ, "יש השלכות רוחב שעשויות להסב נזק ממשי לכל הקיבוצים".

הקיבוץ טען שהוא רשאי להעדיף את האינטרס הכלכלי של חבריו הקיימים על פני אינטרסים כלכליים של יורשי חברים, שאינם חברי הקיבוץ ואינם מתגוררים בו. טענת הפליה, הסביר הקיבוץ, קיימת רק אם מדובר ב"הפליה בין שווים", אך זה המצב כשמדובר במי שאינם כאלה (חברי קיבוץ, לעומת מי שאינם חברים בו).

השופט שטיין קיבל את טענת הקיבוץ שבקביעת שווי הזכאות אין לכלול את שווי המגרש אלא את ערך הדירה בלבד. הכללים ברורים, קבע השופט. הגדרת "בית מגורים" נוגעת להקצאה בפועל של דירות לחברים, שיוסיפו וישלמו דמי חכירה לרמ"י. לעומת זאת, הגדרת "ערך דירת תקן" ו"ערך בית מגורים" עוסקות בשווי הכספי של בית המגורים בלבד, שכן אין מדובר בקבלת בית בפועל אלא רק בתשלום השווי שלו ליורשים.

הקיבוץ, הדגיש השופט, אינו הבעלים של המגרשים ולכן "הוא לא יכול להקצות את מה שאין לו". "הקיבוץ לא התכוון להעניק ליורשיו של חבר קיבוץ (אשר טרם חכר מרמ"י את בית מגוריו, וטרם שילם עבור חכירה זו), את שווי המגרש שטרם נחכר חינם-אין-כסף".

איך מפרשים כללי שיוך?

כללי השיוך נקבעו בידי האספה, אמר השופט, ובדומה לתקנון הקיבוץ (שהוא "ספר החוקים" של הקיבוץ) מהווים חוזה בין האגודה לחברים. אך אין מדובר ב"חוזה רגיל" בין צדדים, כשהקיבוץ הוא אחד מהם, הבחין השופט, שכן הם מהווים את "כלל ההסכמות של חברי הקיבוץ בינם לבין עצמם". בית משפט השלום שגה כאשר פרש את "כללי השיוך" כנגד הקיבוץ, פסק השופט. הכלל לפיו מפרשים חוזה "לרעת מנסחו" לא חל בפרשנות תקנון או החלטות אספה, שכן אלו לא נוסחו בידי הקיבוץ (כגוף משפטי) כ"צד לניסוח", אלא בידי החברים עצמם (באספה). כלל "הפרשנות לרעת המנסח" אינו חל על חוזים סטטוטוריים (כמו תקנון הקיבוץ).

לדעת השופט, ניתן לטעון אף להיפך: במחלוקת שבין חבר הקיבוץ (או יורשיו שבאים בנעליו) לקיבוץ, יש להחיל את "כלל הפרשנות לרעת המנסח" דווקא, לרעת חברי הקיבוץ (ובהם המנוחה), שכן הם ניסחו את הכללים.

אילו אמם המנוחה של היורשים היתה בחיים, היתה לה הזדמנות להוריש לבניה דירה עם מגרש, אמר השופט, אך ההבחנה בין יורשי חבר-קיבוץ, שדירתו טרם שויכה לו וטרם נרשמה על שמו, לבין יורשי חבר-קיבוץ שדירתו רשומה על שמו – נעשתה בצורה מפורשת בכללי השיוך על ידי חברי הקיבוץ עצמם, ובכללם המנוחה. למרבה הצער, המנוחה לא הספיקה לרשום את זכויותיה בדירה לפני פטירתה, אולם הקיבוץ אינו אשם בכך. השופט דחה את הטענה כי קיימת הפליה בין יורשים לבין חברים, קבע שאין פגם בדרך בה פעל הקיבוץ וקיבל את עמדתו לפיה אמנם תקנון הקיבוץ מדבר על שוויון, אך זהו שוויון בין חברי הקיבוץ בלבד, ואין בו כדי להקנות זכות גם ליורשי החברים (שאינם בעצמם חברים בקיבוץ ואינם תורמים לרווחתו).

ספק גדול הוא, הוסיף השופט, "אם בתי המשפט מוסמכים להכתיב לקיבוצים כיצד לשייך בתים ודירות לחברים וליורשיהם. דיני האגודות השיתופיות מגבילים את סמכות ההתערבות של בתי המשפט בניהולו הפנימי-אוטונומי של קיבוץ ובהטבות שהקיבוץ בוחר להעניק או שלא להעניק לחבריו וליורשיהם".

סוף דבר, הרכב שופטי בית המשפט העליון, דוד מינץ, אלכס שטיין וגילה כנפי-שטייניץ, קיבל את ערעור הקיבוץ, חייב את היורשים להשיב לקיבוץ את הסכומים שקיבלו ממנו, לפי פסקי הדין הקודמים, וכן לשלם לקיבוץ הוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח.