יבול שיא
הרפת והחלב
1 ריקוד כובעים

ברודווי פינת משמר העמק

4 דק' קריאה

שיתוף:

ערב של יצירות מחול מהעבר הועלה לכבוד 100 שנות ריקוד בקיבוץ שנותן מקום של כבוד לתרבות

שמונה ריקודים בביצוע של 70 רקדנים ובעיקר רקדניות, מנערות בנות 12 ועד וותיקות בנות 85, הוצגו בפני קהל מרוגש במופע "כפינו נישא למרום", בו שחוזרו וחודשו ריקודים מההיסטוריה הארוכה של משמר העמק שחוגג מאה שנה להיווסדו ומאה שנות מחול.  

מי שעומדות מאחורי הערב המופלא, שהחל להירקם אי שם באפריל 21, הן כמה נשים העוסקות בתחום היצירה והמחול: עופרה אכמון "שעוד רגע מגרדת את ה- 85", עדנה חדשי, רכזת התרבות וגם מרקידה, טלי רימסקי ושמרית אזוב "מחזיקות תיק המחול". ויחד איתן דנה גלעד ונורית מנדלבאום מפיקות בעלות ניסיון. 

"הפרויקט נולד מאיתנו אוהבות המחול" מספרת עופרה, "אושיית מחול" בת גבעת ברנר שהגיעה למשמר העמק לפני 52 שנים והשתלבה כמורה בסטודיו למחול שבקיבוץ. "לקראת שנת ה-100 קמה וועדה שהחליטה על תוכן האירועים והיה מופע דגל, הצגה שהייתה פרויקט ענקי. חשבנו שלמחול במשמר העמק יש מקום מרכזי ושלא יכול להיות שלא יהיה לזה ביטוי בערב משלו. צירפתי את טלי, בת קיבוץ ואחת הרקדניות, שיודעת ליזום ולהרים דברים ומרגע שהיא הצטרפה היה ברור שיקרום עור וגידים".  

DNA של קיבוץ  

עופרה מספרת שכשאמרה לאמה, כתלמידת כיתה א', שהיא רוצה להיות רקדנית, נענתה ש"מחול וקיבוץ לא הולך יחד. עם השנים לקחתי קורסים שונים למחול, גם אצל רינה שיינפלד, וכשהגעתי למשמר העמק כבר הייתי מורה למחול". במשמר העמק התברר שקיבוץ ומחול הולכים יחד, ממש בלתי נפרדים. "לאורך כל השנים הריקוד נוכח בכל חג וחג במשמר העמק. זה קיבוץ שלתרבות היה ויש מקום מאוד חשוב. בחגים, בערבים, תמיד נתנו הרבה יחס לעוסקים במלאכה". חרמונה לין היא זו שייסדה בקיבוץ את הסטודיו למחול ועם הגעתה לקיבוץ צורפה עופרה שקיבלה ללמד את הנערות מכיתה ז' ועד הבוגרות, כאשר התלמידות למדו שיעורי מחול פעמיים בשבוע. לפני כ-30 שנה נעשתה פנייה מהמועצה האזורית במטרה להקים אולפנה למחול והסטודיו על רקדניותיו ומורותיו עבר למועצה יחד עם יישובי ההר.   

כיוון שהמחול הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית, "מה- dna של החגים בקיבוץ", החליטו המארגנות שהמופע יושתת על כוחות מקומיים, "פרי עמל כפיים" אומרת עופרה. "לשים זרקור ולתת כבוד והערכה לכוריאוגרפיות שפעלו לאורך השנים. כמו שהתחלנו להפיץ בין הרקדניות את הבשורה שיש מופע זה התפשט כמו אש בשדה קוצים. לא קיבלנו 'לא', רק 'כן'". עדנה מוסיפה "70 רקדנים ורקדניות השתתפו במופע, חילקנו אותם לריקודים השונים. בעיקר היו רקדניות וריקוד אחד של זוגות בו השתתפו רקדנים בנים".

2 עפרה אכמון חרמונה לין
עפרה אכמון (מימין) וחרמונה לין. צילום: ברק זיו

מסורת של ריקודים  

הריקודים שנבחרו למופע אינם חלק מהריקודים המסורתיים, שרובם ממשיכים לעלות בחגים,  
אלא דווקא שחזור של ריקודים חד פעמים מהעבר.  

"יש במשמר העמק ריקודים של כוראוגרפיות שונות שהם מסורת, ביום העצמאות ריקוד של צעירות הקיבוץ, ריקוד הורים וילדים, מצעד הדגלנים ועוד. חרמונה בנתה את רוב הריקודים במסכת סוכות, עם הזמן השתלב כמסורת גם ריקוד "האורח" של עפרה חנון לין שיצרה ריקודים רבים לחגי ואירועי התרבות בקיבוץ, מסבירה עדנה חדשי שגם היא, בעלה, בתה ואחייניתה היו בין הרקדנים שבמופע. "הריקודים המסורתיים הוצגו בקטעי ווידאו במהלך המופע. אלו ריקודים מוכרים שרוקדים אצלנו בחגים שנה אחרי שנה. מידי פעם רקדנית יוצאת ואחרת נכנסת במקומה, מחליפים תפקידים והריקוד נשמר.  

במופע לכבוד 100 שנות מחול בחרו בריקודים שהועלו באירוע כזה או אחר באופן חד פעמי. "כל כוריאוגרפית התבקשה לבחור ריקוד אחד. שיחזרנו ריקוד ילדים אחד, ריקוד עם אחד, ריקוד שהועלה פעם בחג פורים" אומרת עופרה.   

עדנה מספרת על התרגשות עצומה של הקהל הרב שהגיע לצפות במופע. "ארבעה ערבים אולם התרבות שלנו היה מלא, היו כאלו שבאו לצפות פעם ועוד פעם. הקיבוץ בהתרוממות רוח בלתי רגילה, שלנו משלנו לעצמנו. ממש אפשר לחוש את היופי, את האהבה למחול". הורגש הרבה כבוד והוקרה לחרמונה לין ועופרה אכמון שהן המייסדות של כל היופי הזה. הן קיבלו מחיאות כפיים אדירות, הקהל הריע להן", אומרת עדנה 

ומה צריך כדי שהיופי הזה יקרה בעוד קיבוצים?  

"צריך שתי משוגעות שזה יהיה יעוד החיים שלהן וזה מה שעשיתי כל חיי", מסבירה עופרה. "התרבות תמיד הייתה חשובה פה, גם בדרישה של החברים שיהיה חג וגם כלכלית הקיבוץ היה מוכן להשקיע. אצלנו מסכת סוכות היא בת 50 שנה ויותר, פה זה חג גדול. יש צורך במסורת קיבוצית, בחגים ובתרבות. אנחנו זקוקים למחול כדי להתעלות מעל ימי החול".   

"האנשים שחיים פה הביאו את עצמם, את היכולות, את הכוריאוגרפיה, ובנו מסורת חזקה, מעוררת השראה ומעוררת גאווה" אומרת עדנה. "אנשים רוצים לרקוד, יש משפחות בהן הסבתא, האמא והנכדה רוקדות. בעיני, עבור מי שעולה לבמה בחג – החג יותר חגיגי עבורו. החינוך לאהבת המחול הוא משהו מאוד שורשי אצלנו".  

בגלריה שבכניסה לאולם עוצבה תערוכה של תלבושות המחולות לאורך השנים. התלבושות, שמאוחסנות במחסן בגדים אותו מנהלת שרה'לה רונן, הוצגו לקהל שהגיע למופע כאשר סמוך לכל תלבושת הוצמד ברקוד אותו ניתן לסרוק ולצפות בריקוד.  

עדנה חדשי ורנה חזן עיצבו את התפאורה שהייתה עשויה ברוח הקו של הלוגו, "מאוד קווי, לא 'בלטי' מידי, מתוך תפישה שהריקוד הוא לכולם, מקצוענים יותר ומקצוענים פחות. הערב הושתת על כוחות פנימיים, גם מבחינת הרקדניות והכוראוגרפיה, וגם מבחינת ההפקה- תלבושות, תפאורה והכנת סרטוני הוידיאו. היה חשוב לנו לשמור איפוק וצניעות וכל האווירה הייתה מאד משפחתית. שלושה דורות רוקדים יחד בתחושה של פירגון והתרגשות בלתי רגילה".  

כפינו נישא למרום  

הערב עצמו נפתח בריקוד הנושא את שם הערב "כפינו נישא למרום" על פי מילים של מתתיהו שלם, "חיפשנו את הריקוד הכי ישן שאנחנו זוכרות שפעם רקדו". צלילה חריצמן עשתה את הכוריאוגרפיה לריקוד ב-1951 ומאז הוא הועלה באופן מסורתי בכל ערב פסח. לצורך המופע נעשתה פנייה לבת הקיבוץ, רקדנית לשעבר בבת שבע – נירה טריפון שבנתה כוריאוגרפיה על בסיס זו המוכרת. המשתתפות בריקוד היו הכוראוגרפיות- צעירות וותיקות. "המוטו שהנחה אותנו הוא הלפיד שעובר הלאה. 'כפינו נישא למרום' נוצר בהשראת הריקוד מ- 1951 וכך גם סיימנו. כל הרוקדים וגם הקהל ממקום מושבו רקד איתנו. זה היה מדהים לראות את ההמון בקהל רוקד יחד עם הכוראוגרפיות והרקדניות שעל הבמה. זה הרים את האנשים לשמים".

4 תמונת סיום כולם
"כפינו נישא למרום" קטע הסיום בהשתתפות הרקדניות, הרקדנים והקהל. צילום: ברק זיו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש
תפוחי אדמה, צנוניות, עגבניות שרי וגם בטטות. השטחים החקלאיים בעוטף עזה מספקים כ-50% אחוז מסך הדרישה הקלורית השנתית של אוכלוסיית ישראל. קבוצת מחקר מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחנה את השפעת המלחמה על ייצור המזון באזור

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן