יבול שיא
הרפת והחלב
תמונה 1 גבריאלה אביגור רותם 2023 צילום איתמר רותם יש אישור שימוש 1

במבטא דרון אמריקאי

5 דק' קריאה

שיתוף:

הביקור של בן גוריון, ילדי חוץ שמעורבים בגניבה וחמור מעזה הם רק חלק מגיבורי הספר "עד שתדעי לכתוב אהבה" של גבריאלה אביגור-רותם, בת מפלסים. הגיבורה האמיתית שלו היא העברית המדוברת בקיבוץ הצעיר של יוצאי דרום אמריקה

*צילום תמונה ראשית: איתמר רותם

ראשונה (במלעיל) קמה בבוקר לפני שהמטפלת מגיעה להקים את ילדי הכיתה ובלי לצחצח שיניים או לשטוף פנים יוצאת אל הבוקר, אל אדמת הלס שהיא כמו פודרה בהירה, ומתלבטת אם ללכת לרפת, שם תפגוש בשתי הפרות, שאחת מהן גם היא נקראת "ראשונה", ותוכל לגנוב חרובים מתוך הקש שמוגש להן לאכול, או אולי למאפייה שם יכבד אותה לאסארו מהקשה או לערוגות גן הירק לראות אם הבשילו העגבניות.  

עלילת הספר "עד שתדעי לכתוב אהבה" (הוצאת כנרת זמורה דביר) מתרחשת בתקופת ראשית המדינה, בקיבוץ צעיר בדרום הארץ שהוקם על ידי עולים מדרום אמריקה ומסופרת דרך עיניה של ראשונה, שלמרות שלא נולדה בקיבוץ היא הילדה הראשונה בו, ילדה בת שבע, סקרנית, דעתנית ומלאה בדמיון. דרך עיני הילדה ותודעתה מתוודעים הקוראים למה שקורה סביבה, מציאות של קיבוץ צעיר הסמוך לגבול.  

במילים גבוהות של ספרים בהם היא קוראת (הנסיך הקטן, עליסה בארץ הפלאות ועוד), בעברית לעיתים משובשת, כזאת שבה מדברים הילדים ומשולבות בה מילים מהספרדית של המבוגרים, היא מתארת דמויות וסיפורים מהספרים בהם היא קוראת ואת המתרחש בקיבוץ. 

רק חול וחול 

"העלילה מומצאת מ-א' ועד ת'" אומרת גבריאלה אביגור-רותם (77), "אבל כדי שיאמינו צריך לתבל את הבלופים באמת והכנסתי זיכרונות שהיו לי מגיל שלוש עד גיל שש וחצי". 

היא נולדה בארגנטינה לזוג הורים שהיו מדריכים בתנועת מכבאוס (המכבים) בבואנוס איירס, ועלו בעקבות החניכים שלהם לקיבוץ מְפַלסִים. "יצאנו באוניה בדצמבר 1949 ואחרי שלושה שבועות היינו בקיבוץ". גבריאלה מספרת שהוריה רצו לעלות עוד קודם, אך הגעתה לעולם דחתה את התוכניות. "לפני שעלו לארץ מכרו הוריי את כל רכושם ובכסף קנו בגדים לחברי הקיבוץ. הם הזמינו גם ריהוט שיתאים לחדר הקטן שבקיבוץ, חדר ללא מטבחון וללא מקלחת, שהיו משותפים אז". 

גבריאלה שותלת בסיפור לא מעט זיכרונות ילדות שלה מהקיבוץ הצעיר, "הקיבוץ עצמו היה רק חול וחול, בלי עץ, בלי שיח. פודרה שמחוזרת כאור מסנוור בקיץ, והופכת לבוץ צמיג בחורף. הסצנה שבה ראשונה מתארת את המגף שנשאר בבוץ – זה קרה לי, בכיתי נורא". גם סיפור הגירוש מהכיתה על ידי המורה מבוסס על חוויותיה "השתלטתי בקלות על הקריאה ולא הייתה לי סבלנות, אז גירשו אותי כי הפרעתי לילדים האחרים. אני גם זוכרת את גניבת החרובים מהאוכל של שתי הפרות כי היו לי רגשות אשמה כלפיהן ואת הכלבה שנקראה 'עזה' ואמרו לנו לשמור את שמה בסוד". 

תמה נוספת שעולה וגם מניעה את סיפור העלילה הם ילדי החוץ. "הקיבוץ היה מאוד קטן וכדי שתהיה כיתה קלטו 'ילדי חוץ' שהביאו עימם עולמות אחרים והאחרות שלהם מאוד בלטה". 

בחרת לגיבורת הסיפור (וגם לאחת הפרות) את השם "ראשונה". מה עומד מאחורי הבחירה? 

"יש לי בעיה של בחירת שמות לדמויות. אני לא רוצה לבחור שם של דמות או אדם שאני מכירה או דמות מפורסמת ולכן בוחרת לדמויות בספריי שם שאני לא מכירה. לפעמים השמות מוזרים או נדירים (כמו בספר 'חמסין וציפורים משוגעות' בו שם הגיבורה היא ארלוזרובה, כי הייתי בטוחה שאין כזו בארץ, עד שמישהי נזפה בי קשות שקראתי בשמה, מסתבר שיש ארבע נשים בשם זה). 

בהמשך הספר מסתבר כי ראשונה עובְרַת משם ספרדי, אבל הסיפור על שמה של גבריאלה הוא הרבה יותר מפתיע. "כשנולדתי הוריי, מתוך ציונות, קראו לי גאולה וכך קראו לי כולם. עברנו ללוד ומשם לרמת חן ובמעבר לתיכון, לקראת 'בחינות הסקר', ביקשה המחנכת מהתלמידים להביא תעודות זהות של ההורים. 'מדוע את קוראת לעצמך גאולה?' שאלה המחנכת שראתה שכתוב בתעודה גבריאלה וכך קראה לי מיום זה. מסתבר שבארגנטינה היה אסור לרשום בתעודה שם שאינו נוצרי ושמי נרשם שם כגבריאלה. בזמן זה נסע אבי מטעם הסוכנות להביא עולים מדרום אמריקה ועברת, כפי שהיה אז מקובל, את שם המשפחה שהיה 'גורמן' ל'אביגור' וכך מגאולה גורמן הפכתי לגבריאלה אביגור. בכל פעם שנכנס מורה לכיתה וקרא בשמות נאלצתי להסביר מחדש".  

"כששואלים אותי מאיפה אני יש לי רשימה" אומרת גבריאלה שב-25 שנים האחרונות חיה באבטליון שבגוש שגב ("אני רואה מהחלון את בקעת בית נטופה זהובה כולה מהחיטה"). מארגנטינה הגיעה עם הוריה, כאמור, לקיבוץ מפלסים, אך כשהייתה בת שש וחצי ("באמצע כיתה א') עברו ההורים ללוד בעקבות הגעת סבה וסבתה ארצה. "הם היו מבוגרים ולא יכלו לעבוד ולכן לא יכלו להישאר בקיבוץ. כדי לעזור בפרנסתם עברנו כל המשפחה".  

איפה זה רקותיה? 

הספר כתוב ללא חלוקה לפרקים ועוסק הרבה בשפה, במילים, בספרות. מילים גבוהות שלקוחות מספרות מתורגמת, מילים משובשות כמו "זרוחית" (זכוכית) או "מקונדרת" (מגונדרת), ערבוב של ספרדית, והרבה סיפורים שנכנסים לתוך מציאות הקיבוץ, כמו הנסיך הקטן שמגיע בדמות ילד חוץ. 

"אחת התמות היא השפה. במפלסים כולם דיברו במבטא דרום אמריקאי שאי אפשר להיפטר ממנו", אומרת גבריאלה במבטא מודגש. הילדים דיברו בעברית של ילדים, והמבוגרים דיברו בעברית משובשת ולא ידעו הרבה מילים. מילדות יש לי משיכה לספרים ולמילים – איך יכול להיות שלמילה מסוימת יש בספרדית משמעות אחת ובעברית משמעות אחרת? לא היה לי את מי לשאול, ההורים לא ידעו להסביר ואת המורים לא שאלו כאלה שאלות, אז הסברתי לעצמי לדברים והמצאתי לעצמי תשובות. למשל, בספר 'הלב' כתוב שאימו של מרקו שמה ידיה על רקותיה. אני זוכרת את עצמי שמה ידיים על כל מיני מקומות בגוף כדי להבין איפה זה רקותיה. 

בכתיבה ניסיתי להיכנס לראשה של ילדה קטנה ולא לחלק לפרקים, לחלקים, הכול שוטף בלי הפסקה, דברים מתערבבים. היא לא יודעת מה השעה ודבר מתגלגל לדבר בזרימה די נאיבית ולא מסודרת. רציתי לתאר את עולמה, במילים שיש לה. זו דרך מאתגרת, כמו להתאמן על קורה, לצמצם אוצר מילים, להכניס מילים שגויות ולהיזהר לא למעוד".  

עזיבת הקיבוץ מקבלת בספר וריאציה שונה שמתחברת לפילוג שעברו הקיבוצים. גבריאלה עשתה תחקיר על התקופה על מנת להכניס גרעיני מציאות "שראשונה יכולה לקלוט במקוטע מבלי להבין את כובד הדברים". כחלק מהתחקיר הגיעה גם לארכיון שבמפלסים ומשם הגיעו פרטים נוספים. "היה ביקור של בן גוריון במפלסים ואני הגשתי לו גלדיולות. חברה ותיקה סיפרה שהיה חמור שהגיע מעזה ולקח חלק בביקור, פרט שמצא חן בעיניי והוספתי לסיפור. לקיבוץ עצמו כפי שזכרתי לא היה זכר, הכול ירוק ופורח ובתים גדולים וגם חדר אוכל שאינו בשימוש. הקיבוץ ההוא קיים רק בזיכרונותיי". 

איך נולד הסיפור הזה? 

"אני לא מתכננת מה אכתוב. חשבתי בהתחלה שהסיפור יהיה על יום בחיי ילדה, יום בחיי אישה בגיל העמידה ויום בחיי קשישה. התחלתי בילדות ונשארתי שם והסיפור התגלגל. ראשונה הולכת לגנוב חרובים וחוששת שמהחרצן שבלעה יגדל לה עץ בבטן. אביה מספר שחרצני החרובים היו פעם צורת השקילה לאבנים טובות, מכאן התגלגל הסיפור לטבעת עם היהלום, טבעת האירוסין שאימה של ראשונה מחזיקה כרכוש פרטי, ומשם התגלגל סיפור הגניבה, דבר הוביל לדבר. 

ידעתי למשל שנחש יכנס לסיפור בגלל 'הנסיך הקטן' ולא היה ברור לי איך. החלוצים ניסו ליצור בקיבוץ גן עדן קטן בכוונה שלמה, אבל בכל גן עדן יש גם נחש. הנחש נמצא בתיבת זכוכית להגן על הילדים מפניו, גם השושנה ב'הנסיך הקטן' מוגנת בזכוכית למרות שבעצם הנסיך הקטן מגן על עצמו מפני הקוצים שלה. תיבת הזכוכית נפתחת במטאפורה לתיבת פנדורה, יש הרבה דברים שנכנסו מהתת מודע וחלחלו לתוך הסיפור". 

תמונה 2 

פני המתה 

עטיפת הספר היא באדיבותה של הציירת חיה גרץ רן. "שמעתי אותה מתראיינת ברדיו על עבודתה על כך שציירה את החלוצה שושנה בורגן על בסיס תמונה שלה שצולמה על ערש מותה והחליפה את פניה של שושנה בפניה שלה" 

"לא הכרתי את הסיפור הזה ובספר שלי 'אדום עתיק' הקדשתי פרק שלם לשושנה בורגן וצירפתי את התמונה עליה דיברה. אחת הדמויות בסיפור שלי, חיהל'ה, לוקחת צילום, מוציאה ממנו את פני המתה ושמה את פניה שלה. חשבתי שזה לא יכול להיות, הסיפור הפך למציאות וגם היא נדהמה כששמעה.  

נפגשנו וסיפרתי לה על הספר והיא שלחה לי תמונות לבחירה. בחרתי בתמונה שעל הכריכה גם בגלל הלובן המסנוור וגם בגלל הנעלים והגרביים שלרגלי הילדה, שאני עצמי שנאתי בילדותי. לדמות הילדה יש צל ואם מסתכלים היטב רואים זאב".  

Screenshot 2023 06 27 145659
עד שתדעי לכתוב אהבה. "לדמות הילדה יש צל ואם מסתכלים היטב רואים זאב" 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אורי אדלר, יזהר טוגנדהפט – הארגון לחקלאות אורגנית דוד סילברמן, אריה יצחק, מולי זקס, מאיה שניט-אורלנד – שירות ההדרכה והמקצוע אשר איזנקוט  ז"ל– מדריך שירות שדה בגימלאותאפרים ציפלביץ, שירות שדה, מו"פ בקעת הירדן הקומפוסט
8 דק' קריאה
נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן