יבול שיא
הרפת והחלב
בית אלומות

בית אלומות והצעירות מגרעין אלומות

3 דק' קריאה

שיתוף:

בית אלומות בטבריה, הוא מבנה ערבי שהוקם בשנות ה-30 של המאה הקודמת והפך מאוחר יותר לבית הארחה של קופ"ח, לתיירי מרפא שבאו לטבול בחמי טבריה. מי שהפעילו את בית ההארחה ומכאן שמו,  היו צעירות מגרעין אלומות לקיבוץ אלומות  

אחת משכיות החמדה הארכיטקטוניות של טבריה, הוא בית תלת-מפלסי עשוי אבני בזלת מסותתות בשילוב אבני גיר, שנבנה בשנות ה-30 של המאה שעברה וקרוי לא במקרה "בית אלומות". 

מדובר במבנה גדל-מידות המכיל עשרות חדרים, בנוי באדריכלות יוצאת דופן, העומד נטוש מאז שנות החמישים. לפני למעלה מעשור פרסם משרד התיירות בקשה למידע בנוגע לאפשרות להפעיל בבית אלומות את בית מורשת הרמב"ם, הקבור בסמוך.

מכרז בית אלומות

במכרז שפורסם זכתה החברה לפיתוח ירושלים בשיתוף יזם מקומי, אבל בסופו של דבר הוקם המוזיאון מעבר לכביש. גם תכנית חלופית להקים שם את מוזיאון טבריה לא צלחה. כנראה שלהקים מבנה חדש, זול ויעיל בהרבה מלשמר מבנה קיים.   

ליופיו של הבית נחשף כותב שורות אלה באקראי, שעה שהחנה את רכבו במגרש רחב ידיים ששימש בשנות השלושים מגרש כדורגל. מאוחר יותר קנה את המגרש איש עסקים טברייני המחכה בסבלנות לעליית ערכו, והיום הוא משמש כאתר חניה חינמי, אולי אחרון בעיר. 

הבניין עומד בשיממונו כבר עשרות שנים כמו מצפה לגאולה שמבוששת להגיע. והוא איננו לבד. יש בטבריה, כך על פי פרסום רשמי, כ-86 מבנים ואתרים המיועדים לשימור שהעירייה לא טיפלה בהם, על אף שהייתה שותפה כבר בשנת 1988 להכנת תכנית אב לשימור העיר. מבנים אחדים נהרסו או ננטשו ורבה בהם העזובה.  

מתרפאי בית אלומות שנות הארבעים
מתרפאי בית אלומות שנות הארבעים

מבנה ערבי

כדי לקבל מושג על ההיסטוריה של בית אלומות, פגשתי  את חיים חצב, טברייני נחמד שמכיר היטב את פניה של העיר על צדדיה היפים והיפים פחות.

 "בית אלומות" אומר חצב "הוא מבנה ערבי שהוקם בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה בידי נימר נאבולסי, נצר למשפחה אמידה משכם, שהייתה הבעלים של בית חרושת גדול לסבון. 

בניית הבית הסתימה ב-1935 אך נראה שהאיש עתיר הנכסים מיעט לגור בו. נאבולסי בנה בתים מפוארים במקומות נוספים כמו יפו, כפר יונה ואולי מקומות נוספים.  

"בשנת 1942 או 43', באו אנשי 'קופת חולים' בדברים עם נאבולסי במטרה להשתמש בבית המפואר שניצב בלב העיר של אז, לטובת אירוח של תיירי מרפא שבאים לטבול במי הגופרית של חמי טבריה, מתוך אמונה שטבילה כזו תביא מזור לתחלואיהם. מאחר וחלק מהמתרפאים היו אנשים קשי-יום, סבסדה עבורם הקופה את האירוח. מי שהפעילו את בית ההארחה, ומכאן שמו, 'בית אלומות' הייתה קבוצת נשים בוגרות בתי ספר חקלאיים, שהיוו חלק מ'גרעין אלומות' שהתמקם באותם ימים ב'בתי גולדמן' שעל רכס פוריה והתפרנס מחקלאות, עבודה שכירה במשקי עמק הירדן וניהול בתי הבראה". 

גאוות יחידה 

אחת העובדות בית ההארחה מטעם אלומות, אולי השריד האחרון, הייתה יעל טבול ז"ל שנפטרה לפני כחצי שנה. טבול, טבריינית במקור ובוגרת בית ספר חקלאי 'משק פועלות', עברה הכשרה ברמת יוחנן (המדריך שלה היה מתתיהו שלם) ומשם כגרעין לאלומות.

יעל סיפרה לבנותיה, הגר והדס (המתגוררות במבוא חמה), שהיא מאוד אהבה את 'הבית', בעיקר את המפגש עם האנשים, והייתה גאה מאד במדים הלבנים. הנשים, שעסקו בעיקר בבישול, גרו במבנה באופן קבוע, ומדי פעם היו חוזרות 'הביתה' לפוריה. 

יעל ושמואל טבול בתחתית התמונה
יעל ושמואל טבול בתחתית התמונה

בית אלומות שימש גם כנקודת איסוף לטרמפיסטים שביקשו להגיע לאלומות, בין השאר חיילים, אנשי אלומות, ששרתו בצי הבריטי באלכסנדריה ובקהיר, ובחופשותיהם, כך סיפרה האם לבנותיה, היו באים לבית אלומות וממתינים לטרמפ הביתה.

כך נוצרו הכרויות בין העובדות לאנשי הצי, ובאופן זה היא הכירה את שמואל, ובהמשך נישאו והולידו שלוש בנות. "אמא עבדה בבית אלומות עד אמצע שנות הארבעים", מספרות הבנות, "אז חזרה לפוריה ומשם לנקודת הקבע 

באלומות, שם עבדה כרפתנית". הוריהן של יעל והדס עזבו את אלומות בסוף 59, על רקע אי שביעות רצון מהלינה המשותפת, והתגוררו בבאר שבע, שם עבד האב בקריה למחקר גרעיני כמכונאי עד יציאתו לפנסיה. מאוחר יותר הצטרפו ההורים וחיו שם עד יום מותם. 

בית אלומות בשנות הארבעים יעל טבול משמאל
שנות הארבעים יעל טבול משמאל

 "לא ידוע לי מה היה הסטטוס של המקום עם קום המדינה והאם הוגדר כנכסי נפקדים" אומר חיים חצב, " מאוחר יותר, בתחילת שנות החמישים, עם הגעתן של משפחות עולים לטבריה, המבנה הפך זמנית למעברה, וגרו בו מספר משפחות עד העברתן לבתי הקבע".

מאז שנות החמישים לא נמצא למבנה שימוש הולם הוא נותר בשיממונו. לנוכח מצבו,  אטם מנהל מקרקעי ישראל את כל הכניסות אל הבית, ומה שנותר הוא השם: בית אלומות.  

תמונות | באדיבות המשפחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש
תפוחי אדמה, צנוניות, עגבניות שרי וגם בטטות. השטחים החקלאיים בעוטף עזה מספקים כ-50% אחוז מסך הדרישה הקלורית השנתית של אוכלוסיית ישראל. קבוצת מחקר מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחנה את השפעת המלחמה על ייצור המזון באזור

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן