האישה הגיעה לקיבוץ לפני למעלה מ-40 שנה בעקבות בנה (שבינתיים עזב), הקיבוץ טען כי אין דין "הורה של חבר" כדין "חבר", גם אם הוא רשום בפנקס החברים
תושבת שער הגולן (היא – התובעת), ילידת 1928, המתגוררת בקיבוץ למעלה מ-40 שנה, עתרה לבית המשפט המחוזי בנצרת בבקשה להורות כי היא "חברת קיבוץ" מאז 1979. בהתאם, היא ביקשה שהקיבוץ יעניק לה זכויות שניתנו לכלל החברים בשנים האחרונות.
התובעת, ילידת ארה"ב, עלתה לארץ ועם בעלה המנוח קבעו את מושבם בקיבוץ בסמוך לילדיה שהיו באותה עת חבריו. לדבריה, באמצעות עו"ד הראל טיקטין, הקיבוץ נהג בה כחברה במשך כל השנים. היא העבירה את הכנסותיה לקיבוץ, התגוררה בדירה, קיבלה תקציב חודשי ככל חבר, העבירה את קצבאות הביטוח הלאומי שלה לקיבוץ, "ועוד סממנים המעידים על היותה חברת קיבוץ". "לאחרונה התגלה לה", מאחר שלא קיבלה כיתר החברים, הטבות וזכויות, ש"הקיבוץ אינו רואה בה כמי שזכאית לכך".
מעמד של "הורי חבר"
באמצעות עורכי הדין, עומר כהן וספיר יעקב-חזן (שלמה כהן ושות'), טען הקיבוץ שאין להכיר בתובעת כחברת הקיבוץ. הקיבוץ תאר כי התובעת ובעלה התגוררו בקיבוץ במעמד של "הורי חבר", בסמוך לבנה (אשר בהמשך עזב את הקיבוץ). בבית המשפט נמצא כי "התובעת אכן מנויה כחברת קיבוץ במסמכים שונים של הקיבוץ עצמו".
הקיבוץ טען כי "אופן הקבלה לקיבוץ מוסדר בתקנון הקיבוץ ובתקנות האגודות, והרישום בספר החברים אינו מייתר את הליך קבלת החברים לפי תקנון הקיבוץ, ובכלל זה הגשת בקשה למועמדות בכתב, תקופת מועמדות ועריכת הצבעה. הקיבוץ הסביר ש"רישום התובעת כחברת קיבוץ במסמכיו השונים" זו תוצאה של שגגה. "הפרקטיקה המקובלת באותה עת הייתה כי 'הורי חברים' דֻּוְּחוּ על ידי רואה החשבון של הקיבוץ לביטוח הלאומי כחלק ממניין החברים בשל העובדה כי קיבלו תקציב מהקיבוץ". עוד טען הקיבוץ כי התביעה התיישנה. לטענתו, כבר בשנת 2008 נודע לתובעת שהיא אינה חברה בקיבוץ, ואף נענתה בכתב בשלילה על פנייתה בעניין זה. מאז חלפו למעלה משבע שנים, שזו "תקופת ההתיישנות", שלאחריה לא ניתן להגיש עוד תביעה.
חוק ההתיישנות
השופט שאהר אטרש הסביר שחוק ההתיישנות "חל על תביעה לקיום זכות, לרבות בקשה לתיקון פנקס חברים". בשנת 2008, כבר ידעה התובעת שהקיבוץ "אינו רואה בה חברה ומעולם לא התכוון להעניק לה מעמד שכזה". כבר מטעם זה של התיישנות, אמר השופט, ניתן לדחות את התביעה, אך הוא ביקש לבחון גם את הטענות הנוספות.
בידי הקיבוץ קיים מתחם רחב של שיקול דעת בקבלת חברים, לצד מנגנון מסודר של הגשת מועמדות, מילוי טופס רב פרטים והצבעה באסיפה, הליכים שלא התקיימו לגבי התובעת. בתקנון שער הגולן אף קיים סייג הקובע שלא ניתן לעקוף את הליך הקבלה הפורמלי באמצעות הכרה בחברות מכוח נוהג או הכרה בדיעבד.
התקנון, תאר השופט, מכיר במעמד של "הורה חבר", שמחייב את ההורה "להעמיד לקיבוץ את מלוא כוח עבודתו". אשר לתקציב שקיבלה התובעת, קיבל השופט את עדות נציגת הקיבוץ שתיארה כי אם אדם שגר בקיבוץ מקבל תקציב, "יוצא דף תקציב לחבר", אך זה לא מעיד על הסטטוס של אותו אדם שחי בקיבוץ.
לא חברה
על פי תיאור הקיבוץ התובעת לא הייתה בעלת זכות הצבעה באסיפה הכללית, לא הופרשה עבורה פנסיה, היא לא צברה ותק ולא עברה לדירת קבע גדולה (זכות שקיבלו יתר החברים). כל ה"סממנים" האלה, פסק השופט, מתיישבים עם הגדרת "הורה חבר" ואינם מוכיחים את הגדרת ה"חברות".
לפי פקודת האגודות השיתופיות, טענה התובעת, "פנקס החברים מהווה הוכחה לכאורה לגבי תאריך קבלתו של חבר לאגודה". אכן כך, הסכים השופט, אך זו "חזקה הניתנת לסתירה", והקיבוץ הצליח לסתור חזקה זו באמצעות מסמכים ונתונים המדגימים כי הוא "לא הכיר בתובעת כחברה וכי הדבר היה ידוע וגלוי לה". רישומים שונים לגבי התובעת כ"חברה" הם בבחינת "מסמכי אוכלוסין כלליים", קבע השופט.
סוף דבר, התביעה נדחתה. "בנסיבות גילה הקשיש של התובעת, החיים המשותפים בקיבוץ, ולפנים משורת הדין", פסק השופט, "יישא כל צד בהוצאותיו".
