לזכרו של יעקב שחר בן עין כרמל שנהרג בקרב בציר הגידי
ספר אגדות רוסיות היה בביתנו ואני בת חמש. בחיקו של אבי ישבתי והוא מספר. הייתי יונקת אותן למחזור הדם שלי. האגדות זורמות ומזינות אותי כל השנים, אבני דרך.
אגדה אחת הפעימה וטלטלה אותי. סופר בה על הצאר הגדול בערבות סיביר, שהיה עריץ ואכזרי ורדה בנתיניו. לצאר היה ילד שהיה משוש חייו וכל עולמו, בן אהוב.
יום אחד הוא בא לאביו וביקש לצאת לצייד עם הציידים של הממלכה. האב חשש, לא הסכים לבקשתו. הנער הגביר תחנוניו והאב נעתר לבסוף. קודם ליציאה לצייד אסף האב את הציידים וציווה אותם לשמור מכל משמר את בנו יחידו. הוא הזהיר אותם לבל יאונה לבנו כל רע, עליהם להחזירו בריא ושלם ולא, דמם בראשם.
הציידים יצאו בקול תרועה והנסיך איתם, רודפים היו אחרי חבורת חזירי בר מנסים לצודם והינה פתאום חזיר בר אחד גדול רץ לעברם, נגח את הנסיך, פצעו והרגו.
הציידים היו המומים ממותו של הנסיך, אימה גדולה ירדה עליהם ופחד, כיצד יודיעו לצאר על מות בנו. והרי כל המודיע דינו מוות.
צייד זקן היה ביניהם שאמר: אני הוא זה שאודיע. הם נדו לו בראשם וליוו אותו.
בהגיעם לפני הצאר שישב על כס מלכותו, שאל אותם: "היכן הוא בני, שיצא אתכם לצייד?"
הוציא הצייד הזקן את הצ'לו שלו והתחיל לפרוט על המיתרים ולנגן. הנגינה סיפרה על עליצותם של הציידים בצאתם לצייד, מקולו של הצ'לו נשמעה סערת הקרב, המרדף, התנפלות החיה על הנסיך והריגתו… המנגינה בכתה.
הצאר כואב וזועם זעק: "ציוויתי עליכם לשמור על בני, אתה שהודעת לי את הבשורה הקשה דינך מוות!!!"
השתחווה הצייד הזקן לפני הצאר ואמר: "לא אני הוא שהודעתי לך על מות בנך,
לא אמרתי מילה. זה הצ'לו שסיפר לך".
לקח הצאר שמן רותח ושפך לפי הצ'לו….
ימים אחרונים של חג הסוכות, ימים מתוחים של מלחמת יום כיפור ואנחנו אימהות צעירות עובדות יחד בגן "חמד".
חזרתי מהמטבח עם ארוחת הצוהריים לילדים והיא עמדה מולי ושאלה: "תגידי מי זה, מי זה?"
לא עניתי.
הלכתי אחורה. היא דחקה אותי, גבי נוגע בקיר: "תגידי מי זה, מי זה, תגידי!".
"זה יעקב". עניתי "יעקב שחר".
כתפיה רפו. היא פנתה מעלי והלכה.
ואני ידעתי. אני הרגתי אותו.
במילה, בלהגיד את שמו.
במילה נברא העולם. במילה מוטטתי עולם.
לא המלחמה, לא הקרב מערבית לצומת המיתלה,
לא הכדור מאש הארטילריה המצרית שפגע בו,
ביעקב שחר, קצין הקשר המצטיין בצומת הגידי.
זו הייתי אני.
לא הייתה לי חוכמתו של הצייד הזקן,
לא היה לי צ'לו או כלי נגינה לספר על האסון.
הייתה לי רק מילה, היה לי שמו.
