בין כנרת לדגניה, על תעלת סואץ

הסיפור הלא ייאמן על שני בני עמק הירדן שנפגשו על סירת גומי בעת חציית התעלה במלחמת יום הכיפורים

*תמונה ראשית: נחיק סלע כחייל צעיר. "זו לא הייתה הפתעה, הדברים עמדו באוויר". צילום: מהאלבום הפרטי

נחיק (מנחם) מרק נולד בקבוצת כינרת ב-1938, למד בבית החינוך בדגניה ובתיכון בית ירח וב-1956 התגייס לצנחנים, "זו הייתה החלטה שקבעה את כל מהלך חיי, והשפיעה גם על הסובבים אותי", הוא מעיד. עם סיום השירות הצבאי חוזר נחיק לקיבוץ, משנה את שם משפחתו ל"סלע", מתחתן עם בת משק, והזוג הצעיר יוצא לשנת שירות בקיבוץ הצעיר עין גדי. ההתנדבות לצנחנים ולשנת שירות אופייניות להשקפת עולמו: תרומה, נתינה, עבודה עם אנשים ובפרט אנשים צעירים. כך גם חזרתו לשלוש שנות שירות קבע כמ"פ בגדוד 890: "לא נמשכתי לאקשן, אלא לעבודה כמפקד-מחנך עם חיילים שרואים בך דמות שמובילה אותם". 

טרמפ למלחמה 

באמצע שנות ה-60 מתחדשות פעולות התגמול. "הייתי אז מדריך בקורס מ"פים, והיה לי 'מודיעין' מחברים מתי מתוכננת פעולה כך שיכולתי להצטרף מידי פעם" מספר נחיק, "המשמעותי בין המבצעים הללו היה פעולת סמוע בדרום הר חברון ב-1966, בעקבות עלייה על מוקש של שלושה חיילים שלנו. מח"ט הצנחנים היה אז רפול והמשימה – לפוצץ כמה עשרות בתים. מצאתי את עצמי בזחל"מ הראשון בפיקודו של חייקה גיורא, שהפך לחבר קרוב שלי. ירדנו לכפר שפרוש ונעצרנו ליד משאית ירדנית. חטפתי כדור במרפק יד ימין, מה שלא מנע ממני להמשיך לתפעל את העוזי. הירדנים התמקמו על הגבעות, התפתח קרב אש ואנחנו תקועים, מנסים להיחלץ, ואני חוטף כדור נוסף, הפעם במפרק כף היד, כאבים חזקים ונזק רציני. הייתי לבד ליד דופן הזחל"ם, לידי התפוצץ פגז שפספס אותי במטר. זיהיתי ממרחק תול"ר ירדני, הספקתי להפעיל רימון עשן שיסתיר אותנו ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי בתאג"ד של כוחותינו והבנתי שחייקה פינה אותי. לחטיבה, שהייתה אז חסרת ניסיון קרבי, זו הייתה טבילת אש. מג"ד גדוד 202 יואב שחם נהרג בפעולה, ומתן וילנאי נפצע. פונינו במסוק לבאר שבע, ולאחר ניתוח ביד המשכתי להדריך בקורס מפקדי פלוגות".   

את מלחמת ששת הימים הוא "החמיץ". "ערב פרוץ המלחמה קיבלתי פקודה מרפול לרדת עם שתי פלוגות לאילת, אז עוד לא ידעו איך המלחמה תתפתח. ביקשתי מזרו (מאיר זורע) שהיה מפקד המרחב שישחרר אותי להצטרף לחבר'ה שלי בסיני, והוא סידר לי ג'יפ שייקח אותי צפונה, 'טרמפ למלחמה'. בתל נוף פגשתי את חייקה גיורא ואת מתן וילנאי, והתארגנו לצניחה בשארם. באמצע הטיסה, כשאנחנו חגורים במצנחים, קיבלנו את הידיעה ששארם כבר נכבשה.  

"זו הייתה תקופה שכולם האמינו שלא יהיו עוד מלחמות, וביקשתי להשתחרר. ואז, טלפון מרפול: רוצים שאצא לאמן חיילים כורדים בכורדיסטאן. בשבילי, בקשה של רפול הייתה כמו פקודה. עברתי שם חוויות מדהימות והכרתי אנשים נהדרים. שהיתי במקום מספר חודשים שבסופם קיבלתי ממפקד הכוחות מוסטפה ברזאני מתנה – עט מוזהב". 

הקרנת הסרט "המזח" בימים אלה מזכירה לנחיק את שירותו כמפקד במלחמת ההתשה, זאת לאחר שחזר ללימודים בפו"מ והיה סמג"ד של גדוד "חרוב". "פיקדתי על אנשי מילואים, במוצב ליד 'המזח'. יום השחרור שלנו היה 20 ביולי 1969, יום הנחיתה של האמריקאים על הירח. ביציאה מהמוצב היה קטע דרך של כמה עשרות מטרים, מתוצפת ומטווח על ידי המצרים. מי שהיה מתרומם – היה חוטף. על פי פקודה שלי, החיילים זחלו אחד אחד לאורך כ-50 מטרים עד למקום בטוח. כולם הגיעו הביתה בשלום".

אל תלמד אותי לחתור 

ב-6 באוקטובר 1973 קיבל נחיק טלפון בהול להגיע לכינוס במצפה רמון. "זו לא הייתה הפתעה, הדברים עמדו באוויר". הצוערים שבפיקודו ירדו למיתלה והוא קיבל הוראה לנוע צפונה ולקבל שם פלוגה ממונעת, שתצטרף לאחת מחטיבות השריון שיצלחו את התעלה בשלב מאוחר יותר. "הבנתי שאני שוב עלול לפספס את המלחמה. נודע לי שגדוד צנחני המילואים שאני מכיר בפיקודו של דני זיו (איילת השחר) עומד לצלוח והייתי בקונפליקט. מצד אחד, בצבא מצייתים לפקודות. מצד שני הגדוד 'שלי' עומד להיות מעורב בכל האקשן. הבנתי שהסיכוי לחזור מהמשימה הזאת לא גבוה, אבל שמישהו חייב לבצע אותה. בדיעבד, לדעתי, החצייה שלנו בסירות גומי הייתה שגוייה, כי הצנחנים לא היו מיומנים בסוג כזה של תנועה. אבל לתובנה הזאת הגעתי מאוחר יותר, בזמן אמת רציתי להיות בין המבצעים. ב-15 באוקטובר קיבלנו משימה לחצות את התעלה בסירות גומי ולתפוס ראש גשר בצד המערבי. המח"ט דני מט הופתע לראות אותי, ופקד עלי 'למצוא את הסירות', ולמרות הבלגן הכללי ששרר שם הצלחתי לאתר אותן. די מהר מצאתי גם את האנשים שאני מכיר. התעקשתי להעמיס את כל שש הסירות על מעט הזח"למים שהיו לנו, זו על גבי זו. עלינו על זחלמ"ים ונסענו לאורך הציר ללא אורות, תוך שאנחנו חוטפים סאגרים מכיוון החווה הסינית.  

"הגענו לסוללה שליד התעלה בצד שלנו, שם ציפה לנו יהודה בר, סגנו של דני מט, שהסביר לי איפה צריך לחצות. מבלי לדבר יותר מדי הבנו שנינו שזו משימה שממנה לא חוזרים. היינו כ-35 חיילים על חמש סירות (לפי גירסה אחרת היו שש סירות – ע"ק), הנחיתי את האנשים להעמיס את הסירות ואת הציוד על הכתפיים ולהתקדם למים, ואז הפתעה – אף מנוע (של הסירות) לא עבד. בסירה שלי מצאנו משוט והתחלנו לחתור, כשהסירה ספק מתקדמת ספק נסחפת מערבה, ואני לא יודע אם מישהו בכלל בעקבותינו. התקרבנו לצד השני ושמעתי מישהו צועק לי 'יאללה, תתחיל לחתור'. צעקתי בחזרה: 'אני מכנרת, אל תלמד אותי לחתור, אני חותר מגיל שש', ומצד שני עונים לי: 'אני מדגניה א', חותר מגיל ארבע'. התברר שזה היה נני (בן עמי) קליסקי, מדגניה, מאז אנחנו חברים בנפש.  

יתכן שהסירה שלי הייתה הראשונה, אבל אין לדעת בוודאות. עליתי על הסוללה ולהפתעתי שקט, אין אויב, היינו בטוחים שניתקל שם בהתנגדות עזה. הבנו שמדובר במהלך גורלי וזה עזר לנו להתגבר על הפחד. ליד תעלת המים המתוקים התחילו להפגיז אותנו. קיבלנו הוראה לחזור לנקודת החצייה, שם ראינו את הטנקים חוצים על גבי התמס"חים. בסופו של דבר הייתה הרגשת סיפוק אדירה – ביצענו את המשימה ללא נפגעים". 

הערמה 

נחיק חוזר לכינרת, והופך לסוג של פעיל חברתי. סביבו התקבצו קבוצה של בני כנרת צעירים שקראו לעצמם "הערמה", וראו בו מעין מנטור. הוא מצידו העניק להם משהו שכנראה אף מורה או מחנך לא נתן. 

בזמן מלחמת לבנון השנייה הוא מתגייס בקריית שמונה המופגזת בקטיושות ובטילים. תפקידו היה לקלוט ולהנחות מתנדבים שבאו להכין אוכל לתושבי העיר שנשארו בה. "אחרי המלחמה פנה אלי ראש העיר ואמר שמערכת החינוך לא מוכנה, בתי הספר מלוכלכים ומוזנחים. השתמשתי בקשרים שלי וגייסתי צוותים מהקיבוצים, בין היתר אנשי נוי, שבאו וניקו וסידרו". 

בשנים האחרונות יש לנחיק פרויקט נוסף, הוא נוטע על מדרונות הגבעות מעל כנרת אקליפטוסים, עצי שיזף, ועוד מינים של עצים. מגייס תקציבים מפה ומשם וגם מכיסו, ומשתמש בציוד השקיה עודף של כנרת. "בכנרת אין לי משפחה. הנטיעה וטיפוח הסביבה נותנים לי משמעות וסיבה לקום בבוקר. חברי 'הערמה' עושים לי כל שנה יום הולדת, וזה משתלב עם התפיסה שלי שכל נתינה היא גם קבלה".

מילת הקוד: אקופולקו 

סיפורו של נני קליסקי

נני (בן עמי) קליסקי יליד 1948, בן דגניה א', שירת בפלוגת מילואים תחת פיקודו של אביק תמיר מבית אלפא, שהכיר את נחיק מרק משלבי שירות קודמים. "דני מט החליט שהפלוגה שלנו תצלח ראשונה את התעלה, והיה צורך ב-36 אנשים שנחלקו בשש סירות. אחד מהקצינים היה איתן ליס מקיבוצי (לימים חבר מושב רמות וראש המועצה האזורית גולן) ובראשי חלפה מחשבה שלא כדאי שנהיה באותה סירה, כי היה ברור לכולם שזאת משימת התאבדות. עם זאת היה ממש מאבק על כל מקום בסירות, אחד אמר למישהו 'לך יש משפחה וילדים, תן לי לעלות'. יצאנו עם הסירות על זחל"מים והיגענו ל'חצר' ההיערכות. לרגלי הסוללה העמסנו את הסירות, שהיה להן משקל נוראי, עלינו וירדנו ברגל לכיוון המים. הסירה שלנו נסחפה, בחור מבלפוריה קפץ למים והחזיר אותה. אמרו לנו לעלות עם חגורים פתוחים למקרה שנתהפך. אחד החבר'ה לא ידע לשחות, הוא ממש רעד מפחד. מצאתי את עצמי חותר ליד נחיק, בשביל להפיג את המתח אמרתי לו 'יאללה תתחיל לחתור' והוא עונה לי: 'חביבי, אני מכנרת, חותר מגיל שש'. ככה זיהיתי אותו. כשהגענו לצד השני ואביק דיווח את מילת הקוד 'אקפולקו', נרגענו מהפחד. אחר כך היו עלינו הפגזות אבל למזלנו אף אחד לא נפגע". 

אז מי היה הראשון שדרך על אדמת אפריקה? 

"יש על זה ויכוח. נחלקנו לשתי קבוצות, כל קבוצה נחלקה בין שלוש סירות בגזרה דרומית וצפונית. בקבוצה השנייה היה אלי כהן, לימים ח"כ מטעם הליכוד (לא שר החוץ הנוכחי) והוא טוען שהוא היה הראשון. זה לא ממש משנה. אנחנו גם היינו האחרונים לעזוב את הגדה המערבית של התעלה לאחר שהות של ארבעה חודשים. בקרוב יש לנו מפגש של הפלוגה, 50 שנה לצליחה. החבר'ה אמרו לי -תביא גם את נחיק".