יבול שיא
הרפת והחלב
Capture3 1

גשר על מים סוערים

6 דק' קריאה

שיתוף:

כילד ראה את דיין, גולדה ודדו בסלון דירת הוריו, כנער ב"התשה" רץ בין העמדות, כלוחם כבש את החרמון, וכח"כ נלחם על זכויות ההתיישבות. בספר חדש מתאר איתן ברושי תחנות ואירועים בחייו 

בספר הנושא את השם "גשר איתן" מתאר איתן ברושי (גבת), את מסלול חייו מהילדות בקיבוץ גשר, דרך כל תפקידיו בקיבוץ ואלה הציבורים, באזור, בתנועה ועד הכנסת. (גילוי נאות: הייתי דובר התנועה הקיבוצית כאשר איתן נבחר לתפקיד המזכ"ל בשנת 2013, והספקתי לעבוד תחתיו שנה, בטרם המשכתי לדרכי. א"ל). "ברושי", כך הוא נקרא בפי כול, הוא דמות יוצאת דופן. משימתי, סוער ודעתן, חרוץ. פטריוט. פעמים דימיתי אותו כמי שחי בתחושת שליחות עזה, ולא פחות מכך תחושת דחיפות גדולה להספיק ולעשות, תמיד בכוננות, "זה נשאר לי מגולני" הוא אומר בחיוך, "הזמן פועל לטובת מי שמשתמש בו נכון". הספר נכתב, לדבריו, אחרי פניות של חברים ומשפחה "לספר את מסלול חיי, שהוא שונה ויוצא דופן מבחינת היקף הנושאים והתפקידים שמילאתי".  

חי את הקרב  

הוא נולד ב-1950 בקיבוץ גשר, שנתיים אחרי קרבות שהחלו עוד לפני מלחמת השחרור, בהם עמדו חברי הקיבוץ ולוחמים מיישובי הסביבה וגולני מול כוח עדיף מצבא הלגיון הערבי הירדני, ומול מתקפה עיראקית. הקיבוץ היה במצור ונהרס כולו אך הלוחמים החזיקו מעמד ומספר חודשים אחרי סיום המלחמה עלו מערבה, וקבעו את מיקומו החדש של הקיבוץ. "אני חי את הקרב על גשר, אפילו שלא השתתפתי בו", הוא כותב בספר, "גדלתי בתחושה שעמידת גשר הצילה את המדינה הצעירה, ובמידה רבה היא אשר הובילה אותי ללכת בדרכם של הוריי, לקחת משימות ואחריות בקיבוץ, באזור בתנועה ובכנסת".   

ילד של אמא, מעריץ את אבא 

הוריו דבורה ויצחק היו דמויות מרכזיות בקיבוץ ובביטחון, והיוו עבורו דוגמה לחיי שליחות, ללקיחת אחריות. את אימו הוא מתאר מקלפת תפוחי אדמה במטבח כשרובה אנגלי ארוך על כתפה. אביו היה ממקימי "גולני" ומפקד גדוד "ברק" במלחמת השחרור, פעיל בקיבוץ המאוחד, איש חינוך ומזכיר קיבוץ, דרוך, שומע חדשות ברדיו, קורא עיתונים, רחב אופקים. האירועים הביטחוניים חרטו את רישומם בנפשו של איתן. "תמיד הייתי קצת שונה. הבטתי בהערצה על המבוגרים, שעל אף שהיו צעירים השתתפו במהלך ההיסטורי של הקמת מדינה. הושפעתי מהם מאוד" הוא אומר, יש בי הערכה לדור המייסדים, על ההחלטות האמיצות, העמידה והיכולת להוביל את מדינת ישראל לעצמאות.  

כנער לקחת חלק בהגנת הקיבוץ?   

"כבר בששת הימים הצטרפנו להגנה על היישוב, חמושים עם נשק, מקיימים את המשק החקלאי. בלילה הראשון למלחמה נכנסתי לעמדת שמירה ליד הרפת שבה עבדתי, ונתקלתי באויב – נחש צפע ענק שהתנפל עליי ובעזרת מכה חזקה עם כת הרובה הרגתי אותו. הדור של הוריי האמין שזו המלחמה האחרונה. עמדתי איתם על גבעת 'הגמל' ליד גשר וראינו ביחד את נחיתת כוחותינו בדרום הגולן. הייתה תחושת אופוריה גדולה. לצערי כולם יודעים איפה אנחנו עומדים היום. 

ב'התשה' הייתי נער, והיינו שותפים למאמץ. הייתי קשר מקלט המרפאה. דירת הוריי היה מקום מפגש מרכזי עבור קצינים בכירים ואנשי ממשל שהגיעו לבקר, ביניהם דיין, גולדה, דדו. תקופה סוערת, ירי והרעשות, ריצה למקלטים, חפירת תעלות, טיפול בפצועים – תחושה שאני תורם למערכה, לעמידה. למדתי המון מהתקופה הזו. הבנתי לעומק את החיבור החשוב בין התיישבות לביטחון, והחוויות עזרו לי בתפקידיי הבאים להבין את התחושות של תושבי עוטף עזה למשל".   

גולני שלו 

"בתום שנת השירות התגייסתי לגולני, במטרה להגיע לסיירת. אחרי הטירונות המשכתי למ"כים, לקצונה, וחזרתי לסיירת כקצין, אחרי שהקיבוץ אישר לי תוספת שנה בקבע כדי להיות סגן מפקד סיירת גולני". תפקיד מ"פ כבר עשה ברושי בגדוד 51, אחרי כיבוש החרמון מחדש. "זה היה קרב קשה ועקוב מדם חברינו, שבסופו על פסגת ההר, עליו היו 56 גופות החללים עטופות בדגל הלאום ודגל גולני קיבלתי את הפיקוד על פלוגה ג' בגדוד 51. המלחמה הייתה שלב מעצב בחיי הבוגרים. יצאתי בתחושה עמוקה של רצון במעורבות והשפעה על דמותה של המדינה. זו הייתה תקופה מטלטלת עבורי גם מכיוון שאימי נפטרה באותם הימים. המח"ט פקד עליי לצאת הביתה כי לא רציתי לעזוב את חיילי (הייתי מפקד מוצב 'הפיתולים'). כשחזרתי הייתה סערה והדרך אל חיילי במוצב הייתה חסומה. הצעתי שכוח 'אלפיניסטים' ייקח אותי במסע רגלי אל המוצב וכך היה. לקח לנו יומיים להגיע למוצב, וחיילי היו המומים לראות אותי. היינו שם בחודשים שאחרי המלחמה בתנאים קשים מאוד, אבל גולני זה חבר'ה קשוחים, נאמנות וחברות ללא פשרות. כור היתוך אמיתי".  

עולה על אזרחי 

את רעיה (בת גבת), רעייתו ואם חמשת ילדיו, הכיר כשהשתחרר אחרי מלחמת יום כיפור, בסמינר בוגרי צבא באפעל. "רעיה עבדה שם כמזכירה. עד היום יש בינינו ויכוח מי התחיל עם מי. נפרדנו בסיום הסמינר בידיעה שנמשיך את הקשר, וכך קרה. בתום חמש שנות שירות מלאות השתחררתי והמשפחה רצתה שאחזור לגשר. השתחררתי בריא בגוף ובנפש, אבל יצאתי אחר ושונה. חשתי שאם עברתי את המלחמה והקרבות הקשים – עברתי את המבחנים הקשים בחיים. רציתי להמשיך להשפיע. לא בחלתי בשום עבודה, עבדתי ברפת, בלול פטם, הרבה חיבור לבעלי חיים".  

מתי עברתם לקיבוצה של רעיה?  

"בגשר עבדתי בלול פטם, והגיעה דרישה מהקיבוץ המאוחד שאצא לפעילות כרכז חטיבת הנוער. בקיבוץ הייתה התנגדות, אבל התנועה חייבה, הקיבוץ נעתר, והתייצבתי ב'סוטין 27'. בתום התפקיד התבקשתי לחזור לקבע, לתפקיד סמג"ד ובהמשך לפו"ם. החלטנו, רעיה ואני, למרות החיבור לגשר, לעבור לגבת. כבר היו לנו שני ילדים, הוריי נפטרו, ובגבת הייתה העזרה הנחוצה לרעיה עם הילדים. נקלטנו, עבדתי וניהלתי את המדגרה, ומשם 'שלפו' אותי לתפקיד מזכיר הקיבוץ".

Capture1
ספרו של ברושי, ההתיישבות הבטיחה את המדינה שבדרך

אקטיביסט 

"אני תוצר של הקיבוץ המאוחד. אקטיביסט. דוחף, מקדם, חושב ועושה, מיקרו ומאקרו", הוא מזקק לי את תמצית הווייתו, "אני מאמין שהמבחן הוא בתוצאה, במימוש. מי שלא מוכן להיאבק על האמת וערכיו לא יכול להוביל ולהנהיג". 

בספר אתה קובע "אין ציונות בלי התיישבות. אין התיישבות בלי מושבים וקיבוצים, ואין חקלאות בלי חקלאים".  

"ראשית, זאת עובדה. ההתיישבות הבטיחה את המדינה שבדרך והייתה תנאי לקיומה במלחמות ובין המלחמות. אנחנו קבענו את גבולות המדינה. מאז ראשית ההתיישבות היה לאנשינו משקל גדול בכל המשימות הלאומיות. המוטיבציה שלי הייתה ונותרה לטפל בדברים מרכזיים שנותרו פתוחים מאז דור ההורים: רוב העם היהודי עדיין לא חי בישראל, מדינת ישראל עדיין תלויה במידה רבה בסיוע חוץ, אזורים נרחבים בנגב ובגליל לא מיושבים מספיק, הבטחת המרחב הכפרי, וישראל עדיין עומדת בפני איום ביטחוני קיומי. בכל אלה יש עוד עבודה רבה".  

אבל הקיבוץ השתנה, ובהתאמה גם יחסה של המדינה אליו.    

"הקיבוץ המתחדש הוא מוצר חדש יחסית שהמדינה מתקשה לעכל, ובתוכו המחויבות למנגנוני עזרה וערבות שלא ישאירו אף אחד מאחור, ושיוך הדירות, שבזכות 'חלופת האגודה' יכול להיות גם שיוך וגם קיבוץ. האתגר הוא למצוא את החיבור והאיזון בין השינוי שחל בחברה הישראלית והקיבוצית, לבין היכולת להתאים את הכלים ליעדים הלאומיים. אמצעי ייצור, מים וקרקע, חקלאות ומרכיבי ביטחון הם צורך קיומי להתיישבות, לא פריבילגיה. אני זוכר שנפגשתי עם יאיר שמיר ויאיר לפיד כשהייתי מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ואמרתי להם 'עם ההורים שלכם לא היה לנו אף פעם ויכוח, הם ידעו והכירו את תרומתנו לביטחון ולהקמת המדינה. אתכם זה אחרת'. יש בישראל 1,000 יישובים כפריים ומרבית הנושאים משותפים והכוח שלנו להגן על עצמנו הוא ללכת יחד, לשתף פעולה. יש יותר מדי גופים מייצגים ופחות מדי תוצאות בהגנה על האינטרסים המשותפים.  

אני מציע להקים צוות משותף בהובלת גורם חיצוני בכיר להגדיר את המטרות והיעדים והמבנה הארגוני הנכון להקמת ייצוג המרחב הכפרי לשנים הבאות. הגוף המשותף צריך להיות בעל חזון, ייעוד ויכולת ביצוע. הפעם האחרונה שהתנועה הקיבוצית הגדירה מטרות ויעדים, חזון וייעוד הייתה בתקופת כהונתי כמזכ"ל. הגיע הזמן לעדכן ולבחון את הרעיון והארגון".  

הציבור אוהב חקלאות, פחות אוהב את המחירים הכרוכים בשמירתה.  

"החקלאות היא לא הענף המרכזי במרבית הקיבוצים, אבל היא ההצדקה העיקרית לקיום ההתיישבות. בתוך זה גם מסגרת החינוך ההתיישבותי, שפעלתי לחיזוקה ולאחרונה הצלחתי להשלים מהלך המבטיח את עתידה. אנחנו נותנים את הממד הגיאוגרפי והעיירות והערים בפריפריה את הממד הדמוגרפי. אין עיר פריפריאלית ללא חגורה סביבה של יישובים כפריים. השילוב הוא החוסן הלאומי בספר".  

הגשמת חלום 

על תפקידו כעוזר שר החקלאות יעקב צור בממשלת רבין כותב ברושי "ניצחונו של רבין היה בגדר הגשמת חלום. הכרתי רק את דמותו הצבאית, הציבורית. הוא גייס אותי כראש מטה ההתיישבות בפריימריז, בו ניצח את פרס, ואחר כך הייתי קרוב אליו עד להפגנה שבסופה נרצח. רבין הוא המודל המנהיגותי שלי. רצח רבין ומלחמת יום כיפור היו הנקודות המרכזיות שהשפיעו עליי להשפיע ציבורית ולהתמודד לכנסת ב-96'". בספר מובאים סיפורים משקפים מתפקידיו בקיבוץ גבת, כראש המועצה האזורית עמק יזרעאל, כמנכ"ל משרד המדע התרבות והספורט וכעוזר שר הביטחון ברק לענייני התיישבות. אלה נתנו לו, לדבריו, ניסיון והיכרות לקראת תפקידיו בהנהגת התנועה ובכנסת.  

עזיבתך את תפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית באמצע הקדנציה זכתה לביקורת ציבורית. "אני מכיר את הביקורת ומקבל אותה באהבה. עשיתי רבות, אהבתי את העבודה והשותפים והתכוונתי להשלים את התקופה בשלמותה, אולם כשהבנתי שנוצרה הזדמנות לשלב חבר קיבוץ ברשימת מפלגת העבודה לבחירות 2015 חשבתי שנכון שאתמודד ברשימת העבודה. התייעצתי עם עשרות אנשים, כשהשיקול היה איפה אשפיע יותר לקידום הערכים של ההתיישבות כולה, ובסוף נרשמתי לרשימת העבודה, בתחושה שזו עוד חוליה בשרשרת של לקיחת אחריות. כיהנתי ארבע שנים מלאות והייתי כתובת להתיישבות כולה".  

חבר כנסת 

"לפני שהכנסת ה-20 התפזרה התגלתה אצלי מחלת סרטן הערמונית" משתף ברושי בספרו. "כיום אני בריא, וממשיך במעקבים תקופתיים".  

"לקראת סיום הקדנציה" משתף ברושי, "התמודדתי עם פרשה נוספת שאני מצר עליה עד היום. במהלך אירוע מפלגתי ציבורי בעוטף עזה, ישבנו במעגלים צפופים וחברת מפלגה עברה ביני לבין היושבת לצדי והתחככה בי בשל הצפיפות במקום. הרחקתי אותה ונוצר מגע אגבי ומקרי בינינו, ללא שום כוונה רעה מבחינתי ובלא שנאמרה מילה. בהמשך הערב, כשהבנתי שהיא נפגעה, התקשרתי והתנצלתי וחזרתי והסברתי שלא הייתה שום כוונה רעה מצדי. אני מצר על האירוע שמקורו באי הבנה וללא שום כוונה". 

איך אתה מסביר את ההידרדרות עד כמעט היעלמות של "העבודה"?  

"הלקח המרכזי שלנו הוא שאיבדנו את הכיוון וכתוצאה מכך גם את הציבור. צריך להגדיר מחדש את הדרך ולהתחבר לציבור, לא להתחרות במרצ אלא לחזור ל'דרך רבין', שבמרכזה ביטחון והתיישבות. אנחנו לא יכולים להיות סופרמרקט של דעות אלא לדבוק בדרך העבודה עם ההתאמות הנדרשות בדרך להנהגה הלאומית".  

מה אתה עושה היום? 

"אני אבא וסבא גאה (בבוקר הריאיון נולד נכדו השלישי). פנוי יותר מבעבר. אני יו"ר ארגון 'מים לישראל' המאגד את אגודות המים לחקלאות בכל המרחב הכפרי, ויועץ אסטרטגי בחברת 'גלעד', הנותנת שירותים בארץ ובעולם. אני ממשיך להתעניין ולהיות מעורב בקיבוץ, באזור ובתנועה ושומר על קשר עם רבים במערכת הפוליטית והציבורית".   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
אזור נחל תבור עשיר בחקלאות מגוונת ומודרנית וכך הגעתי לדיר הכבשים לחלב בקיבוץ גזית, שעובר שינויים רבים והתפתחות מרשימה, עם תוצאות כלכליות יפות הנסיעה לקיבוץ גזית מבצעת בנוף מקסים ושקט – הר תבור העגול
7 דק' קריאה
התמקדות של מדינת ישראל בגנטיקה, באיסוף נתונים ובהפחתת חום, הובילה לתנובת החלב הממוצעת הגבוהה ביותר בעולם לפרה  מישל אקרמן – HOARD'S DAURYMAN 4.2022 המחברת היא כתבת בענף החלב והחקלאות שבסיסה בקולומבוס, אוהיו. ההולשטיין הישראלי
10 דק' קריאה
מפעל למיחזור חומרי לוואי מורכבים הצטערנו לשמוע שחברת פינוי פסולות וייצור חומרי לוואי לרפת סוגרת את הפעילות המרכזית של מפעלה בקיבוץ מרחביה. תלונות על מטרדי ריח לתושבים בסביבה הביאו את הרשויות להציק שוב ושוב
10 דק' קריאה
נתן כספי שהוציא לאור ספר על הגיל השלישי ("שבעים, שמונים, תשעים" בהוצאת "ספרי ניב"), עקב אחר חייהם של יותר מ-30 נשים וגברים בגילים שבעים עד יותר מתשעים שפורחים בערוב ימיהם * המסקנה שלו: גיל
8 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן